ה״אני מזוכיסט״ שבי יוצא לחופשי

1. המסיבה

׳מה אני עושה כאן באמצע הלילה׳ חשבתי לעצמי, בזמן שאני חונה את הרכב בדיוק 100 מטר מנקודת היעד.
מאחוריי ראיתי קבוצת נשים בשמלות קצרות ובחור לא גבוה, קירח, שמדבר עם כל אחד ומנווט אותם לפינות, כמו רועה צאן. יצאתי מהרכב ולקחתי נשימה עמוקה.
הייתי במעיל פליז בעל כתפיים רחבות, עם מראה פנים מסדור ונקי, עצמאות לחיים בולטות ושיער קצר. לבשתי ג׳ינס שחור צמוד שמבליט את שריר הירך הארבע ראשי. העפתי מבט קצר לעבר הצג והתחלתי ללכת.

ככול שהתקרבתי לנקודה המצוינת במפה, כך תוכנת הניווט החלה יותר להשתגע, לחשב מסלולים מחדש ולהוסיף לי מטרים וזמן הגעה. בעודי מתבונן במפה ובמקביל נכנס לתוך סמטאות חשוכות נתקלתי במראות שלא כל כך הפתיעו אותי.
ההפך הוא הנכון -- אני מכיר את המראות האלו מהתקופה שגרתי באילת.
מקומות קטנים עם אור חלש, ריחות של סמים מעורבבים באלכוהול בליווי שפה לא מקומית. כל מטר שאני עברתי יכולתי להרגיש איך הזמן עצר מלכת ורק מחכה לי. המקומיים בחנו אותי וליוו אותי במבטים כשואלים, "מי הזר שהגיע לבקר?".
לא הייתי הזר היחיד באזור. אני חושב שכך הרגישו גם חתולי הרחוב. הם עמדו ליד הפח והתבוננו איך חתול אחר אוכל משהו שנזרק כנראה לפני רגע אך כשהתקרבתי הבחנתי שזה בכלל לא חתול אלא חולדה. מעולם לא ראיתי חולדה בגודל של חתול.

לאחר מספר דקות בתוך הרחוב הצר והחשוך למחצה החלתי לחתוך ולנסות לשוב חזרה. הגעתי בסוף, לא יודע איך, לעבר הכביש. מולי ניצבו בניינים גבוהים ולרגליהם שורה של מבלים שהלכו לכיוון כלשהו. חייכתי לעצמי, סגרתי את הטלפון והלכתי אחריהם כמו כבשה אחרי העדר. תוך דקות ספורות הגענו לפינה של מבנה ומוזיקה כבר בוקעת ממנו. בתוך תור לא קצר תפסתי את מקומי וחיכיתי לתורי.

׳"כמו עדר כבשים הולכים לשחיטה׳ נשמע בפעם הראשונה קולו של "אני הליצן" בתוך תוכי, שגרם לי להעלות חצי חיוך, ואז הגיע תורי.

מולי ישבה סלקטורית יפה לבושה בשמלה מהממת.

״פעם ראשונה?". שאלה אותי, והוסיפה "לבד?״
״כן, כן", עניתי באותו חיוך שעוד לא הספיק לרדת לי מהפנים. היא חייכה והסבירה לי בקצרה מה מותר, מה אסור, והרשתה לי להיכנס.

המדרגות הצרות הובילו הישר לתוך מקלט. המחשבות התחילו להציף אותי ואת "אני הליצן", שלא שחרר אותי לשנייה.

׳זה נראה כמו הבונקר של אדולף, אתה יודע מה הולכים לעשות לך שם", אמר "אני הליצן" בתוכי, ואני שוב מעלה חצי חיוך אך עונה לו: ׳תירגע, זו רק מסיבה, ותפסיק לגרום לי לחייך כל הזמן, עוד יחשבו שאני על סמים׳.

׳מה, זה נראה לך שזה בריא שאתה מדבר איתי?׳ שאל "אני הליצן". החלטתי להתעלם ממנו והמשכתי לרדת במדרגות.

המדרגות נגמרו והגיע הזמן לקנות כרטיס כניסה. לאחר מכן חתימה ואתה רשאי להיכנס.

׳אמרתי לך, עכשיו אתה מסומן כמו חיה ועוד כמה דקות עומדים לטרוף אותך׳, חזר קולו המעצבן של "אני הליצן".

המחשבות זורמות כמו מים ואני לא מצליח לכבות אותן. אך האווירה הייתה מדהימה ולצלילי מוזיקה נעימה ראיתי ארון קבורה בצד הקיר, עמוד לריקוד, עמדת עישון, שירותים, תאים לאחסון, במה ועוד הרבה דברים שנראו מהנים.

לאחר סיבוב קצר במקום, הייתי צריך לגשת לעמדת הבר כדי לכבות את הליצן ולתת לעצמי ליהנות ולקבל את הסיפוק שבשבילו הגענו לכאן.

נגשתי לעמדת הבר והזמנתי כוס בירה עם שוט של וודקה. הברמנית הייתה לבושה בשמלת עור עם שיער אסוף לאחור. המראה שלה היה מאוד מגרה והרגלים שלה היו חשופות ועדינות. היא הגישה לי וודקה ואת הבירה. הודיתי לה בחיוך ושלמתי, מזגתי את הוודקה לתוך כוס בירה ולקחתי את הכוס לעבר הרחבה.

לאחר כוס בירה הרגליים התחילו לזרום עם המוזיקה שהייתה מאוד לטעמי. מבלי לשים לב המקום התחיל להתמלא באנשים כל אחד עשה משהו אחר.

המראות גרמו ליצר הפנטזיה שלי לצאת מתוך ארגז שהוחזק בפנים במשך שנים רבות. רק בתוך התת מודע הייתי מרשה לפנטזיות לצאת לכמה דקות, כמו כלבלבים חמודים שצריכים מדי פעם טיול.

הרגשתי פרץ של התרגשות שנטען כרגע בנקודה אחת ומוכן לצאת בשיגור הראשון.
התבוננתי סביב בחיפוש אחרי אותה נקודת שיגור שתוכל לשחרר אותי ולתת לי את מה שבאתי לחפש בזמן ש"אני המזוכיסט" שבי קורע את השרשרות אשר מחזיקות אותו קצר. ואז המוזיקה נעצרה וכולם התקרבו לעבר הבמה.

תוך שניות נראתה בחורה צעירה ויפה שעלתה לבמה חצי עירומה ואחריה בחור לבוש בבגדי עור מאופר חלקית.

מיד התעורר "אני הליצן" שלא היה יכול שלא להוסיף הערה מתוך שיר מאוד מפורסם של להקה שהוקמה עוד בברית המועצות: "אני מורח משחת נעליים על השפתיים אני אוהב צבע שחור". זה שיר העוסק באנשים שהיו קצת שונים מהחברה באותו זמן. אנשים שהיו מתאפרים, לובשים שחור, ומסדרים את השיער שלהם בצורה שונה ובצבעים שונים.

כל זה קרה בתקופה שברית המועצות הייתה עוד בשלבי קריסה. אני זוכר מהתקופה את האיסור לדבר על סקס לעמת בארץ שכבר בכיתה ט' יש שיעור חינוך מיני, ולא רק אני זוכר את המורה שהביאה לשיעור את החבר הטוב שלה, שהיה דילדו מעץ. המחשבות של "אני הליצן" זרמו לי בתוך הראש בזמן שהוא עומד ליד "אני המזוכיסט" ומלטף אותו בראש.

הוא סיים להתבדח ואפילו לא עלה לי חיוך קטן כי הייתי שקוע במופע. הבחור הצליף בבחורה בעוצמה מתגברת והיא רק צעקה מרוב עונג וביקשה עוד ועוד. לפתע עצר, נגש לעבר הנר והתחיל לטפטף עליה שעווה. לאחר כמה דקות שהוא כיסה את הישבן שלה, הוא הניח את הנר בצד וחזר להצליף בה בעוצמה, ותוך כך שכבה ועוד שכבה של שעווה נשרו ממנה.

הגוף שלי התחיל לרעוד והרגשתי איך "האני המזוכיסט" מנסה להשתחרר מכל השלשלאות שכבלתי אותו בהן.

׳היי, אולי תשחרר את הכלבלב שלך׳ אמר "אני הליצן" ומוסיף ׳הוא נראה מאוד רעב לטרוף משהו׳. חייכת ולקחתי נשימה עמוקה. ידעתי בתוך תוכי שאין סיכוי שאני משחרר אותו לאחר שכל כך הרבה זמן החזקתי אותו שם. ואפילו אם כן, מי תרצה אותי בכלל או אותו. כולם מסביבי נראו מאוד עסוקים בעצמם. ולא נראה שום דבר באופק...

המופע נגמר, וכולם חזרו לעיסוקים שלהם. הצלפות, בחורות חצי ערומות, רקדנים, רקדניות על עמוד, ועוד הרבה דברים שהייתי רק יכול לחלום עליהם, ועכשיו קרו במציאות. כאילו נכנסתי לתוך גן עדן ורק חסר אותה בשביל לרסן אותו, כי הוא כבר מתחיל לקרוע אותי מבפנים. שרשרת אחת נקרעה.

׳תעשה משהו׳ נשמעה צעקה בתוך הראש שלי כשאני רואה את "אני הליצן" מבוהל, מחזיק את קצה האף האדום שלו שהוא נגוס על ידי "אני המזוכיסט".
׳אתה בטוח שזה אני-מזוכיסט ולא אני-סדיסט?״ שאל אותי "אני הליצן", ועוד לא הספקתי לחשוב ושרשרת נוספת השתחררה.

׳נשארה אחת אחרונה׳, אמר "אני הליצן", ונכנס מיד לתוך רכב קטן ונעלם לתוך החשכה. וכך מצאתי את עצמי עומד מול ״אני המזוכיסט״ לבד, בתוך חושך מוחלט. רק מנורת אור, שמתנדנדת כמו בחקירות, מאירה את המטרים הבודדים בינינו.

הייתי יכול להרגיש אותו, להריח אותו: את הרעב שלו לחופש, והרצון להשתחרר מכל השרשרות שבהן כבלתי אותו. הושטתי לו את היד וחייכתי. ׳נעשה את זה כמו פעם׳, אמרתי לו, והלכתי לעבר עמדת העישון.

לקחתי סיגריה והדלקתי אותה. לקחתי שכטה ועוד אחת ועוד אחת. מבלי לחשוב הרבה לקחת את הבדיל וכיביתי על שורש כף היד.

ההרגשה הייתה משחררת, כאילו הורידו ממני 100 קילו של ברזל ואני יכול לעוף. אבל זה לא היה מספיק בשביל להרגיע אותו. לכן לקחתי עוד סיגריה, ולאחר מכן חזרתי לרחבת הריקודים. הרגשתי שאני בעניינים, משוחרר ורגוע מהכול. החדר נהיה ריק ולא היו מחשבות מאף אחד, לא "אני הליצן", לא "אני המזוכיסט", לא "אני הכלכלן", או כל השאר ברשימה, שהייתה כ״כ ארוכה והם תמיד הופיעו בה ללא הזמנה.

זה היה רגע של שקט ושל נחת. מוזיקה נעימה, מושבים חצי רטובים, אבל לי זה לא אכפת. אני מרגיש איך האדמה בורחת לי מהרגליים והראש מתחיל להסתובב.

לפתע הבחנתי בהם.

אישה יפה ישבה בקצה החדר, עוטה נעלי עקב ובחור מלקק לה את כפות הרגליים.

באותו זמן עוד לא ידעתי שזה פוט פטיש. לידה ישב עוד בחור לבוש בחולצה אלגנטית ויפה. התבוננתי בהם במבט שפוך ועייף. לפתע היא לחשה משהו לבחור שישב לידה והוא פנה אליי.

״אתה רוצה להצטרף?" הוא שאל בנימוס.

עוד לפני שהספקתי לענות לו משהו, "אני הליצן" הופיע שוב, הפעם ללא הרכב הקטן שלו ועם אף חדש בצבע כחול.

׳אתה הולך למכור את הנשמה שלך לסוכן ביטוח?׳ שאל בחיוך מרושע, "אני הליצן". חייכתי חצי חיוך. אילו הם רק ידעו למה אני לפעמים מחייך חצי חיוך ולפעמים אפילו חיוך מלא, חשבתי לעצמי.

״לא, תודה". עניתי לו, והוספתי: "אני יותר בקטע של כאב".

הוא התבונן ביד שלי, הסתובב שוב אליה ולחש לה משהו באוזן. לאחר מכן אמר: "אתה רוצה, המלכה מוכנה לעשות לך נקודה במצח". "אני הליצן" נפל מצחוק והוסיף: ׳אתה הולך לקבל פתיחת צ'קרה שישית ותהיה יותר רוחני. כנראה לא טעיתי, הוא באמת סוכן ביטוח.׳

׳זה לא מצחיק׳, עניתי לעצמי, ואז עניתי לבחור: "לא, תודה. אני בקטע של כאב.״

*
המשכתי לשבת, ולאט הרגשתי איך הכל משתחרר ועייפות כבדה נופלת עלי. טוב, נישאר עוד חצי שעה ואז ניסע הביתה, אמרתי לעצמי. ואז קלטתי אותה. היא ישבה על הנדנדה לבדה, לבושה בחצאית מיני. בגלל שהיא נראתה לי מאוד עצובה ובודדה, החלטתי לגשת אליה.

״מה יפה עושה לבד במקום הזה?" שאלתי, ולא ידעתי מאיפה יצא לי המשפט הזה.
״מחכה למישהו, אבל כנראה הוא לא מתכנן להגיע, ואתה?" שאלה בחזרה.
״אני מחפש את עצמי״, אמרתי לה והצגתי את עצמי. היא חייכה והציגה את עצמה בחזרה.

התיישבנו על המושב צמודים, הריח שלה היה כמו סם מטורף שהעיר כל מה שרק אפשר בי.

הארתי לה את שורש כף היד, והיא חייכה, נעמדה מולי, והושיטה את היד. "בוא אחרי", אמרה בקול נעים ומאוד מרגיע. הרגשתי הרגשה של חופש לא מוסבר, השלשלות נפלו, והצלחתי בפעם הראשונה להרגיש אותו כ״כ חופשי. החדר החשוך הפך לשדה ירוק ונעים מלא בריח של פרחים, השמש הייתה נעימה ולא חמה מדי. הכי קרוב שהגעתי למקום הזה היה בזמן הלימודים במכללה, אז הופיעה אותה הסטודנטית שהייתה יפה, חכמה, מאוד סקרנית, ומאוד סדיסטית בהתחשב שהיא שדכה לי את הדפים ליד. אבל אפילו שם אני ריסנתי אותו כי פחדתי.

מאז ילדותי עברתי הרבה דברים טובים ורעים, חלקם קשורים בנשים, אבל ברוב המקרים זה נעשה בכוח, בהפתעה, ואם לומר את האמת, במקרים מסוימים זה הספיק בשביל להרגיע את ״האני המזוכיסט" ולא יותר.

היום זה היה שונה. היא הייתה שונה, מיוחדת במינה. היא הובילה אותי לתוך חדר פנימי , כשאנו עוברים מול מאבטח גבוה מאוד. הוא התבונן בי מלמעלה ואני מחזיר לו מבט מלמטה כשאני כולי בעננים. נכנסו לתוך החדר שהיה בנוי בצורת מבוך ואור אולטרה סגול הוסיף לאווירה.

׳תראה כמה קל לאתר כאן שאריות של דם, ועוד דברים כיפים׳ – נשמע שוב קולו של "אני הליצן", שאפילו הגיע לשדות הירוקים שלי רכוב על חד אופן. חייכתי חצי חיוך והיא החזירה לי חיוך משלה..

״תוריד חולצה", אמרה, ואני מיד הורדתי. הידיים שלה היו חמות ומאוד נעימות לעומת שלי, שהיו מלאות ביבלות בגלל עבודה באריזה. המגע שלה כ״כ נעים, חשבתי לעצמי. ואז הרגשתי את השוט. אבל זה היה מאוד מלטף. הייתי יכול לראות את ״האני מזוכיסט" שלי שוכב לו כמו אריה על הגב בתוך הדשא הירוק וומגרגר מרוב תחושת החופש שהוא קיבל.

״אין לי כאן מספיק מקום להצליף בך״, נשמע קולה העדין. היא הייתה כה מהפנטת עבורי באותו רגע, שהייתי יכול לעשות הכל בשבילה. עמדתי כמהופנט, לא זז לא ימינה או שמאלה.

׳זה לא נראה בטוח בכלל׳, נשמע שוב קולו של "אני הליצן", והפעם הוא הביא איתו תמיכה: את "אני ההיגיון" שעמד לידו, ואת "אני הפחד" שעמד מאחוריו, כולו רועד כשהוא מתבונן באריה חופשי מולו.

אני רואה אותם אבל לא מצליח לשמוע מה הם אומרים, ורק הגרגורים של "אני מזוכיסט" נשמעים ברקע.

היא הצמידה אותי לקיר שהיה די קר יחסית. ושחררה בתוכי את הציפורנים שלה. צמרמורת עברה בכל תא בגוף שלי, ואפילו הקטן שלי נעמד והיה מוכן לקרב.

היא סובבה אותי אליה ובחנה אותי. השפתיים המלאות בדם שלה הדליקו את הטורף שבי, שהתאווה לטרוף אותן, אבל לא הייתי יכול להרשות לעצמי ורק הצמדתי את גופי אליה, מנצל את הרגע שהיא מרשה לי להסניף את הריח שלה כמו סם משובח.

״השוטרת, אני בטוח שאת יכולה יותר״ לחשתי באוזניה. הרגשתי את הגוף שלה כ״כ צמוד שחשתי את חום החזה שלה בשלי, ואת הציפורנים שלה, שהפעם חדרו לתוך הבשר שלי כמו לביאה הבאה לטרוף את הטרף שלה.
״אוה, כן...״ עוד לחשתי בחצי קול, בשביל לא להחריש את אוזנייה העדינות, כשאני מרגיש איך אני מתחרמן וכול הדם יורד היישר לקטן שלי. הוא כבר דוקר אותה, ואותה זה לא מעניין. היא ממשיכה להחדיר את הציפורים לתוך הבשר שלי, כאילו רוצה להוריד ממני שכבה ועוד שכבה. ואז ברגע אחד, הכול פסק.

״מה קרה?" שאלתי, מבוהל.
״נשברה לי הציפורן״, השיבה בחצי חיוך ואז חיבקה אותי.

אני לא זוכר מתי פעם אחרונה מישהו חיבק את החיה שאני מחזיק כלוא בתוכי. ההרגשה הייתה של פורקן כמו אחרי סקס, אבל שונה וכ״כ מיוחד במינו. הרגשתי סחרחורת, אפילו לא הצלחתי לעמוד ישר, ויצאנו החוצה לנשום...

(המשך יבוא... כל הזכויות שמורות לכותב הפרק. כל קשר למציאות הוא מקרי. הפרק נלקח מרומן שנכתב בזמן אמת ובו יש שימוש בהומור שחור מופרז. כל מי שלא מתחבר אליו מוזמן לעבור לפרק הבא.)