מה שהיית צריכה

אני עולה במדרגות, לבוש בגדים שחורים, עם צמיד עור ועגיל גדול בצורת קוביית משחק. אני דופק בעדינות בדלת. אני מחכה שנייה, שתי שניות; דקה.

אבל לבסוף, את פותחת.

עם ״היי״ פה, ו-״היי״ שם, אני מושכת אותי פנימה. השפתיים שלנו נצמדות, ואת עדינה כאילו נשקת לדבר השביר ביותר בעולם.

את מובילה אותי פנימה. על השולחן מאפרה ובקבוק וודקה חצי-מלא. הרצפה לא בדיוק נקייה, והכורסא קצת מאובקת. שנינו מתיישבים עליה בזמן שאת מגלגלת ג'וינט ארוך. זמן קצר לאחר מכן, חצי ממנו כבר נשרף - נשאף אל הריאות שלנו. בעיקר שלך. אני עדיין נאבק ומשתעל, מנסה להיראות כמה שפחות מגוחך בזמן שעשן עוזב את הריאות שלי בנשימות קטנות וחנוקות. את מצחקקת, בעינייך זה חמוד, מגביר את תחושת התמימות שאת חווה ממני בכל סופ״ש כמו זה.

אנחנו מדברים, מחליפים משפטים כמו: "איך היה לך היום?", ודי מהר עוברים ל-"איך הייתי רוצה לברוח מכאן". מפה לשם אני מרגיש זוג ידיים תופסות אותי ודוחפות אותי על הספה כשגבי מוצמד אליה. קשה לי לנשום, אבל לא בגלל העישון. בגלל זוג הידיים שמתהדקות סביב צווארי.

אני רואה אותך מחייכת - עיניים פתוחות וחיוך זדוני כמו חתולה שמשחקת בטרף. את מנשקת אותי שוב - המילה "עדינות" כבר עזבה את המילון. אני מרגיש נשיכות על צווארי, חלקן כואבות יותר מאחרות.

את לא חזקה במיוחד. אני מתאמן שלוש פעמים בשבוע – כנראה, בעל כוח רב ממך. ובכל זאת, אני מגיש לך את הבמה. גם אם היא הגוף שלי.

אני מוצא את עצמי שוכב על הבטן, מרגיש את הציפורניים שלך שורטות לי את הגב. את משתדלת להיזהר כמה שאפשר, למרות שהחיים פצעו אותך וגרמו לך לכאוב.

*

הבגדים שלי הושלכו הצידה. עיניי כוסו. ידיי נקשרו, והדרך שבה שיחקת עם גופי עשויה להיראות מוזרה עבור רבים אחרים.

אבל אני ידעתי מי את באמת.

השעה כבר שלוש בלילה, חצי שעה אחרי מה שקרה. עדיין קשור עם קולר לצווארי בזמן שדמעות זולגות מעינייך.

"למה?" את שואלת.

נכון - למה ההורים שלך זרקו אותך לרחוב? למה מי שחשבת שנועד להיות אהובך הכה אותך כשהעולם פנה נגדו? ולמה הוכרחת לעבוד עד שהרגליים שלך בגדו בך?

אני לא מסוגל לספק תשובות, אבל גופי מסוגל לספק נחמה. גם אם היא מכריחה אותי לקבל יחס שאחרים יחשיבו כמשפיל. עבור מישהי שלא יכלה להתלונן, מישהי שמעולם לא הייתה בשליטה, מישהי שצריכה נחמה אחרי העבודה.

אבל אני יודע שבמרכז, שוכן רק רגש אחד - אהבה. את מרגישה אותה כלפיי, ואני מרגיש אותה כלפייך. בגלל זה את מרשה לעצמך להיות פחות רכה, ובגלל זה אני מסכים להיות תחת שליטה. שנינו יודעים שנוקשות נובעת מחיבה, ואולי זה קצת אנוכי, אבל אני יודע שאותי את צריכה. גם אם אני נהפך בדרך לסוג של בובה, זאת אחת שאת, בסופו של דבר, תחבקי ולעולם לא תזרקי.

את צריכה אותי, ואני אותך. אני פה בשבילך, מוכן לקבלך.