סיון

שלום אנשים יפים (ככה, אגב, היה נוהג ישו לפתוח את נאומיו. לתפיסתו כל האנשים יפים ואין אנשים מכוערים. טוב, כנראה שהוא לא הכיר את דודה שלי שולה מנס ציונה, למשל.)
הסיפור הבא אמיתי בכל פרטיו למעט השמות.
לכם, חיות בסדמיות משופשפות שכמותכם, סביר שהוא יראה נאיבי מאד, אבל בכל זאת אני מוצא בו עניין מסויים.

*
הכרתי אותה בפאב. פשוט ככה.
אני אף פעם לא מתחיל עם בנות בפאבים. ליתר דיוק, אני ברמת העקרון אף פעם לא ממש מתחיל עם בחורות. זה תמיד נראה לי מגוחך, מביך, מוזר, וחוץ מזה סביר להניח שהן יגידו לא.
כשאני שתוי אני מתחיל עם בחורות בלי שום בעיה. מאד פשוט. כשאני שתוי אני לא חושב בהגיון וכשאני לא חושב בהגיון מה אכפת לי אם זה מביך, מגוחך והן יגידו לא.
אז אני פשוט ניגש.
בד"כ הן אומרות כן.
ואם הן אומרות לא אז לא איכפת לי ואני ניגש ומוצא לי מישהי אחרת שבד"כ תגיד כן.

למזלי הרב ולמזלה של תעשיית הקונדומים בשנתיים האחרונות אני שתוי הרבה.
זה מאז שהפסקתי לעשן סמים קלים וגיליתי שהגוף שלי חייב לפחות הרגל רע אחד אז התחלתי לשתות.
נכון זה קצת יותר יקר (תקציב הסמים החודשי שלי עמד על בערך 400 שקל בחודש ואלכוהול עובר אותו בקלות), אבל מגיעים לביבים הרבה יותר עמוקים.

אז באותו ערב הייתי שתוי. ישבתי על הבר. במסגרת חיי המקצועיים הכירו אותי טוב בבר הזה (מי שמכיר אותי יודע למה, מי שלא אז לא חשוב) והיא ישבה עם עוד שלוש חברות.
באינסטינקט ראשוני היא נראתה הכי פחות מרשימה מכל הרביעייה. הן כולן נראו מן סוג כזה של כוסיות פלקט, כולן, חוץ ממנה, דפקו הופעה, השקיעו בלבוש, איפור, תסרוקת.

הבטתי בה מהופנט. לא יודע למה. נמוכה, רזה, ציצי קטן, קארה חום, עיניים חומות ענקיות, ג'ינס, גופיה לבנה, לא מאופרת, כפכפים.

שתוי שתוי, אבל מפגר אני לא. בחיים אני לא אגש לבחורה שיושבת עם כל החברות שלה. לא יודע למה אבל השבטיות מוציאה מכן את הביצ'יות שלכן. לא נולדה הבחורה שתתן את הטלפון לבחור שמתחיל איתה ליד החברות שלה.

אז חיכיתי שהיא תצטרך להשתין וחיכיתי לא יותר מעשרים דקות.
וכשהיא חזרה מהשירותים ועברה לידי נעצתי בה את המבט הכי ירוק שיכולתי ופשוט שאלתי אותה: "אפשר חיוך?"

ומה אתם חושבים שהיא עשתה בתגובה? פשוט חייכה. ויש לי משהו להגיד לכל יפי הנפש שאומרים שהדבר הכי חשוב אצל בחורה זה עיניים, וגם לכל החרמנים שקודם כל מסתכלים על התחת או על הציצי: אין דבר שהורס יותר מחיוך מקסים של בחורה.
נו, מין חיוך כזה... שמראה חום, ותום, וחוכמה, והופך את כל הפנים למין ישות אחת מקסימה ומדהימה.
והיא חייכה. וזה היה הכי מדהים בעולם. החיוך הזה שלה. והכי מצחיק זה שאם הייתי חושב לפני מה להגיד לה בטח הייתי אומר איזה משהו מטומטם ופלצני אבל לא חשבתי כי הייתי שתוי וכשאני שתוי אני לא חושב, כבר סיפרתי לכם, לא?

אז שאלתי אותה מתי נדבר, והיא נתנה לי את מספר הטלפון שלה שכמובן היה מספר של קומבינטורים. היא אמרה לי שהן כבר מזמינות חשבון אז אני יכול להתקשר עוד רבע שעה.
"איך קוראים לך?" צעקתי לעבר ישבנה המתרחק.
"סיון", היא ענתה.

ברבע שעה הבאה התיידדתי לי עם כוס קוניאק. הנסי. VSOP. בזמן שחייגתי ניסיתי לגבש עם עצמי דיעה מה לעשות עם העובדה המצערת שהיא בכלל לא יודעת את שמי.
אין דבר שאני יותר שונא מלהתחיל להסביר מי אני ומאיפה.
והיא הרי בחורה. למה שהיא תקל עלי את החיים. הרי ברמת התאוריה במהלך עשר הדקות שחלפו, היא יכולה היתה לתת את מספר הטלפון שלה לעשרות בנים.
אז התקשרתי והחלטתי לתת קרדיט לאינטילגנציה שלה.
"היי סיון, זה עידו" פתחתי במקוריות.
"אני יודעת", היא צחקה.
היא יודעת?! בכל מקרה שאלתי אותה אם היא רוצה להפגש לקפה ולהפתעתי היא הסכימה.

אז ישבנו ודיברנו, ולשמחתי הרבה האינטואיציה שלי עבדה יפה הפעם. איזה בחורה מרשימה. מתברר שהנערה התמימה מהפאב חזרה לפני שבועיים משלוש שנים של לימודים ברומא. היא שפית. והיא גם רקדנית סלסה. והיא התפרנסה ברומא מלרקוד לאפ-דנסינג במועדוני לילה.
והיא מצחיקה בטירוף. וחריפה. ודעתנית. ולשם שינוי הנה בחורה שלא מרוכזת רק בעצמה אלא גם שואלת, מתעניינת... מקשיבה.

אחרי שעה נכנסנו אלי הביתה. ניגשתי לדיסקיה המפוארת והמוקפדת שלי ושאלתי אותה מה היא רוצה לשמוע. "מיילס דייויס" היא אמרה בנון-שלנט. זה כבר בכלל גמר אותי. מיילס דייויס?!
אז שמתי לנו ברקע משהו אפל ומסתורי במיוחד של מיילס דייויס, ושאלתי אותה מה היא שותה והיא ביקשה ויסקי ואני אמרתי לעצמי שאו שהיא הדבר הכי מדהים שנברא או שהיא בנתה פוזה מטורפת.

ולאט לאט התחלנו לגעת אחד בשני. נגיעות כאילו מקריות. ירך נוגעת בירך. כפות ידיים... נגיעות של שני אנשים שתויים שרוצים להתנפל אחד על השני אבל גם רוצים למתוח עוד את הדבר הזה שכל-כך מתוח ממילא.

ואז שאלתי אותה אם יש לה הסבר למה שקורה פה, הרי אנחנו כבר מדברים הרבה זמן וכל-כך ברור שאנחנו כל-כך שונים ולא מתאימים: היא טיפוס של מסיבות וריקודים, אני טיפוס של בארים אפלים, היא ימנית אני שמאלני, היא אוהבת מדע בדיוני ואני את וודי אלן, היא מוחצנת וכריזמטית, אני ביישן ומופנם...

"ושכחת עוד ניגוד אחד, הכי חשוב, שהוא אשם במה שקורה פה" היא אמרה. "אני דומיננטית. אתה רציסיבי..."
הסתכלתי עליה בריכוז. מנסה לשחזר את שיעורי הביולגיה של התיכון שנראו לי קשורים איכשהו למושגים בהם היא השתמשה. היא חייכה אלי אבל זה לא היה החיוך המקסים של הפאב. זה היה חיוך דרוך. מצפה. מתוח.

היא ראתה שאני שותק ושאלה אותי: "תגיד, יש לך איזשהי סטיה? משהו שחורג מהנורמה שאתה אוהב?"
"אני אוהב לנהוג באוטו כשהגלגלים הימניים שלו דופקים את פסי הרעידה של השוליים הימניים. שעות אני יכול לנסוע כך" היתממתי, מקווה שאולי חוש ההומור השנוי במחלוקת שלי יעזור לי גם הפעם לחלץ אותי ממצב מביך משהו.
"אוקיי, הבנתי אותך," היא אמרה. החיוך שלה חזר לעצמו והיא נראתה הרבה יותר בטוחה בעצמה. "אני דומיננטית. לפחות בכל מה שקשור לסקס, ואני מניחה שגם מעבר."
הבטתי בה בריכוז. כן. בודאי שהיו לי פה ושם בחיי פנטזיות. לכולם יש. זה כבר מיינסטרים. אני מרחם על מי שאין לו פנטזיות פה ושם בנושא. אבל מבחינתי זה היה קיים רק בתאוריה.
"ואת מספרת לי את זה כי...?" שאלתי אותה.
"אני מספרת לך את זה כי אני דומיננטית, ואתה, גם אם אתה לא ממש מודע לזה, נשלט לחלוטין."

"תגידי," שאלתי, 'אני מניח שזה לא אמור להחמיא לי במיוחד, מה שאת אומרת".
היא צחקה. היה לה צחוק משוחרר. מקסים. היא כל-כך משכה אותי באותו רגע. קטנה, עדינה, שברירית, ועם זאת כל-כך מלאת חיים, בטוחה בעצמה.
"אין פה עניין של מחמאה או עלבון. אני למשל נהנית גם לשלוט וגם להישלט. רק שאתה, כרגע, מוציא ממני את הטיפוס השולט, זה לא דבר רע. אתה עדין, אתה שנון, אתה מקשיב, אתה משדר רוך, אתה משדר חום, אתה משדר שאתה מישהו שיוכל לפנק אותי במשך שעות ולהנות מזה."
טוב, האמת שכשהיא ניסחה את זה ככה, זה באמת נשמע יותר נחמד.

ואז היא קמה. היא נישקה אותי בפה. נשיקה קצרה, אבל מלאת רוך (ורוק, מן משחק מילים כזה) ואמרה: "אני קמה מחר מוקדם. דבר איתי." ונעלמה לה אל תוך השקיעה (של הניאון שבחדר המדרגות.)

למחרת בערב היא עבדה. ובערב שאחרי אני עבדתי. ואחרי שלושה ימים נפגשנו שוב. הלכנו לראות בסינימטק את "אחי, איפה אתה?". ואחרי זה הלכנו אלי.
הפעם היא ביקשה לשמוע את דאנג'לו. מהר מאד מצאנו את עצמנו מתחרמנים על השטיח הישן שלי.

שלחתי יד לנסות לנתק את תופסן החזיה שלה. בתגובה היא חייכה את החיוך המדהים שלה אבל עשתה מין תנועת לא קטנה עם הראש שלה... טוב זו לא היתה הפעם הראשונה שאני בסיטואציה בה בחורה רומזת לי ברמה זו או אחרת של נחרצות לא להפשיט אותה מפריט לבוש כלשהו. אבל בלא הקטן של סיוון היא העבירה לי בצורה כל-כך חדה וברורה: "אנחנו משחקים בתנאים שלי ובקצב שלי". חצי דקה אחר כך היא סימנה לי להוריד לה את החזייה.
שלחתי יד להוריד לה את התחתונים. שוב. אותו סימון קטן והחלטי עם הראש שהורה לי לסגת. ושוב, חצי דקה אחרי קיבלתי אישור.
היא סידרה אותי לנוחיותה. נוחיותה זה כשאני שוכב על הגב כמו לורד. חרמן כמו שלא הייתי מעולם. ואז היא התרוממה ונעמדה מעלי. היא עמדה מעלי בפישוק משהו כמו חמש שניות ורק הביטה בי. ואז חזרה אלי לשטיח.

חודשים לאחר מכן, כשהתחלתי לקרוא סיפורים ווידויים באתרי בדס"מ, אותו ערב נראה לי פתאום מאד תמים.
היא לא הצליפה, השפילה, הכאיבה, לא היו שוטים, בגדי עוד, ושום דבר כזה. היה סקס. רגיל. מדהים. שנעשה בשליטתה המלאה. ללא 'כן, גבירתי' וללא 'ארצה, עבד' וללא אף אחד מהדברים האלו.

עם סיון הייתי מספר חודשים עד שזה נגמר. מערכת היחסים שלנו היתה כמעט רגילה. מעולם לא היו סשנים, מעולם לא היו שוטים (אף כי לעתים מגדירים אותי כשוטה, שוב מן משחק מילים נחמד שכזה), עקרבים, הצלפות, השפלות, והשתנות... היתה מערכת יחסים רומנטית, שבכל הקשור לסקס, מסז'ים, ליקוקים ופינוקים, היא ביקשה (אפילו לא ממש פקדה) ואני ביצעתי. בהנאה, בשמחה, וגאווה.

לסיון, כמו לרובן, בסוף נמאס מאורח חיי ההפוך (כשבחורות מכירות אותי, הן חושבות שזה מגניב שאני עובד בערבים ופנוי בבקרים. כשהן הופכות לבנות זוג שלי, זה בעיקר מעצבן אותן והן מנסות, כמובן ללא הצלחה, לשנות אז זה) ונפרדנו.

היא עברה קצת צפונה ופתחה ביסטרו מדהים בין נתניה לחיפה. לא אומר כמובן שם ומקום למרות שהמקום פשוט מקסים. לפחות כמוה.

ואני? כדברי רבים וטובים, ממשיך לזרום בנחת עם החיים ולראות מה יקרה בהם.