כִּרְצוֹנִי, כַּטּוֹב בְּעֵינַי

״הסתכלי עלייך. רועדת כולך, כמו מִתְבּוֹסֶסֶת בחבית מלאה קֶרַח.

אני רוצה שתרגישי את דבריי, את מילותיי ההולמות בך ואז מִתְפַּצְּלוֹת וּמִתְפָּרְסוֹת, מִתְפַּשְּׁטוֹת וּמְהַדְהֲדוֹת בין קירות וחדרי גופך.

אני רוצה שתרגישי איך מילים יכולות להפוך את המוח לְעִסָּה.

את לא מסוגלת לחשוב על שום דבר כרגע.

גם אם תנסי, לא תצליחי לגנוב אֶתְנַחְתַּת מנהלות.. את לא תחשבי על המכונית שלך, שכבר חודשיים מתריעה בְּצָהֹב, על מפלס הַשֶּׁמֶן הנמוך; על הסידורים שאת דוחה כבר חודשים, וביניהם הבנק שזועק לך בְּכָחֹל, כתום וירוק; גוונים של וָרֹד ואפור נשפכים כַּלְּבָנִים מארון הבגדים שלך; וּוֶרֶד אָדֹם שָׁנִי-בּוּרְגּוּנְדִּי מְסָנְגֶּר על בדיקות הדם התקופתיות שמעולם לא היו באמת תקופתיות.

לא!

כל זה נעלם.

כל שנותר לך כרגע בחייך, הן מילותיי.

זה הרגע לו חיכית.

מָאַסְתְּ מגברים שרצו רק את פיך, ישבנך או את הכוס שלך, והתעלמו מהאיבר הַאֵרוֹגֵנִי ביותר בגופך.

ובכן, היום זה היום, זה קורה. היום; ממש תכף; ממש עכשיו - כל זה ישתנה.

אני לא מתכוון לזיין אותך. אין לי רצון כזה.

אני מבטיח שלא אנסה אפילו להתקרב לכוס שלך.

היום יהיה יוצא דופן ושונה.

מי שהיית עד לרגע זה תעזוב אותך בקרוב. את תרגישי על בשרך, איך זה באמת מרגיש - כשחיים על הקצה.״

הירכיים של ׳מִלָּה׳ הסתובבו במעגלים כאילו טחנה אדם בלתי נראה. דיברתי בגלים. מילותיי עברו מקצב מהיר לקצב איטי, ומאיטי לבינוני. התחלתי בְּלְּגָאטוֹ ואט לאט הראיתי לה איך מזמזמת הדבורה בִּסְטָקָטוֹ, מִפְּיָאנוֹ בִּקְרֵשֶׁנְדּוֹ לְפוֹרְטֶה.

בטהובן ביצירותיו הגדיר כְּמֶטְרוֹנוֹם את המהירות המדויקת, עבור המנצח והנגנים.

תסלחי לי אבל אני לא בטהובן - אני לא אוהב מסגרות, תבניות, הגדרות, חיים נוחים וצפויים מראש.

אם כבר יכולתי להיות באך, שנמנע מלהגדיר את הקצב והדינמיקה, כך שֶׁאִפְשֵׁר למבצע בן ימינו לקבוע אותם בעצמו. צלילי קישוט, הֶאָטָה, הֶאָצָה, שְׁהִיָּה בנקודה מסוימת. כל אלה נתונים במידה רבה לפרשנות הַמְּבַצֵּעַ או לַמְּנַצֵּחַ על התזמורת.

אני הוא ה׳אָדְ ללִיבִּיטוּם׳* - והאופן שבו אבחר לְחַלֵּל עלייך ייקבע על פי הבנתי, הַשָּׂגוֹתַי וַחֲשָׁקַי בלבד.״

שלטתי בתנועת ועוצמת ירכיה.

זה הרגיש כאילו שמיליוני מחרוזות מיקרוסקופיות עטפו את דבריי, וכל אחת מְחֻבֶּרֶת לכל אחד מסיבי שריריה הבודדים.

היא מָאֲסָה בגברים שרצו לשלוט בגופה, והנה היא הייתה, תחת שליטה אבסולוטית, טוטאלית - מוחלטת.

יתרה מכך, היא לא הייתה קשורה, וגם לא נאלצתי להחזיק אותה. היא לא הייתה צריכה לבקש ממני שום רשות כדי לגמור.

את כל הפרוטוקולים זרקתי לפח. מי בכלל צריך פרוטוקולים? כאצבע אלוהים החורטת מצוותיה על לוחות האבן במעמד הר סיני, כך חָרַטְתִּי אני - מַטְבִיעַ את רצונותיי וציפיותיי בתודעתם.



<><><><><>

״את מרגישה כאילו מישהו רוכן מעלייך כרגע? ובתוכך?

יופי, בדיוק.. כן.. זהו זה, תדחפי מעלה כנגדו.
אלו הן המילים שלי בתוך הכוס שלך.. בתוך הראש שלך. את יותר ויותר רטובה - את מרגישה?

הרגישי כיצד את נִרְטֶבֶת, נִטְבֶּלֶת - נִסְפֶּגֶת במיץ החי של עצמך. בִּטְנֵךְ נִמְתַּחַת וְנִמְתַּחַת, חֻמֵךְ מִתְלַקֵּחַ, הדגדגן שלך הִתְלַחְלֵחַ, פּוֹעֵם וְהוֹלֵם, מְעֻצְבָּב וּמְזַמְזֵם, ורק הולך וְתוֹפֵחַ.

המילים שלי שולטות בך.

את חסרת אונים כרגע, וכל מה שאת בסך הכל רוצה לעשות זה להקשיב לי, לציית ולהיעתר לי.

זֶה הַכֹּל, שחררי. השחרור מרגיש טוב כל כך, נכון? ההתמסרות אליי.. את מרגישה כל כך פאקינג טוב כשאת מגישה לי את עצמך על מגש של זהב.״

׳מִלָּה׳ נשכה את שפתה התחתונה ופלטה אנקה מאופקת וארוכה, כאילו מְנַסֶּה להילחם כנגד כוחי המתגבש.. כאילו שניסתה להחזיק את הכל מבלי שֶׁתִּתְפּוֹרֵר וְתִתְפַּזֵּר לעזאזל טְרִילְיוֹנֵי רסיסים וחתיכות.

״אל תעזי לעשות את זה; אל תנסי להילחם בזה; עזבי את זה. ציינת וְהִתְבַּטֵּאת בפניי שוב ושוב, שכל מה שרצית זה שתגיע הַפֶּרְסוֹנָה הזו, שתתייחס למוֹחֵךְ כאילו שהיה זה איבר מִינֵךְ. כאילו שהיה הכוס, או השדיים, או הפה שלך.

ובכן זה קורה, הנה זה. המילים שלי משפשפות את הדגדגן שבין אזנייך. קבלי את זה-הרגישי את זה-עכשיו את משחררת את הכל-ונותנת לזה לקרות.. להיות.

אני עמוק כל כך בתוכך.. אני רואה את הכל, את מְזוֹרַיִךְ ומְחוּשַׁיִךְ, תּוּגוֹתַיִךְ, מַאֲוַיִּימֵךְ - את אהבותייך.

אני יכול לראות את כל הדברים שאת מסתירה ממני. אני רואה את הדברים שאת מסתירה מעצמך.

חיכית לזה במשך כל חייך המזדיינים.

הגיע הזמן לשחרר ולהפסיק להסתתר, להתחבא. אני יודע שזה לא מה שחשבת שיהיה. אני יודע שזה לא מה שחשבת שתרגישי. זה אף פעם לא מה שאנחנו חושבים או מצפים שנרגיש.

אני יודע שזה הרבה יותר אינטנסיבי מכפי שיכולת להעלות על הדעת, אבל תחשבי לרגע - מה אם?

מה אם תִּסְטִי פעם אחת בחייך מדרכך, ותחיי את הרגע? את הרגע הזה, את זה שכאן ועכשיו, בו מתקיימים שנינו, רק אני ואת.

כל היתר שעל כוכב הלכת המזדיין הזה נעלמים כלא היו, אל תוך הכלום. שִׁמְעִי את דבריי בתוכך. הרגישי אותם על שפתייך ועל צווארך, על שדייך ובטנך.. מִצְטַלְצְלִים על הדגדגן שבליבך, מוחך, רוחך ואיברך.

בדיוק-ככה-זֶהו זה. תִּטְחֵנִי אותו, תִּדְפְקִי ותבריגי את אגנך כנגד האיש הבלתי נראה שמעלייך. תזייני אותו.

תני לי את השליטה המלאה על המוח הסקסי והיפה הזה שלך. אני רוצה את זה. את הכל לעצמי. זה שייך לי עכשיו - זה שלי.

מחר כשתהיי בדרך לעבודה, בזמן שתבשלי את ארוחת הערב, כשתנסי להירדם, דבריי ימשיכו להדהד בתוכך, בין קירות, חדרי ותאי הגולגולת שלך.

מעתה והלאה מחשבותייך הן מחשבותיי. תעזבי את הכל - ותשחררי.״

ידי עִרְסְלָהּ את פניה של ׳מִלָּה׳ שפלטה גניחה שהלכה ונבנתה והתעצמה, ופינתה את מלוא האוויר מריאותיה.

״כן... כן... זהו. תני לי את זה. תני לי את מה שאני רוצה.״
היא התנשמה והתנשפה. התחת שלה החל מתרומם מַעְלָה, בַּלָּאט מהמיטה.

"תגמרי בשבילי. אני רוצה לראות אותך גומרת מהמילים שלי, בזמן שאת משפשפת את הדגדגן שלך עם המילים שלי שחודרות עמוק, כל כך עמוק פנימה אל תוך הכוס שלך, שאת מרגישה כיצד הן מדגדגות לך את המוח."

לרגע אחד הכל קפא ועָמַד מלכת.

מִלָּה היתה על סף אקסטזת הגמירה. אף אחד מאיתנו לא נגע בכוס שלה, אבל זה לא מנע מִבַּעֲדָהּ להשפריץ על המיטה שלי.

זִרְמֵי מִיצֶיהָ נוֹרוּ לכל מני כיוונים בעוצמות שונות, והיא גומרת ובוכה, ונאנקת וצורחת את נשמתה.

״אל תעזי לעצור, תרגישי את זה. תרגישי אותי בתוכך. עכשיו את שלי, את פָאקִינְג בְּבַעֲלוּתִי. המוח שלך - מִלָּה, שייך לי.

מעתה והלאה בכל פעם שתגמרי, בין אם אהיה לְצִדֵּךְ וּבֵין אִם לָאו, קולי יישמע וידבר אלייך מתוך הראש הזה שלך.

איך זה מרגיש? חבקי את זה. אל. תעזי. להפסיק. לגמור.." ולחשתי באזניה, "שחררי מִלָּה, פשוט תִּשְׁתַּחְרְרִי, תְּשַׁחְרְרִי."

גופה התפתל והתעוות כאחוז דיבוק, כאילו שמקור האורגזמה אינו תולדת הַכּוּס שלה, אלא החלל שמסביבה.

היא הרגישה את זה בִּשְׂעָרָהּ, בציפורניה ובכתם הלידה שקישט את צווארה.

קוֹלִי הפך להיות הדבר היחיד כרגע בחייה, שֶׁנָּסַךְ בה שלווה. היחיד שיכול היה לגרום לה הנאה.

ההתניה הִשְׁתָּרְשָׁה בה כה עמוק, עד כדי כך ש״תגמרי בשבילי״, הפך לדבר היחיד שלקח אותה מעבר לקצה.

חזרתי על אותה הפקודה פעמים רבות, ופעם אחר פעם גופה נכנס לטראנס זעזועים ופרכוסים עוצמתיים, שהובילו לגלים ותנודות קלות שהפיקו רחשים; שהִתְפַּשּטו, הִסְתַּעפו והִתְפָּרסו על פני כל הַמּוֹלֵקוּלוֹת בגופה.

"את רוצה לציית לי?" שאלתי.

"כן, אדוני.. אני מתנצלת" ענתה. "אני צריכה לציית לך."

"תגמרי בשבילי."

צמד המילים הִפִּיל אותה פיזית על הרצפה, וגופה שוב פעם התכווץ באותה המנטרה, רעד והִטַּלְטֵל מצד לצד.

היא נאנקה וְיִלְּלָה, "כן, כן, כן. אדו..״ כיסיתי את פיה בטרם הצליחה לְוָורְבֶּל את מילת התואר הזאת שמעולם לא אהבתי. ברגע שהבינה מדוע חסמתי את נשימתה, משכתי את כף ידי, והיא המשיכה מהנקודה בה עצרה.

״אני גומרת בשבילך. אני מצייתת לך. כן, כןןן.. אני גומרת בשבילך, אני מצייתת לך!״