משרתת (משרתת)

מילת הקדמה לקורא/ת:

לא לכתוב כלום במשך 12 שנה, זו שתיקה ארוכה.

את הסיפור "משרתת״ (https://thecage.co.il/magazine,3023.html) כתבתי על עצמי. אני אוהבת אותו, והוא מעלה בי זיכרונות מרגשים עד היום. מודה שגם אוהבת את המחמאות על הכתיבה שהצטברו עליו עם השנים. את המקלדת אולי ייבשתי דווקא בגלל שאז יצא לי טוב, ופחדתי שהניסיון הבא יקלקל הכל. אבל עברתי כברת דרך, קרה מה שקרה (רק לטובה), החלפתי צד, והשאלות בצ'טים הארוכים (לא תאמינו, אבל יש מי שמדברות איתי ארוכות בצ'ט), דחפו אותי לכתוב משהו שיסביר בקיצור את הדרך והשינוי. אז הנה כמה מילים לפחות על תחילת החלפת הצד.

***
1. סוף (שבוע):

הפרידה הייתה קשה לשתינו, אך בלתי נמנעת. הייתי בסוף הלימודים הארוכים והמייגעים שלי, והיא התקבלה ללימודי המשך בחו"ל. החלום היה להמשיך איתה. להמשיך להיות החפץ השירותי, המרצה והאוהב. המציאות כפתה את השבירה. ערב אחד החלטנו להיפרד תוך שבוע ובחיתוך עמוק. CUT. יום אחרון עוד ביחד, ואחריו כלום. אפילו לא מייל או טקסט. ירדתי מהקונטקטים שלה והיא משלי. הייתי בוואקום והבנתי שהחלום נגמר. המשכתי את החיים והשקעתי בלימודים, שהובילו לעבודה, ולהתמחות, וליומיום מעניין ומאתגר. חיים נוחים בסך הכל.

2.התחלה (שנה)

(מילת אזהרה לקורא/ת: זהירות! קיטש דביק לפניך. הקריאה על אחריותך).

היתרון במקום עבודה גדול מאד, הוא שאת רואה הרבה אנשים, אבל לא ממש מכירה אותם, ומן הסתם, לא כולם מכירים אותך. מדי פעם בישיבות משותפות הייתי נתקלת בה, ההיא ממחלקת המחשוב (וכל הבדיחות עליהם נכונות).

בישיבות עבודה, גם אם רובן משעממות ולא נחוצות, אני ממוקדת, רובוטית, ולפעמים נתפסת בשל כך כלא חברותית. אבל פתאום שמתי לב, שכשהיא מגיעה, אני רואה אותה. היא יפה בצורה לא הוגנת (למשל, כמי שנמשכת בצורה לא הגיונית לבעלות שיער יפה, הייתי מהופנטת מהשיער הבהיר והארוך והתמיד-מושלם שלה. יופי לא הוגן). היא בטוחה בעצמה ומקצועית מאד (לפחות ככה התרשמתי, אני לא באמת מבינה את רוב מה שאלה מה-IT אומרים).

בשלב מסויים תפסנו שאנחנו בוהות אחת בשנייה, מה שהוביל למפגשי קפה יזומים, שנתנו לשתינו הזדמנות לבהות אחת בשנייה זמן נוסף, תוך שיחות מעניינות מצד אחד, אך ממוקדות במשיכת זמן, מצד שני. היא נראתה לי יותר יפה ויותר מושכת מפעם לפעם. בהיתי וחלמתי עליה, ומסתבר שזה היה הדדי.

התחלנו לצאת, מה שהקנה לכל הסיפור נופך של התאהבות "תיכוניסטית", איטית ודביקה. דייט אחד הוביל לאחר והכינורות התנגנו ברקע כשהלכנו והחזקנו ידיים. בשלב מתקדם יותר, הכינורות כבר הקיאו מרוב קיטש כשהתמזמזנו; וכששכבנו, הוורדים האדומים פרחו, והלבבות הוורודים נמסו. (אפשר גם להוסיף נצנצים וברבורים, אבל די, כמה אפשר).

הפכנו לזוג. סופי שבוע משותפים, שתי נסיעות חלומיות לחו"ל.

זה נמשך כמעט שנה, ורק התחזק עם הזמן. התחלנו לדבר על זוגיות הדוקה יותר, ומגורים משותפים. אני כבר ראיתי איך אני ממשיכה את חיי בווניליות ורדרדה, והשלמתי מזמן עם נטישת יקום הבדס"ם, והתקבעות על ווירטואליית הכלוב. ואז הגיע שלב הת׳כלס של לחפש את בית החלומות ולדבר על כל מה ששיתוף מביא איתו. זה היה הרגע שהיא נשברה.

3.משרתת (משרתת)

באמצע יום עבודה אינטנסיבי וארוך (מדי), היא הודיעה לי בהודעת טקסט שהיא חושבת שהיא יורדת מעניין המגורים המשותפים, ושאולי זה לא בשבילה. זה היה הלם. כזה הלם שאפילו לא הצלחתי להתקשר אליה או להחזיר הודעה. חיכיתי לערב ונפגשנו אצלי.

מתחילת הערב, היא בכתה והשפילה מבט. לא ממש דיברה, רק התנצלה כל הזמן ואמרה כמה שזה לא בסדר מצידה, וכמה לא הייתה לה ברירה אחרת למרות שהיא אוהבת. גם הכינורות היו בשוק. אני לא הבנתי מה קורה.

ניסיתי להוציא ממנה מה קרה, ולאט-לאט היא נפתחה והסכימה לספר, תוך מילמולים חוזרים על כך שזה סוד אישי, עמוק ושמור. היא גם התחננה שלא אשנא אותה כשנמשיך להתראות בעבודה. ואז היא אמרה: "אני שפחה". אחר כך יצא בשטף רהוט ומהיר הסבר על מה משמעות הזוגיות עבורה, על איך היא חיה עם נפש סאבית, ועל כמה היא חולמת להיות השפחה שלי, משוייכת וצייתנית.

הייתי המומה. שמעתי אותה מדברת את המחשבות שלי. שמעתי אותה מספרת על פנטזיה רחוקה שהייתה לי חיים במשך כמה שנים מרגשות. הבנתי שהחיבור שלנו עמוק פי כמה וכמה ממה שהיה נדמה לי.

חיבקתי אותה חזק, ורוב הזמן שתקתי. ואז אמרתי לה שגם לי יש משהו לספר לה. בעצם להראות לה. ישבנו מול המסך, נכנסתי לפרופיל שלי כאן, בכלוב. כבר מזה היא הייתה בשוק. הראיתי לה את הפרופיל שלי, וביקשתי שתקרא את הסיפור הבודד (טוב, עד שהסיפור הנוכחי הגיע) שכתבתי. (את הסיפור תמצאו פה: https://thecage.co.il/magazine,3023.html). היא הייתה עוד יותר בשוק. שאלה כל הזמן אם זה אמיתי, אם זו אני, איך היה שם? מי הייתה בת הזוג ועוד רצף של שאלות בעוצמת התרגשות הולכת וגדלה. סיפרתי לה הכל.

המשך הערב עבר כשאנו חבוקות ושותקות. כך, עד שהיא הלכה.

4.סוויץ' (נצח)

היה ברור לי שמשהו צריך לקרות, ומהר. עוד נקודת חיים שבה צריך לחתוך עמוק, ומהר. רציתי להיות איתה לתמיד. רציתי את כל החוכמה והעדינות והיופי האינסופי הזה לעצמי. נכנסתי לצ'ט ודיברתי כמעט יומיים רצופים עם שתי נשים מדהימות שנמצאות כאן. הן עזרו לי להחליט לעבור צד. להתחיל בשכנוע עצמי של "לשרת אותה מלמעלה" ולתת לחיים לזרום. אני אסירת תודה להן עד היום (והן יודעות את זה).

בסוף אותו שבוע, ואחרי שכמעט לא החלפנו מילה בימים הקודמים, היא הגיעה אלי בחיבוק ארוך, נשיקה של געגוע, ומבט מתחנן. ביקשתי ממנה שתמתין רגע. הוצאתי ממקום מוסתר את אחד הקולרים הכי יפים שקיבלתי (ורק לחשוב ששנה אני בפחדים שהיא במקרה תמצא אותם). באמת קולר מקסים, ועם כל כך הרבה משמעות עבורי. נתתי לה אותו, הצבעתי על הריצפה, אמרתי: "עכשיו", והלכתי למטבח לשתות משהו ,לפני שההתרגשות תפיל אותי בעילפון דרמטי.

כשחזרתי אחרי דקה או שתיים, היא הייתה על הברכיים, קולר על הצוואר, ודמעות של שחרור (כן כן, גם אני רואה כאן סוג של פרדוקס אבל צריך להבין כמה הוא לא פרדוקסאלי). אמרתי לה שאני מקבלת את הקיום שלה בתור רכוש שלי. אמרתי לה, שכדי להדגים לה את יצר הרכושניות שלי בצורה פשטנית, אני רוצה שהיא תלך להסתפר קצר ותגיש לי את השיער הגזור שלה. אם זה רכוש שלי, אז אני רוצה אותו אצלי. הייתי בטוחה שהיות שהשיער המושלם שלה הוא סימן היכר משמעותי ומושך אצלה, היא אולי תהסס, תתנגד, תגיד שלא לזה היא התכוונה. אבל היא לא עשתה שום דבר מהדברים הללו. קיבלתי את מה שדרשתי בדייקנות מושלמת ובהכנעה.

אחרי חודש וחצי של חיפושים, מצאנו לנו בית מהמם בישוב מהמם לא פחות ומשם זה רק התעצם.

מקווה שיש מי ששרדו את הקריאה. בטוחה שזה לא ענה על כל השאלות. הנה סיבה להמשיך לדבר איתי בצ'ט.