אמון
מאת Dom Doz(שולט)
5 ביוני 2024
פרק 1 - אני רעב אליך
הערב הגיע ולמרות שהיום היה עמוס, השעה עדיין לא מאוחרת מדי. עכשיו חזרתי מהעבודה ואת הקדמת אותי רק במעט.
את עדיין לא הספקת להחליף את בגדי העבודה שלך ואני עוד לא הספקתי לאכול - אבל אני רוצה לגעת בך, לכופף אותך לפוזיציה האהובה עלי, לקשור אותך ולכסות לך את העיניים. אני נותן לך נשיקה רכה על השפתיים ושואל איך היה היום שלך. "טוב, ושלך?" את עונה, ואני תופס אותך ביד ומושך אותך אל חדר השינה. אני משתמש בכוח, למרות שלא הייתי חייב כי את רוצה להיכנס לשם בדיוק כמוני. תוך כדי המשיכה הזו אני לוחש לך באוזן - "היום שלי הולך להשתפר עכשיו".
אני משליך אותך על המיטה ופוקד עליך: "תישארי על ארבע כמו כלבה טובה. לא לזוז ולא לעשות רעש". ואת, כמו הילדה הטובה שאת - יורדת על ארבע ושומרת על שקט מופתי. אני שם עליך את כיסוי העיניים בצבע שחור, מבד צפוף וחם כדי שלא תוכלי לראות דבר ממה שאני מתכוון לעשות לך, ונותן לך לטפטף בתחתונים מהמחשבות על מה שמחכה לך.
פרק 2 - מנה ראשונה
אני מסתובב בחדר, בוחן אותך מכל זווית אפשרית (את נראית משגע כהרגלך), ומתחיל לאסוף חלק מהצעצועים האהובים עלינו: חבל, פלוגר, מחבט ואוזניים של כלבלבה - נראה לי שאלו יספיקו לפעם הזו.
"מה נראה לך שהכנתי בשבילך, כלבה שלי?", אני שואל ומפעיל את רשימת הרוק האהובה עלינו במערכת הסטריאו שבחדר.
"אני לא יודעת אדוני, אני באמת לא יודעת", התשובה שלך מתערבבת עם התחלתו של השיר We're not gonna take it, של Twisted sister ואני מוצא את עצמי מחייך חיוך זדוני, "You are going to take it" אני חושב לעצמי, בניגוד למילות השיר.
"תעמדי, גב זקוף" - אני לא מרים את הקול אבל האינטונציה שלי מבהירה לך טוב מאוד מה המעמד של כל אחד מאיתנו בסיטואציה הזאת. את מסתובבת על הגב, ניגשת לקצה המיטה וקמה לאט (כיוון שהעיניים שלך מכוסות). את כל אלו את עושה בהכנעה וצייתנות בלתי נשלטת כמו כלבה מאולפת שיודעת מה המקום שלה ותוך ידיעה פנימית שאני לעולם לא אתן לך ליפול.
הידיים שלי נשלחות אליך: קודם לצוואר שאני כל כך אוהב. אני אוחז בו חזק, כמעט חונק אבל עדיין לא. מהצוואר אני יורד לחזה שלך ושם את היד השנייה על הבטן. החולצה שלך נעלמת כהרף עין ואחריה החזיה. "כשהעיניים שלי עצומות אני תמיד חווה דברים באופן עוצמתי יותר, כל מגע, כל נשימה, כל הצלפה", סיפרת לי פעם אחרי סשן שלנו, ואני בחרתי לאמץ את כיסוי העיניים הרבה יותר מאז אותה שיחה.
הפטמות שלך זקורות לחלוטין ואני נושך את אחת מהן בעדינות, עם רגש. כמו כלבה טובה את לא משמיעה הגה למרות שאני רואה שאת רוצה להתפוצץ בשלל גניחות ואנחות רבגוניות. "כל הכבוד על האיפוק, מכאן והלאה את יכולה לעשות רעש כלבונת".
"תודה, אדוני", את אומרת ומיד לאחר מכן גניחה שקטה וקצרה נפלטת מהשפתיים הרכות שלך.
המכנסיים שלך יורדים, לאט, ואני רואה את החוטיני האהוב עלי. הוא בצבע אדום כהה וחזק, וכשאני מעביר את היד עליו בין הרגליים שלך אני מרגיש שהוא נרטב מה שמוביל לזקפה מטורפת.
כיוון שהעיניים שלך מכוסות אני מושיב אותך על המיטה, כשלגופך החוטיני האדום בלבד, ואומר לך - "תסתובבי ותחכי לי על ארבע".
"כן, אדוני", הקול שלך כשאת קוראת לי אדוני משכר יותר מיין טוב וישן בשבילי אבל אסור לך לשמוע את זה כרגע, אני אשמור את החלק הזה לאפטרקר.
אני קושר לך את הרגליים והידיים לעמודים שבארבע פינות המיטה ואני יכול לראות שאת מגורה ומטפטפת. זה מרגיש נפלא, לראות אותך נרטבת מהמנה הראשונה לפני שהגענו לעיקרית ובוודאי שלא לקינוח.
פרק 3 – חיוך
במשך כל הזמן הזה שכחתי מהמוזיקה שמתנגנת ברקע. לא שמתי לב לקיומה כי הייתי מרוכז בגוף המסחרר שלך. אבל עכשיו זיהיתי את השיר האהוב עלי ברשימה - poison של alice cooper. "את מוכנה כלבלבונת? זה הולך לכאוב", אני שואל אותך אחרי שסיימתי לקשור אותך לכל קצוות המיטה, ואת עונה בקול חלש: "כן, אדוני".
אני מתחיל לסובב את הפלוגר באוויר, בקצב מתגבר, כדי שתשמעי את הרעש, ואני רואה שהגוף שלך מתכווץ קלות. המכה הראשונה תפתיע אותך ולאחריה את תתרגלי ותהני מהכאב, אני יודע. אני מכיר את רוב התגובות שלך, כמעט בעל פה. ההצלפה הראשונה פוגעת ולאחריה כעשר נוספות ובסיומן הישבן שלך מקבל את עיטורי הגוון האדמדם בהיר שאני כל כך אוהב לראות עליו.
"איך זה מרגיש כלבלבה?", אני שואל תוך שאני מניח את הפלוגר בפינה התחתונה של המיטה.
"טוב מאוד, אדוני, תודה לך", את משיבה בקול עדין. המילה הזאת, "תודה", היא הופכת את התשובה שלך להרבה יותר עוצמתית ואני מעריך אותך על התשוקה והאהבה שאת מראה לי, דווקא בסיטואציות כאלה.
אני שומע את השיר מתנגן ברקע ויודע שהחלק האהוב עלי מתקרב. אני שומר על שקט בכוונה כדי ליהנות מהמילים. בזמן שאני מחכה לחלק האהוב עלי בשיר, אני בוהה בך - ממתינה בסבלנות להחלטה הבאה שלי. המחבט מוצא את דרכו אל היד שלי באורח פלא, כמעט מבלי ששמתי לב הוא נמצא כרגע בכף ידי הימנית. אני אוחז בו ביד חזקה ומעביר אותו על צד הגוף שלך, עולה לכיוון החזה ולאחר מכן יורד ומעביר אותו ברכות על התחת החמוקי והאדמדם שלך. בדיוק כשאני מסיים להעביר אותו על התחת שלך, בוקע מהרמקול המשפט האהוב עלי: "I want to hurt you just to hear you screaming my name" ואני רואה שאת מחייכת. אני יודע שאת מחייכת כי גם את זוכרת שזה הקטע האהוב עלי, אבל אני הולך לנצל את החיוך הקטנטן הזה.
פרק 4 - החטא ועונשו
"משהו מצחיק כלבונת?", אני שואל באיטיות.
נדמה שהבנת מה הולך לקרות ואת משיבה, לאט וכמעט בתחינה: "לא, אדוני, סלי..." עוד לפני שאת מסיימת את המשפט, המחבט נוחת על הלחי השמאלית של התחת שלך בעוצמה ובמהירות.
"לא הספקת לענות לי כלבה שלי, משהו מצחיק?" אני שואל פעם נוספת וחיוך סדיסטי מתחיל לעלות על פניי.
"לא, אדוני, שום דבר". הפעם תשובתך ניתנה במהירות, ככל הנראה בכדי להימנע מחבטה נוספת.
"ילדה טובה" אני אומר ומנחית את המחבט פעם נוספת, הפעם על הלחי הימנית של התחת. "תספרי את החבטות שלי, ואל תשכחי את השם שלי אחרי כל חבטה או שאנחנו נתחיל מהתחלה".
"כן אדוני".
אני מעלה ומוריד את המחבט פעם אחר פעם על הישבן שלך. הרעש שהוא עושה חזק כל כך והגוף שלך קופץ אחרי כל חבטה - זה נשמע ונראה נפלא. מוצא את עצמי בוהה כיצד התחת שלך הופך מאדמדם, לאדום, לאדום צועק ובוהק בעודך סופרת: "1 אדוני", "2 אדוני", עד שאת מגיעה ל-"10 אדוני".
לאחר שסיימתי את השימוש במחבט, הצבע של הישבן העסיסי שלך קיבל את הגוון של החוטיני - וזה מספק אותי כל כך. תחושות של עוצמתיות וכוחניות שוטפות אותי וגורמות לי להרגיש את הצדדים שחיי היום יום והשגרה מאלצים את רוב האנשים הבוגרים להדחיק. אני מרגיש שולט, חייתי, סאדיסטי, מלוכלך ואפילו זדוני.
פרק 5 - בלי פחד
אני מתיר את הקשרים מהגפיים שלך ולוחש לך באוזן: "על הגב". את משיבה ברכות: "כן, אדוני", מתהפכת לאיטך ושוכבת על הגב כשידייך (האחת על השניה) מונחות על בטנך. הרגליים שלך לא סגורות לחלוטין ואני בוהה בגוף שלך פעם נוספת, בוהה באומנות שבוחרת כל פעם מחדש להיות כנועה כל כך מולי.
תחילה אני מסתכל על הרגליים. משם המבט שלי עובר לחוטיני, ממנו לבטן שלך, לחזה ולבסוף לצוואר, זה קורה לאט מהצפוי, כיוון שכל איבר בך מקבל את מלא תשומת הלב שלי. אני מוריד את בגדי ונשאר רק בתחתון בוקסר שחור צמוד, שמבליט את הזקפה שלי.
את נראית כל כך חסרת אונים בפוזיציה הזו, למרות שהידיים שלך חופשיות לעשות כרצונך, ואת יכולה להסיר את כיסוי העיניים בכל עת שתרצי. אני מתקרב אליך, שוכב עליך עם פלג הגוף התחתון עליך, אבל מחזיק את פלג גופי העליון (מהבטן ומעלה) עם שתי הידיים כדי שאוכל להסתכל על השפתיים הרכות שלך ועל האף הכפתורי.
אני לא יודע איזה שד השתלט עלי פתאום, אבל אני מרגיש בסיטואציה סוריאליסטית, וברגע אחד (ללא תכנון מוקדם), השפתיים שלי פולטות את השאלה: "את מפחדת כלבונת?". רק אחרי שהמילים יוצאות מהשפתיים שלי ואני שומע אותן בקול - אני מתפלא שהן יצאו.
"לא, אדוני".
פרק 6 – אמון
התשובה שלך מסקרנת אותי ואני חייב להיכנס לעומק שלה, גם אם זה אומר להאט את הקצב. "איך בדיוק? לפני מספר דקות הצלפתי בך, קשרתי אותך, חבטתי בך עד שהתחת שלך שרף מרוב כאב. העיניים שלך מכוסות ואני יכול להכאיב לך בכל כך הרבה דרכים נוספות".
"אני לא מפחדת, כי זה אתה, אדוני. אני סומכת עליך גם בלי לראות אותך. גם אם לא תדבר, אני סומכת עליך. אני יודעת שאתה לא תפגע בי מעבר למה שאני מוכנה, אדוני".
רגעים כאלו מבהירים לי מה הם יחסי שליטה. רק נשלטת אמיתית יכולה לשים את הביטחון המלא בשולט שלה, גם בלי לראות או לשמוע אותו. זה חיבור אחר. אני בתור השולט מבין מה את מסוגלת, צריכה ורוצה לספוג, ואת בתור הנשלטת בוטחת בי באופן בלתי מתפשר שאני לא אטעה. אני יודע בלב שלם שגם אם אטעה, את תוכלי להגיד את מילת הביטחון שלנו בלי שתחששי שמא השימוש בה יאכזב אותי או יפריע לי, אלא מתוך ידיעה אמיתית שהמעשה הזה רק יגרום לי ללמוד ולהשתפר להבא. זה אמון מהסוג שנדיר למצוא בין שני אנשים.
היד שלי נשלחת לחוטיני שלך ואני מרגיש שהוא ספוג, מוצף כמעט. איזו הרגשה נהדרת. גם מבלי לשמוע את הקול שלך מודה לי על החוויה, אני מקבל אישור רשמי מהגוף שלך שצדקתי בבחירות שלי. כל הצלפה, כל חבטה, כיסוי העיניים והקשירה - כל אלו גרמו לך לכמוה ולחכות לי. אני מסיר ממך את החוטיני האדום ממך ולאחר מכן את כיסוי העיניים. את נראית מופתעת שהסרתי אותו כל כך מהר ולפני שחדרתי אליך, אבל אינך אומרת דבר.
"תורידי לי את התחתונים", אני אומר לך, הפעם לא בטון של פקודה, אלא בצורה עדינה יחסית ואת מבצעת את הפעולה לאט ובמגע רך כמשי. הידיים שלך מלטפות את הרגליים שלי לכל אורכן עד ששנינו ניצבים עירומים זה מול זה - בגוף ובנפש. הפעם גם את רואה אותי והמבטים שלנו נעוצים זה בזה. אני תופס אותך בעורף עם יד אחת ואת היד השנייה מניח על המותן, מושך אותך אלי ומנשק אותך חזק. בסוף הנשיקה אני נותן לך נשיכה קלה בשפתך התחתונה ואומר לך: "אני אוהב אותך כלבונת, אל תשכחי את זה בחיים".
"אני אוהבת אותך, אדוני, ואני לא אוכל לשכוח את זה לעולם".
הערב הגיע ולמרות שהיום היה עמוס, השעה עדיין לא מאוחרת מדי. עכשיו חזרתי מהעבודה ואת הקדמת אותי רק במעט.
את עדיין לא הספקת להחליף את בגדי העבודה שלך ואני עוד לא הספקתי לאכול - אבל אני רוצה לגעת בך, לכופף אותך לפוזיציה האהובה עלי, לקשור אותך ולכסות לך את העיניים. אני נותן לך נשיקה רכה על השפתיים ושואל איך היה היום שלך. "טוב, ושלך?" את עונה, ואני תופס אותך ביד ומושך אותך אל חדר השינה. אני משתמש בכוח, למרות שלא הייתי חייב כי את רוצה להיכנס לשם בדיוק כמוני. תוך כדי המשיכה הזו אני לוחש לך באוזן - "היום שלי הולך להשתפר עכשיו".
אני משליך אותך על המיטה ופוקד עליך: "תישארי על ארבע כמו כלבה טובה. לא לזוז ולא לעשות רעש". ואת, כמו הילדה הטובה שאת - יורדת על ארבע ושומרת על שקט מופתי. אני שם עליך את כיסוי העיניים בצבע שחור, מבד צפוף וחם כדי שלא תוכלי לראות דבר ממה שאני מתכוון לעשות לך, ונותן לך לטפטף בתחתונים מהמחשבות על מה שמחכה לך.
פרק 2 - מנה ראשונה
אני מסתובב בחדר, בוחן אותך מכל זווית אפשרית (את נראית משגע כהרגלך), ומתחיל לאסוף חלק מהצעצועים האהובים עלינו: חבל, פלוגר, מחבט ואוזניים של כלבלבה - נראה לי שאלו יספיקו לפעם הזו.
"מה נראה לך שהכנתי בשבילך, כלבה שלי?", אני שואל ומפעיל את רשימת הרוק האהובה עלינו במערכת הסטריאו שבחדר.
"אני לא יודעת אדוני, אני באמת לא יודעת", התשובה שלך מתערבבת עם התחלתו של השיר We're not gonna take it, של Twisted sister ואני מוצא את עצמי מחייך חיוך זדוני, "You are going to take it" אני חושב לעצמי, בניגוד למילות השיר.
"תעמדי, גב זקוף" - אני לא מרים את הקול אבל האינטונציה שלי מבהירה לך טוב מאוד מה המעמד של כל אחד מאיתנו בסיטואציה הזאת. את מסתובבת על הגב, ניגשת לקצה המיטה וקמה לאט (כיוון שהעיניים שלך מכוסות). את כל אלו את עושה בהכנעה וצייתנות בלתי נשלטת כמו כלבה מאולפת שיודעת מה המקום שלה ותוך ידיעה פנימית שאני לעולם לא אתן לך ליפול.
הידיים שלי נשלחות אליך: קודם לצוואר שאני כל כך אוהב. אני אוחז בו חזק, כמעט חונק אבל עדיין לא. מהצוואר אני יורד לחזה שלך ושם את היד השנייה על הבטן. החולצה שלך נעלמת כהרף עין ואחריה החזיה. "כשהעיניים שלי עצומות אני תמיד חווה דברים באופן עוצמתי יותר, כל מגע, כל נשימה, כל הצלפה", סיפרת לי פעם אחרי סשן שלנו, ואני בחרתי לאמץ את כיסוי העיניים הרבה יותר מאז אותה שיחה.
הפטמות שלך זקורות לחלוטין ואני נושך את אחת מהן בעדינות, עם רגש. כמו כלבה טובה את לא משמיעה הגה למרות שאני רואה שאת רוצה להתפוצץ בשלל גניחות ואנחות רבגוניות. "כל הכבוד על האיפוק, מכאן והלאה את יכולה לעשות רעש כלבונת".
"תודה, אדוני", את אומרת ומיד לאחר מכן גניחה שקטה וקצרה נפלטת מהשפתיים הרכות שלך.
המכנסיים שלך יורדים, לאט, ואני רואה את החוטיני האהוב עלי. הוא בצבע אדום כהה וחזק, וכשאני מעביר את היד עליו בין הרגליים שלך אני מרגיש שהוא נרטב מה שמוביל לזקפה מטורפת.
כיוון שהעיניים שלך מכוסות אני מושיב אותך על המיטה, כשלגופך החוטיני האדום בלבד, ואומר לך - "תסתובבי ותחכי לי על ארבע".
"כן, אדוני", הקול שלך כשאת קוראת לי אדוני משכר יותר מיין טוב וישן בשבילי אבל אסור לך לשמוע את זה כרגע, אני אשמור את החלק הזה לאפטרקר.
אני קושר לך את הרגליים והידיים לעמודים שבארבע פינות המיטה ואני יכול לראות שאת מגורה ומטפטפת. זה מרגיש נפלא, לראות אותך נרטבת מהמנה הראשונה לפני שהגענו לעיקרית ובוודאי שלא לקינוח.
פרק 3 – חיוך
במשך כל הזמן הזה שכחתי מהמוזיקה שמתנגנת ברקע. לא שמתי לב לקיומה כי הייתי מרוכז בגוף המסחרר שלך. אבל עכשיו זיהיתי את השיר האהוב עלי ברשימה - poison של alice cooper. "את מוכנה כלבלבונת? זה הולך לכאוב", אני שואל אותך אחרי שסיימתי לקשור אותך לכל קצוות המיטה, ואת עונה בקול חלש: "כן, אדוני".
אני מתחיל לסובב את הפלוגר באוויר, בקצב מתגבר, כדי שתשמעי את הרעש, ואני רואה שהגוף שלך מתכווץ קלות. המכה הראשונה תפתיע אותך ולאחריה את תתרגלי ותהני מהכאב, אני יודע. אני מכיר את רוב התגובות שלך, כמעט בעל פה. ההצלפה הראשונה פוגעת ולאחריה כעשר נוספות ובסיומן הישבן שלך מקבל את עיטורי הגוון האדמדם בהיר שאני כל כך אוהב לראות עליו.
"איך זה מרגיש כלבלבה?", אני שואל תוך שאני מניח את הפלוגר בפינה התחתונה של המיטה.
"טוב מאוד, אדוני, תודה לך", את משיבה בקול עדין. המילה הזאת, "תודה", היא הופכת את התשובה שלך להרבה יותר עוצמתית ואני מעריך אותך על התשוקה והאהבה שאת מראה לי, דווקא בסיטואציות כאלה.
אני שומע את השיר מתנגן ברקע ויודע שהחלק האהוב עלי מתקרב. אני שומר על שקט בכוונה כדי ליהנות מהמילים. בזמן שאני מחכה לחלק האהוב עלי בשיר, אני בוהה בך - ממתינה בסבלנות להחלטה הבאה שלי. המחבט מוצא את דרכו אל היד שלי באורח פלא, כמעט מבלי ששמתי לב הוא נמצא כרגע בכף ידי הימנית. אני אוחז בו ביד חזקה ומעביר אותו על צד הגוף שלך, עולה לכיוון החזה ולאחר מכן יורד ומעביר אותו ברכות על התחת החמוקי והאדמדם שלך. בדיוק כשאני מסיים להעביר אותו על התחת שלך, בוקע מהרמקול המשפט האהוב עלי: "I want to hurt you just to hear you screaming my name" ואני רואה שאת מחייכת. אני יודע שאת מחייכת כי גם את זוכרת שזה הקטע האהוב עלי, אבל אני הולך לנצל את החיוך הקטנטן הזה.
פרק 4 - החטא ועונשו
"משהו מצחיק כלבונת?", אני שואל באיטיות.
נדמה שהבנת מה הולך לקרות ואת משיבה, לאט וכמעט בתחינה: "לא, אדוני, סלי..." עוד לפני שאת מסיימת את המשפט, המחבט נוחת על הלחי השמאלית של התחת שלך בעוצמה ובמהירות.
"לא הספקת לענות לי כלבה שלי, משהו מצחיק?" אני שואל פעם נוספת וחיוך סדיסטי מתחיל לעלות על פניי.
"לא, אדוני, שום דבר". הפעם תשובתך ניתנה במהירות, ככל הנראה בכדי להימנע מחבטה נוספת.
"ילדה טובה" אני אומר ומנחית את המחבט פעם נוספת, הפעם על הלחי הימנית של התחת. "תספרי את החבטות שלי, ואל תשכחי את השם שלי אחרי כל חבטה או שאנחנו נתחיל מהתחלה".
"כן אדוני".
אני מעלה ומוריד את המחבט פעם אחר פעם על הישבן שלך. הרעש שהוא עושה חזק כל כך והגוף שלך קופץ אחרי כל חבטה - זה נשמע ונראה נפלא. מוצא את עצמי בוהה כיצד התחת שלך הופך מאדמדם, לאדום, לאדום צועק ובוהק בעודך סופרת: "1 אדוני", "2 אדוני", עד שאת מגיעה ל-"10 אדוני".
לאחר שסיימתי את השימוש במחבט, הצבע של הישבן העסיסי שלך קיבל את הגוון של החוטיני - וזה מספק אותי כל כך. תחושות של עוצמתיות וכוחניות שוטפות אותי וגורמות לי להרגיש את הצדדים שחיי היום יום והשגרה מאלצים את רוב האנשים הבוגרים להדחיק. אני מרגיש שולט, חייתי, סאדיסטי, מלוכלך ואפילו זדוני.
פרק 5 - בלי פחד
אני מתיר את הקשרים מהגפיים שלך ולוחש לך באוזן: "על הגב". את משיבה ברכות: "כן, אדוני", מתהפכת לאיטך ושוכבת על הגב כשידייך (האחת על השניה) מונחות על בטנך. הרגליים שלך לא סגורות לחלוטין ואני בוהה בגוף שלך פעם נוספת, בוהה באומנות שבוחרת כל פעם מחדש להיות כנועה כל כך מולי.
תחילה אני מסתכל על הרגליים. משם המבט שלי עובר לחוטיני, ממנו לבטן שלך, לחזה ולבסוף לצוואר, זה קורה לאט מהצפוי, כיוון שכל איבר בך מקבל את מלא תשומת הלב שלי. אני מוריד את בגדי ונשאר רק בתחתון בוקסר שחור צמוד, שמבליט את הזקפה שלי.
את נראית כל כך חסרת אונים בפוזיציה הזו, למרות שהידיים שלך חופשיות לעשות כרצונך, ואת יכולה להסיר את כיסוי העיניים בכל עת שתרצי. אני מתקרב אליך, שוכב עליך עם פלג הגוף התחתון עליך, אבל מחזיק את פלג גופי העליון (מהבטן ומעלה) עם שתי הידיים כדי שאוכל להסתכל על השפתיים הרכות שלך ועל האף הכפתורי.
אני לא יודע איזה שד השתלט עלי פתאום, אבל אני מרגיש בסיטואציה סוריאליסטית, וברגע אחד (ללא תכנון מוקדם), השפתיים שלי פולטות את השאלה: "את מפחדת כלבונת?". רק אחרי שהמילים יוצאות מהשפתיים שלי ואני שומע אותן בקול - אני מתפלא שהן יצאו.
"לא, אדוני".
פרק 6 – אמון
התשובה שלך מסקרנת אותי ואני חייב להיכנס לעומק שלה, גם אם זה אומר להאט את הקצב. "איך בדיוק? לפני מספר דקות הצלפתי בך, קשרתי אותך, חבטתי בך עד שהתחת שלך שרף מרוב כאב. העיניים שלך מכוסות ואני יכול להכאיב לך בכל כך הרבה דרכים נוספות".
"אני לא מפחדת, כי זה אתה, אדוני. אני סומכת עליך גם בלי לראות אותך. גם אם לא תדבר, אני סומכת עליך. אני יודעת שאתה לא תפגע בי מעבר למה שאני מוכנה, אדוני".
רגעים כאלו מבהירים לי מה הם יחסי שליטה. רק נשלטת אמיתית יכולה לשים את הביטחון המלא בשולט שלה, גם בלי לראות או לשמוע אותו. זה חיבור אחר. אני בתור השולט מבין מה את מסוגלת, צריכה ורוצה לספוג, ואת בתור הנשלטת בוטחת בי באופן בלתי מתפשר שאני לא אטעה. אני יודע בלב שלם שגם אם אטעה, את תוכלי להגיד את מילת הביטחון שלנו בלי שתחששי שמא השימוש בה יאכזב אותי או יפריע לי, אלא מתוך ידיעה אמיתית שהמעשה הזה רק יגרום לי ללמוד ולהשתפר להבא. זה אמון מהסוג שנדיר למצוא בין שני אנשים.
היד שלי נשלחת לחוטיני שלך ואני מרגיש שהוא ספוג, מוצף כמעט. איזו הרגשה נהדרת. גם מבלי לשמוע את הקול שלך מודה לי על החוויה, אני מקבל אישור רשמי מהגוף שלך שצדקתי בבחירות שלי. כל הצלפה, כל חבטה, כיסוי העיניים והקשירה - כל אלו גרמו לך לכמוה ולחכות לי. אני מסיר ממך את החוטיני האדום ממך ולאחר מכן את כיסוי העיניים. את נראית מופתעת שהסרתי אותו כל כך מהר ולפני שחדרתי אליך, אבל אינך אומרת דבר.
"תורידי לי את התחתונים", אני אומר לך, הפעם לא בטון של פקודה, אלא בצורה עדינה יחסית ואת מבצעת את הפעולה לאט ובמגע רך כמשי. הידיים שלך מלטפות את הרגליים שלי לכל אורכן עד ששנינו ניצבים עירומים זה מול זה - בגוף ובנפש. הפעם גם את רואה אותי והמבטים שלנו נעוצים זה בזה. אני תופס אותך בעורף עם יד אחת ואת היד השנייה מניח על המותן, מושך אותך אלי ומנשק אותך חזק. בסוף הנשיקה אני נותן לך נשיכה קלה בשפתך התחתונה ואומר לך: "אני אוהב אותך כלבונת, אל תשכחי את זה בחיים".
"אני אוהבת אותך, אדוני, ואני לא אוכל לשכוח את זה לעולם".
