שיחת טלפון
מאת Mistress Heart(שולטת){פשוט תות}
28 ביולי 2024
"ספרי לי עוד על איך זה מרגיש כשאני מצמידה אותך למטה וגומרת לך בפה", דרשה קרן.
ורד העבירה את השפופרת לאוזנה האחרת, תופסת את שפתה עם קצה הניב. לאשתה היה חום מסוים בנימת קולה, שהייתה כה מוכרת.
"זה הכי טוב כשאנחנו נלחמות", ענתה בקול רך. צעדיה החשופים לא השמיעו רעש כלל כשנדדה בסלון דירתן הקטנה, אצבעותיה נגררות על גב הספה כשהיא מדמיינת את יום האתמול. "יש לי יחסי אהבה-שנאה עם הקרבות שלנו, כשאת נועצת בי מבט זועם, כמעט רושף, אחרי שדחפתי אותך ופיתיתי אותך והטחתי אותך על מנת פשוט להתחמק מהמקום הזה, שנמצא בין תאווה וכעס אמיתי... אני אוהבת את הציפייה של לדעת שאני הולכת לקבל את מה שמגיע לי, אבל אני אף פעם לא באמת רוצה ׳להפסיד׳. אני לא רוצה לתת לך לנצח - אני רוצה להיכבש".
"את מושכת לי את השיער וממלמלת שאני כלבה ואת הולכת ללמד אותי לקח: את משליכה אותי על הספה, או מורידה אותי על ברכי, ועוטפת את אצבעותיך סביב צווארי." אצבעותיה של ורד התרוממו וליטפו מתחת לסנטרה בהדהוד זיכרון. "חלק ממני יודעת שלא תפגעי בי באמת, אבל חלק ממני יודע כמה דק הקו הזה, וכי הפעם... את יכולה. והלוואי שתעשי זאת...את מזעזעת אותי בשביל הכיף. רק כדי לשמוע אותי מתנשפת. את יכולה לעשות את זה כל כך כואב אם את רוצה, ואין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לעצור אותך. את תעשי מה שאת רוצה איתי, כי את קרן. השולטת שלי. וכל מה שאני, זה הצעצוע שלך."
ורד שמעה את נשימתה של קרן הדוקה וחמה בקצה השני של הקו. לאשתה, הצעירה ממנה - הגבירה שלה - הייתה תשוקה סוערת שתואמת את מצבי הרוח שלה: מהירה, אלימה ולוהטת להפליא. קרן הייתה סדיסטית רעבת-כוח בכל הדרכים הטובות והגרועות ביותר: הסיכוי להביא מאהבת נמוך ולהפוך אותה לפגיעה, היה האפרודיזיאק הטהור ביותר עבורה. ורד לא הייתה מזוכיסטית באותה מידה, אבל היא הייתה משהו יותר טוב: אתגר. מאהבת שתמיד הייתה במרכז תשומת הלב, ומעולם לא נסוגה. החושניות והשחצנות של ורד ממש התחננו בפני קרן לעשות את הגרוע ביותר שלה. הן שתו זו את הנזק של האחרת כמו ששותים יין עשיר.
"אני כל כך מרוכזת במאמץ לנשום, או לא להרוויח עוד מכה, שאני בקושי חושבת להתנגד כאשר את מפסקת בכוח את רגליי. את אף פעם לא עדינה. את לא 'עושה אהבה' - את מזדיינת" לחשה ורד, לשונה מרטיבה את מרכז שפתה, "ואת תבטיחי שאני מבינה מי הכלבה במערכת היחסים הזאת... ואני כבר רטובה, כי כבר אימנת אותי להיות פאק טוי קטנה וטובה. אבל זה עדיין כואב כאשר את נכנסת מהר ככה. זה עדיין גורם לי להימתח ולחרוק את השיניים שלי כדי שלא אצעק. אני בטוחה שזה גורם לזה להרגיש אפילו יותר טוב, כאשר הגוף שלי מתכווץ סביבך, מנסה לשמור אותך בחוץ. אני בטוחה שאת אוהבת את זה, נכון?"
קרן היסתה וסיננה את אישורה בצד השני של הטלפון. הפרעה סטטית פרצה על הקו: רןרן הייתה מחשמלת כמו ברק. המגע שלה יכול לשרוף, וזעמה עלול להפוך רהיטים לאפר. כאשר ניצוצות עפו, זה היה מילולי.
"אבל זה לא משנה" המשיכה ורד "מה שאני מרגישה לא משנה, כל עוד את רואה את הלחיים שלי מאדימות ושומעת איך הנשימה שלי מתפתלת תחת האחיזה שלך... את יכולה לראות איך אני חסרת אונים בזמן שאת משתמשת בי כדי לענג עצמך... וכשאת גומרת, רןרן שלי, זה כמו לבלוע ניצוצות. כמו רסיסים זעירים שבוערים עמוק בתוכי. אני יכולה להרגיש את זה שובר וחורך ומסמן אותי. אף אחת או אחד אחרים לא יכלו לעשות זאת; לא כמוך. אף אחת אחרת לא עושה את זה כואב כל כך. אף אחד אחר לא יכול לסמן אותי כך, מבפנים ומבחוץ. כל חלק שלי שאת נוגעת בו, מצטלק בגלל החום ואני אוהבת את זה, כי אני יודעת שזה אומר שאני שייכת לך."
״לפעמים זה כואב ללכת במשך כמה ימים אחרי. לפעמים אני מתכווצת בכל פעם שאני בולעת רוק. ראיתי אותך מגחכת כשהבחנת, ואת תמיד נראית מרוצה כל כך מעצמך. שתינו יודעות שתעשי את זה שוב. אם הדחף יכה בך, את תורידי אותי על ברכי ותכניסי את אצבעותייך עמוק לגרוני. את תוליכי אותי על ארבע אל הקיר ותלחשי לי איזו שרמוטה קטנה אני. היית מוכיחה גם שכל מילה נכונה בזמן שאתחנן אלייך שתפסיקי, ובאותה נשימה, שלא תפסיקי לעולם.״
ורד השתהתה, ניבה המחודד שוב נושך את שפתיה, צובע אותן באדום כמו ליפסטיק עמוק. זווית פיה התעוותה בחיוך אטי, נסתר, והאזינה לתאוותיה המהוססות והמרוחקות של קרן.
"האם זה מפורט מספיק, אהבה?"
ורד העבירה את השפופרת לאוזנה האחרת, תופסת את שפתה עם קצה הניב. לאשתה היה חום מסוים בנימת קולה, שהייתה כה מוכרת.
"זה הכי טוב כשאנחנו נלחמות", ענתה בקול רך. צעדיה החשופים לא השמיעו רעש כלל כשנדדה בסלון דירתן הקטנה, אצבעותיה נגררות על גב הספה כשהיא מדמיינת את יום האתמול. "יש לי יחסי אהבה-שנאה עם הקרבות שלנו, כשאת נועצת בי מבט זועם, כמעט רושף, אחרי שדחפתי אותך ופיתיתי אותך והטחתי אותך על מנת פשוט להתחמק מהמקום הזה, שנמצא בין תאווה וכעס אמיתי... אני אוהבת את הציפייה של לדעת שאני הולכת לקבל את מה שמגיע לי, אבל אני אף פעם לא באמת רוצה ׳להפסיד׳. אני לא רוצה לתת לך לנצח - אני רוצה להיכבש".
"את מושכת לי את השיער וממלמלת שאני כלבה ואת הולכת ללמד אותי לקח: את משליכה אותי על הספה, או מורידה אותי על ברכי, ועוטפת את אצבעותיך סביב צווארי." אצבעותיה של ורד התרוממו וליטפו מתחת לסנטרה בהדהוד זיכרון. "חלק ממני יודעת שלא תפגעי בי באמת, אבל חלק ממני יודע כמה דק הקו הזה, וכי הפעם... את יכולה. והלוואי שתעשי זאת...את מזעזעת אותי בשביל הכיף. רק כדי לשמוע אותי מתנשפת. את יכולה לעשות את זה כל כך כואב אם את רוצה, ואין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לעצור אותך. את תעשי מה שאת רוצה איתי, כי את קרן. השולטת שלי. וכל מה שאני, זה הצעצוע שלך."
ורד שמעה את נשימתה של קרן הדוקה וחמה בקצה השני של הקו. לאשתה, הצעירה ממנה - הגבירה שלה - הייתה תשוקה סוערת שתואמת את מצבי הרוח שלה: מהירה, אלימה ולוהטת להפליא. קרן הייתה סדיסטית רעבת-כוח בכל הדרכים הטובות והגרועות ביותר: הסיכוי להביא מאהבת נמוך ולהפוך אותה לפגיעה, היה האפרודיזיאק הטהור ביותר עבורה. ורד לא הייתה מזוכיסטית באותה מידה, אבל היא הייתה משהו יותר טוב: אתגר. מאהבת שתמיד הייתה במרכז תשומת הלב, ומעולם לא נסוגה. החושניות והשחצנות של ורד ממש התחננו בפני קרן לעשות את הגרוע ביותר שלה. הן שתו זו את הנזק של האחרת כמו ששותים יין עשיר.
"אני כל כך מרוכזת במאמץ לנשום, או לא להרוויח עוד מכה, שאני בקושי חושבת להתנגד כאשר את מפסקת בכוח את רגליי. את אף פעם לא עדינה. את לא 'עושה אהבה' - את מזדיינת" לחשה ורד, לשונה מרטיבה את מרכז שפתה, "ואת תבטיחי שאני מבינה מי הכלבה במערכת היחסים הזאת... ואני כבר רטובה, כי כבר אימנת אותי להיות פאק טוי קטנה וטובה. אבל זה עדיין כואב כאשר את נכנסת מהר ככה. זה עדיין גורם לי להימתח ולחרוק את השיניים שלי כדי שלא אצעק. אני בטוחה שזה גורם לזה להרגיש אפילו יותר טוב, כאשר הגוף שלי מתכווץ סביבך, מנסה לשמור אותך בחוץ. אני בטוחה שאת אוהבת את זה, נכון?"
קרן היסתה וסיננה את אישורה בצד השני של הטלפון. הפרעה סטטית פרצה על הקו: רןרן הייתה מחשמלת כמו ברק. המגע שלה יכול לשרוף, וזעמה עלול להפוך רהיטים לאפר. כאשר ניצוצות עפו, זה היה מילולי.
"אבל זה לא משנה" המשיכה ורד "מה שאני מרגישה לא משנה, כל עוד את רואה את הלחיים שלי מאדימות ושומעת איך הנשימה שלי מתפתלת תחת האחיזה שלך... את יכולה לראות איך אני חסרת אונים בזמן שאת משתמשת בי כדי לענג עצמך... וכשאת גומרת, רןרן שלי, זה כמו לבלוע ניצוצות. כמו רסיסים זעירים שבוערים עמוק בתוכי. אני יכולה להרגיש את זה שובר וחורך ומסמן אותי. אף אחת או אחד אחרים לא יכלו לעשות זאת; לא כמוך. אף אחת אחרת לא עושה את זה כואב כל כך. אף אחד אחר לא יכול לסמן אותי כך, מבפנים ומבחוץ. כל חלק שלי שאת נוגעת בו, מצטלק בגלל החום ואני אוהבת את זה, כי אני יודעת שזה אומר שאני שייכת לך."
״לפעמים זה כואב ללכת במשך כמה ימים אחרי. לפעמים אני מתכווצת בכל פעם שאני בולעת רוק. ראיתי אותך מגחכת כשהבחנת, ואת תמיד נראית מרוצה כל כך מעצמך. שתינו יודעות שתעשי את זה שוב. אם הדחף יכה בך, את תורידי אותי על ברכי ותכניסי את אצבעותייך עמוק לגרוני. את תוליכי אותי על ארבע אל הקיר ותלחשי לי איזו שרמוטה קטנה אני. היית מוכיחה גם שכל מילה נכונה בזמן שאתחנן אלייך שתפסיקי, ובאותה נשימה, שלא תפסיקי לעולם.״
ורד השתהתה, ניבה המחודד שוב נושך את שפתיה, צובע אותן באדום כמו ליפסטיק עמוק. זווית פיה התעוותה בחיוך אטי, נסתר, והאזינה לתאוותיה המהוססות והמרוחקות של קרן.
"האם זה מפורט מספיק, אהבה?"
