כי האדם עץ השדה

פארק הירקון, אחת עשרה ומשהו בלילה. שלוש דמויות חומקות בדשא לעבר גבעה מיוערת וחשוכה. האחת סאבית גאה העונה לשם מקופלת. השנייה סוויצ'ית חושנית המכנה עצמה לוטוס. הדמות השלישית, כפי שהקורא הנבון ודאי מתאר לעצמו, היא אני. הדמויות מתמקמות על הגבעה. הדמות השלישית מעיפה מבט לא מרוצה סביבה ומגלה שהיא מסוגלת לראות בבירור את כל המתרחש. לא טוב.

אני מותיר אותן על ספסל על הגבעה ויוצא לבדוק את האיזור, אולי יימצא מקום טוב יותר. הבדיקה מעלה שתי מסקנות: ראשית, אין בנמצא מקום טוב יותר. שנית, מהגבעה אפשר לראות את המתרחש סביבה, אבל כאשר מביטים עליה מהאזור המקיף אותה רואים רק חושך. טוב. אני שב לגבעה ומביט סביבי בקורת רוח. רואה את רוכבי האופניים על השביל מסביב, את שלוש הנשים על הספסל ממול, את הזוג עם הכלב על הדשא, ויודע שהם אינם מסוגלים לראות אותי. עכשיו אני יודע איך דנידין הרגיש.

אנו מתיישבים על ספסל משני צדיה של מקופלת ומתחילים ללטף אותה סימולטנית. לאחר זמן קצר של ליטופים רכים אני אוחז בשערה ומפנה את פניה ללוטוס לנשיקה. בה בעת אני מפשיל בליטוף צמוד את חולצתה ולוטוס משלימה את המלאכה, פורמת את החזייה החשופה בידיה המיומנות. הביגוד המיותר מושלך על הספסל ולאור הירח נגלים שדיה היפים של מקופלת.

הפטמות הזקורות מושכות מיד את תשומת לבנו ומגרות אותנו ואת יצרינו הסדיסטיים ואנו נפנים להעניק להן טיפול ראוי. לשוני חגה סביב הפטמה השמאלית בעוד זו של לוטוס עושה שמות בימנית. הליקוק הופך במהרה למציצה, וזו בתורה לנשיכה חדה הסוחטת גניחות כאב ראשונות ללילה זה משפחתנו. הצליל מהווה משב רוח מרענן בין היללות והקרקורים שמשמיעות חיות בלתי ידועות מצמרות העצים סביבנו.

אני מרים את עיניי ומתבונן לתוך אלה שלה. יש לה את המבט הזה שמשלב כמיהה והערצה ותאווה ויושב נפלא על עיניה היפות. אני נושק לה ארוכות, מניח ללשונותינו לרקד זו על גבי זו זמן ממושך בטרם אני נושך בכוח את שפתה התחתונה ובד בבד צובט בחוזקה את פטמתה. היא מתכווצת ונאנקת חרש. אנו מרפים ממנה ומתבוננים בה כצייד האומד את טרפו.

"יש לי בקשה", היא אומרת בשקט, "אני רוצה להוריד את הג'ינס ולשים תחתונים".
אני מגחך ומודיע לה ברוחב לב שהבקשה שלה תמולא כדי מחציתה. לוטוס מוסיפה הערה צודקת על העמל המיותר בללבוש תחתונים שמיד יוסרו בלאו הכי. נראה כי תשובתנו מעוררת בה אי שקט. על כן אני מחליט להיות נחמד ושואל אותה בנדיבות איזה מבין העצים המקיפים אותנו היא הכי אוהבת.

"איזה אני הכי אוהבת?", היא חוזרת אחריי בפליאה.
"כן, אני נותן לך לבחור".
"לא יודעת, כולם נראים לי אותו דבר".
"טוב", אני אומר, "אז ניתן ללוטוס לבחור את העץ שהיא הכי אוהבת".
לוטוס מפגינה טביעת עין טובה בעצים ובוחרת את זה שגם אני שמתי עליו עין אוהדת. אני מסמן לה להוביל אליו את מקופלת.
"ככה?", היא שואלת, מחווה על הג'ינס של הדרואידית-לעתיד שלנו.
"מובן שלא, הנחתי שזה ברור מאליו".

הג'ינס מוסר ומוצא מקומו על הספסל לצד רעיו. כדי להקל על מבוכתה של שפחתנו, באותו טוב לב שכה אופייני לי, אני שולף מתיקי כיסוי עיניים שחור ומורה ללוטוס למקם אותו על עיניה של מקופלת. כל הצופים הפוטנציאליים מיד נעלמים, על פי העקרון הידוע של אם-אני-לא-יכולה-לראות-אותך-אתה-לא-יכול-לראות-אותי. טוב ויפה.

כשהיא סומאה ועירומה כביום היוולדה מובלת מקופלת אל העץ הנבחר. מתיק הפלא שלי אני מוציא אזיקים ומגיש ללוטוס, שמצמידה אותם לידיה של מקופלת וזה לזה, באופן שידיה האזוקות חובקות באהבה את הגזע. אין ספק שהעץ והיא מאד... קשורים זה לזו. אופנוע חולף על השביל. אנו מתרחקים מעט ומתבוננים במעשה ידינו. כמה חבל שלא הבאנו את המצלמה! המראה של מקופלת המעורטלת כבולה לעץ בלב הפארק הוא בדיוק מאלה שגם אלף מילים לא יוכלו לתאר.

לוטוס קרבה אליה ומתחילה ללטף ולנשק אותה. אני בינתיים ניגש שוב אל התיק ושולף ממנו שני שוטי עור תוצרת בית, האחד שחור ובעל עשרים זנבות, והאחר, שמאוחר יותר יתואר כ"ממש כואב", כולל שנים עשר זנבות אדומים-שחורים, קל כפרפר ועוקץ כדבורה אפריקנית, שכידוע היא אגרסיבית בהרבה מקרובתה הרגועה.

את שוט הנשיונל ג'אוגרפיק אני מפקיד בינתיים בידיה של לוטוס ונוטל את השחור לעצמי. אנו מתחילים להצליף בעכוזה של מקופלת, מתוזמנים היטב האחד עם השנייה. לאחר ארבע-חמש הצלפות חזקות הסאבית הגאה שלנו זועקת בכאב. אני מרגיע בליטוף את ישבנה ומעיף עין אל חבורת הזקנות על הספסל ממול ואל רוכב אופניים מזדמן. נראה שאיש מהם לא שומע.

הצלפותינו מתחדשות. לקולות הלילה המגוונים סביבנו אנו תורמים שריקות שוט כנגד עור רך וגניחות כאב מלבבות, מהן חרישיות ומהן קולניות. אנו מתחלפים בשוטים ועתה השוט המרושע יותר מצוי בידי. תענוג לראות את האופן בו הוא גורם לשפחה החמודה שלנו להתפתל, ככל שמאפשרים לה כבליה.

כפעם בפעם אנו חדלים להצליף ומעניקים ליטוף מנחם לתחת הלוהט (על כל המובנים) ולזו שהחזיקה בבעלות עליו עד לפני שעה קלה. באחד הליטופים גולשות אצבעותיי אל שפתי הנרתיק וחודרות לתוכו תוך התעלמות מנסיונותיה להצמיד את רגליה זו לזו. כעבור זמן קצר אני מוציא אותן. עוד לא הגיעה העת. מה שכן, אחוזי הלחות גבוהים מן הרגיל לעונה.

כמו כן אני מבצע סריקה אקראית של המרחב סביבנו על מנת להמנע מאורחים לא קרואים. בתום סדרת הצלפות אכזריות שמביאות את הדציבלים לשיא אני מבחין באיש זקן הנע בכיווננו. בעוד אני עוקב אחריו במבטי אני שומע את לוטוס מתחקרת את מקופלת לגבי מספר ההצלפות בסדרה האחרונה. בקול שחציו כאב וחציו ריחוף משיבה מקופלת שאין לה שום מושג. היא כבר לא לגמרי אתנו. כשהיא מנחשת לבסוף היא כמעט צודקת, אבל "כמעט" לא מספק את לוטוס ואת היצר הרע המפותח שלה. הזקן עוצר במרחק בטוח ולתמהוני מתחיל לעשות שכיבות סמיכה. מי עושה שכיבות סמיכה בפארק הירקון אחרי חצות? בעוד אני שקוע בו אני שומע את מקופלת מייללת, ללא ספק עקב סדיסטיות לוטוסית חיננית.

המבטים שאני משלח בפארק מסקרנים אותי ואני מציע ללוטוס לסור עמי לטיול קצר על מנת לחקור את יופיו יותר מקרוב. "בכיף", היא משיבה. אנו מתרחקים מספר צעדים, עוצרים ומביטים שוב בסאבית הקשורה שלנו, ושוב מתפעלים מיופיו של המחזה. עירום נשי משתלב נהדר עם טבע, אין שום ספק. מן הסתם היא מתארת לעצמה שלא נלך באמת ונפקיר אותה חסרת ישע, קשורה עירומה ועיוורת. אבל ייתכן שבכל זאת מנקר בה ספק קטן... ובכל מקרה, אנחנו נהנים להתבונן בה.

כעבור מספר רגעים אנו שבים אליה. לוטוס כורעת בין רגליה, מפשקת אותן וחודרת אליה באצבעותיה. היא מנסה להתנגד ולהצמיד את רגליה. "תפשקי!", מורה לוטוס.
מקופלת אינה ממהרת לציית. בתגובה ננעצות שיניה של לוטוס באחוריה. היא נאנקת ומפשקת כנדרש ממנה. "תענוג לעשות איתך עסקים", מחייכת לוטוס. אצבעותיה המטיילות בגופה של מקופלת גורמות לגניחות רמות של עונג לבקוע מבין שפתיה. הזקן המתעמל או הנשים על הספסל עלולים לשמוע. אני מכסה בכף ידי על פיה של מקופלת ואינסטינקטיבית נועלות אצבעותיי גם את אפה. היא רוטטת חסרת נשימה, מפיקה צלילים עמומים.

בחלוף רגעים מספר אני מרפה ממנה ולוטוס מוציאה אצבעותיה מתוכה. אנו מאפשרים לה להשלים מספר נשימות ולאחריהן שוב שורקים השוטים. כלב נובח בקרבתנו. כעבור זמן מה אני מושיט את השוט ללוטוס. בעוד היא ממשיכה להצליף אני מלטף ומנשק, צמוד צמוד, מצמיד את גופה של שפחתנו אל העץ. היא באקסטזה, זה ברור. אך טרם סיימנו עמה.

אני נוטל את השוטים ומשיב אותם לתיק. התחת שלה קיבל די והותר לערב אחד. כשאני חוזר אל העץ אני מוצא את לוטוס חובקת אותה מאחור, ידה האחת על פיה והשניה בין רגליה. את בעיית הפישוק היא פותרת הפעם בצביטה כואבת בפטמה.
אני מצטרף לחיבוק ומעביר ידיים מלטפות על גבה וישבנה. אצבעותיי הנעות בין פלחי עכוזה יכולות לחוש בבירור כיצד גופה נענה למגעה של לוטוס השולח אותה לעולמות גבוהים יותר.

לוטוס מוציאה ממנה את אצבעותיה ומציעה לי את הכבוד. אני נענה וממשיך במלאכת הקודש. שותפתי לדבר עבירה מעבירה את פעילותה לאיזור הדגדגן. יחד אנו מענגים את הסאבית המקסימה שלנו באינטנסיביות הולכת וגוברת, עד כדי טירוף חושים. אם המטיילים על השביל מסביבנו לא שמעו אותה עכשיו, הם כבר לא ישמעו אותה לעולם.

לבסוף אנו מחליטים שדי. אני מסמן ללוטוס להתיר את מקופלת ולהוביל אותה אליי. היא משחררת את האסירה מהעץ הסימפטי, מורידה מעליה את כיסוי העיניים ומחבקת אותה. אני כבר מחכה לה ליד הספסל באיבר זקור הממתין לשפתיה המיומנות. כשהיא ניגשת אני מורה לה לכרוע לרגליי ולהתחיל במלאכה. היא נוטלת את איברי בפיה ומתחילה למצוץ בשקיקה, ועושה זאת היטב.

למרות שיום הולדתה חלף כבר, אני מחליט להעניק ללוטוס מתנה. להוראתי היא פושטת מכנסיים ותחתונים ונעמדת לידי. אני לופת את מקופלת בשערה ומדריך את ראשה אל מפשעתה של לוטוס. היא מתחילה מיד ללקק כמצופה ממנה, ומוסיפה גם יד מענגת.

במהרה לוטוס ישובה של הספסל ומקופלת לרגליה, מלקקת וחודרת באצבעותיה. אני נוטל שוב את השוט, ובכל פעם שנדמה לי כי היא מתרשלת במלאכתה אני מדרבן אותה בליווי הצלפה ראויה לשמה. פעם או פעמיים אני אוחז אותה בשערה ומצמיד את פניה לערוותה של לוטוס, מספיג אותה מנוזליה הרבים. לוטוס גונחת ונאנקת בעונג, מאיצה בשפחה שלה להמשיך. והיא ממשיכה. אני פשוט עומד מהצד וצופה, כמה יפות הן. למראן כך לאור הירח על רקע העצים ולצלילי קולות התאווה המשותפים שלהן, עולה חיוך רחב על פניי.

והנה שוב משתרר שקט המופרע רק בדונלד דאק שמעלינו, שגם הוא משתתק אחרי מענה חריף מצד לוטוס. מקופלת מבקשת ומקבלת רשות לקום מרבצה ולשבת על הספסל לצדנו. אנו מחבקים אותה ארוכות, נושקים, מלטפים. הגבעה הקטנה מתמלאת שלווה עמוקה.

אנו לוקחים את הזמן ומאפשרים לה לנחות. רק כאשר המחוג מתקרב לשתיים בלילה אנו עוזבים, כמובן לא לפני שמקופלת מעניקה חיבוק אמיץ לעץ הנאמן ופוקדת עליו לחכות לה ולא לזוז לשום מקום. בפעם הבאה שנבקר שם נבדוק אם הוא ציית.