על הפנים!
מאת haber
31 במרץ 2024
את מקרבת את פנייך קרוב-קרוב אל פניי ואני יכול לשאוף מפיך את אדיו המשכרים של היין האדום שלגמנו ביחד קודם לכן, בבית הקפה, כשעוד הייתי במעמד שווה לך. אלא שעכשיו זה נראה בלתי אפשרי.
השיחה ההיא שניהלתי אתך אך לפני כשעה כשווה בין שווים, חידודי הלשון, פרצי הצחוק הלא נשלטים שלך שבאים תמיד בתגובה להתחכמויותיי הבלתי ניתנות לעצירה. אבל לפני שעה עוד היינו ידידים הנפגשים בקפה. אני משחק את כוכב הסטנד-אפ ואת – את הצופה העולצת.
עכשיו, בחדר הסגור, ליד המיטה הזוגית, צעיף משי שחור קשור סביב ראשי ומאפיל את עיני מראות, את שולטת בי ביד ברזל. קודם לכן נשקף לעברי מהחלון עץ האזדרכת ועתה אני שומע טרקטור מותנע במרחק. דלת הצימר-לשעתיים נעולה והכל השתנה. אני עומד על ברכיי, מכנסיי מופשלים ומתחת לחולצתי, המופשלת עד מעל לחזי, מתנדנדים להם שני אטבי כביסה, הנועצים שיניים בלתי נראות בפטמותיי הכהות.
את רוכנת לעברי, עינייך שקועות בפרצופי, כאילו ניסית לגלות עקבות נעלמים בפניי. ממששת. נוגעת. בודקת אותי, כמו הייתי עבד שיש מצב שתסכימי לרכוש, אם בעליו ירדו חזק במחיר.
בשתי אצבעות ידך את מפשקת את שפתיי ובוחנת את שיני. כנראה שאת מרוצה, שכן את נוגעת גם בלשוני המושטת החוצה ומחליקה אצבעותייך פנימה אל תוך הגרון. אולי זה הזין שאת מנסה לדחוף, אני מנסה למצוץ, ואת סוטרת לי: "אמרתי לך לעשות משהו?"
מבטייך חולפים על חלקת צווארי. בוחנים את שרירי זרועותיי. "עמוד זקוף". אני קופץ לעמידה, ואיברי קופץ לעמידה משלו, מנתר ונעצר. אני חש אותך בכל חושיי. חושי מנחשים את כתפייך ואת חזך, פטמותייך עולצות לעברי, אף כי איני יכול לראותן. נחיריי שואפים את הריח שלך. רק הריח שלך. שום ריח אחר, יהיה טוב ככל שיהיה לא יהיה בשבילי הריח שלך, שאין לו תחליף. אוזניי לוכדות כל איתות, כל השתהות של נשימה, כל לחישה שלא נאמרת. עורי, איבר החישה המשוכלל כל כך, מצטמרר מקרבתך כאומר: אנא, קשה כל כך להתאפק. אנא...
בציפורן חדה את עוברת על שדרתו של איבר מיני שמזדקר אף יותר. סוגרת אצבעות על שקית אשכיי ומותחת, כאילו היתה זו עשויה גומי. מעבר לשקית העור אני מרגיש את הזרע, רותח, מתערבל בשקט כמו היה בטון במערבל, ממתין ליציקתו לתוך שלד בניין.
מחליקה על ירכיי, מלטפת את שוקיי, מסובבת אותי לאחור ומכה חדות על עכוזי. ושוב, חזק. העכוז נצבע בדוגמת כף ידך ואני יודע שכל הלהיטות הזאת, הבלתי ניתנת לריסון, תתפרץ בעוד רגע, לכשתתני לי את האות, ותנוקז כולה לאיבר אחד לח, גמיש ונחשק. האיבר שבעזרתו אנסה לנתב את כל האנרגיה שאני עוצר. אנרגיה אדירה של תשוקה אליך.
"עכשיו אני מפשקת רגליי" את מציינת, מתיישבת על צד המיטה, נשענת לאחור על מרפקייך, וכל העולם שבחוץ, ההרים והאוקיינוסים, המטוסים והכוכבים, השמש והציפור שעל העץ, הכל מתכנס אצלי אל פתח אחד, לח ועטור סלסולי שיער, שבתוכו אבלע מיד ולעולם לא ארצה לצאת.
"אבל אל תמהר, אני מעדיפה שתשכב כך, בגבך, על השטיח. אל תזוז ותחכה לי. אני רוצה שתרגיש אותי, שתריח אותי. זהו הריח שאתה אוהב יותר מכל ריח אחר בעולם. עוד רגע ותוכל לחוש על פניך את כל הנוזלים הנהדרים שלי".
עיני מוחשכות, אך דומה שכל העולם מאיר לי פניו בצבעוניותם של חושיי האחרים. אני פורש את גופי לכבודך, וחש, מלמטה, כיצד העכוז האלוהי שלך עושה את דרכו לעברי, כשהוא נפשק לאיטו, ואיך ירכייך סוגרות עלי, מגנות עלי מפני העולם כולו, ואז החושך הקסום והלח, המגע עם האפלה הרטובה שהיא את, והידיעה שזהו ייעודי, ואין דרגה גבוהה מזו שאליה ארצה לשאוף.
פרצופי נמרח בירכייך, מטפטפות הצוף, איברך הפעור ננעל על פי. אפי נעוץ בסמיכות לפי הטבעת שלך, וריח כבד של אישה מיוחמת מכה בי. אני מתחיל ללקק ולשתות, לטעום ולחמוס. אלוהים, הגעתי אל הפרי האסור...
השיחה ההיא שניהלתי אתך אך לפני כשעה כשווה בין שווים, חידודי הלשון, פרצי הצחוק הלא נשלטים שלך שבאים תמיד בתגובה להתחכמויותיי הבלתי ניתנות לעצירה. אבל לפני שעה עוד היינו ידידים הנפגשים בקפה. אני משחק את כוכב הסטנד-אפ ואת – את הצופה העולצת.
עכשיו, בחדר הסגור, ליד המיטה הזוגית, צעיף משי שחור קשור סביב ראשי ומאפיל את עיני מראות, את שולטת בי ביד ברזל. קודם לכן נשקף לעברי מהחלון עץ האזדרכת ועתה אני שומע טרקטור מותנע במרחק. דלת הצימר-לשעתיים נעולה והכל השתנה. אני עומד על ברכיי, מכנסיי מופשלים ומתחת לחולצתי, המופשלת עד מעל לחזי, מתנדנדים להם שני אטבי כביסה, הנועצים שיניים בלתי נראות בפטמותיי הכהות.
את רוכנת לעברי, עינייך שקועות בפרצופי, כאילו ניסית לגלות עקבות נעלמים בפניי. ממששת. נוגעת. בודקת אותי, כמו הייתי עבד שיש מצב שתסכימי לרכוש, אם בעליו ירדו חזק במחיר.
בשתי אצבעות ידך את מפשקת את שפתיי ובוחנת את שיני. כנראה שאת מרוצה, שכן את נוגעת גם בלשוני המושטת החוצה ומחליקה אצבעותייך פנימה אל תוך הגרון. אולי זה הזין שאת מנסה לדחוף, אני מנסה למצוץ, ואת סוטרת לי: "אמרתי לך לעשות משהו?"
מבטייך חולפים על חלקת צווארי. בוחנים את שרירי זרועותיי. "עמוד זקוף". אני קופץ לעמידה, ואיברי קופץ לעמידה משלו, מנתר ונעצר. אני חש אותך בכל חושיי. חושי מנחשים את כתפייך ואת חזך, פטמותייך עולצות לעברי, אף כי איני יכול לראותן. נחיריי שואפים את הריח שלך. רק הריח שלך. שום ריח אחר, יהיה טוב ככל שיהיה לא יהיה בשבילי הריח שלך, שאין לו תחליף. אוזניי לוכדות כל איתות, כל השתהות של נשימה, כל לחישה שלא נאמרת. עורי, איבר החישה המשוכלל כל כך, מצטמרר מקרבתך כאומר: אנא, קשה כל כך להתאפק. אנא...
בציפורן חדה את עוברת על שדרתו של איבר מיני שמזדקר אף יותר. סוגרת אצבעות על שקית אשכיי ומותחת, כאילו היתה זו עשויה גומי. מעבר לשקית העור אני מרגיש את הזרע, רותח, מתערבל בשקט כמו היה בטון במערבל, ממתין ליציקתו לתוך שלד בניין.
מחליקה על ירכיי, מלטפת את שוקיי, מסובבת אותי לאחור ומכה חדות על עכוזי. ושוב, חזק. העכוז נצבע בדוגמת כף ידך ואני יודע שכל הלהיטות הזאת, הבלתי ניתנת לריסון, תתפרץ בעוד רגע, לכשתתני לי את האות, ותנוקז כולה לאיבר אחד לח, גמיש ונחשק. האיבר שבעזרתו אנסה לנתב את כל האנרגיה שאני עוצר. אנרגיה אדירה של תשוקה אליך.
"עכשיו אני מפשקת רגליי" את מציינת, מתיישבת על צד המיטה, נשענת לאחור על מרפקייך, וכל העולם שבחוץ, ההרים והאוקיינוסים, המטוסים והכוכבים, השמש והציפור שעל העץ, הכל מתכנס אצלי אל פתח אחד, לח ועטור סלסולי שיער, שבתוכו אבלע מיד ולעולם לא ארצה לצאת.
"אבל אל תמהר, אני מעדיפה שתשכב כך, בגבך, על השטיח. אל תזוז ותחכה לי. אני רוצה שתרגיש אותי, שתריח אותי. זהו הריח שאתה אוהב יותר מכל ריח אחר בעולם. עוד רגע ותוכל לחוש על פניך את כל הנוזלים הנהדרים שלי".
עיני מוחשכות, אך דומה שכל העולם מאיר לי פניו בצבעוניותם של חושיי האחרים. אני פורש את גופי לכבודך, וחש, מלמטה, כיצד העכוז האלוהי שלך עושה את דרכו לעברי, כשהוא נפשק לאיטו, ואיך ירכייך סוגרות עלי, מגנות עלי מפני העולם כולו, ואז החושך הקסום והלח, המגע עם האפלה הרטובה שהיא את, והידיעה שזהו ייעודי, ואין דרגה גבוהה מזו שאליה ארצה לשאוף.
פרצופי נמרח בירכייך, מטפטפות הצוף, איברך הפעור ננעל על פי. אפי נעוץ בסמיכות לפי הטבעת שלך, וריח כבד של אישה מיוחמת מכה בי. אני מתחיל ללקק ולשתות, לטעום ולחמוס. אלוהים, הגעתי אל הפרי האסור...