״קטנצ׳יק, ילדה טובה״ - פנטזיה על השתלטות של אשה בוגרת על נשלט צעיר (חלק א׳)

אני כבר לא זוכר מתי זה היה. עשרים שנה אחורה? אולי כבר שלושים?
הכול כבר ערפילי זיכרונות, בלי יכולת למקם את הזיכרונות במקום מדויק.
למרות שהזיכרונות עצמם מדויקים מאד. למעשה, הם לא רק מדויקים מאד, אלא גם חיים ובועטים.

זה כנראה כבר נחרט לנצח.

אם לקצר. משהו כמו 25 שנה אחורה, בגב אחד העיתונים, מודעה קטנה, שמשאירה אותי בהלם.

רק לעבדים, צניעות, שרות, 50 ש״ח". או משהו כזה, בערך. קרוב למדי, כנראה. ויש שם את המילה: ״לעבדים״, ואפילו ״רק לעבדים״, שלא יהיו ספקות ואי הבנות. ויש שם: ״צניעות״, שזה ללא ספק קיצור של ׳חגורת צניעות׳ או עילגות של ׳חגורת צניעות׳. לא ברור. ויש שם, 50 ש״ח. שזה כלום כסף.

מישהו חכם בנה את המודעה הזו. ועכשיו אני לכוד בה. עכשיו אני ימים על ימים, בקרים על לילות, בוהה בה ומנסה לעצור את עצמי מלהתקשר.

ואני מתקשר. ועונה לי קול של אישה מבוגרת, עם מבטא רוסי כבד.
"בא רביעי חמש רח׳ הגפן 6 בא 50 ש״ח. כן? מבין?״

אני בהלם, לחלוטין בהלם. עונה: "כן. מבין. בא רביעי בחמש רח׳ הגפן 6 בא 50 ש״ח. כן. תודה".
והיא עונה: "בסדר״. שלום". ומנתקת.

ואני מבין שאין לי מושג לאן אני בא, למה אני בא, ושגם אין כל-כך עם מי לדבר.
שעברית זה לא הצד החזק שלה, וכנראה שגם ברוסית היא לא יותר מידי מדברת.
מצד שני, 50 ש״ח. זה ההפסד אם יש פה הפסד. אי אפשר שלא להעז ולנסות.
אז כן, בא רביעי חמש הגפן 6 בא 50 ש״ח. כן.

ועד רביעי בחמש יש כמה ימים. מתוח ובלחץ הכמה ימים האלו, והדמיונות לא מרפים. ואין לי שום בסיס מה לדמיין, מה יהיה, אז אני מדמיין הכול, כל מה שעשוי או שעלול להיות לטוב או לרעה.

ואז מגיע יום רביעי בחמש. ואני מתייצב ברח׳, הגפן 6. בניין עם כמה קומות וכמה דירות. ואין לי מושג לאן להמשיך. ואני מתקשר. לוקח רגע עד שהיא עונה. ואז במבטא הכבד: "עולה קומה 3, דלת 3, נכנס". ומנתקת.

אני לגמרי חסר בטחון, לגמרי לא יודע מה לעשות. עולה לקומה שלוש לדלת מספר שלוש, מהסס אם לדפוק, מחליט שלא, ואני נכנס.

בית חשוך. במבט אפשר לראות שזה בית של עולים ותיקים מרוסיה. הכול כבד. ריהוט כבד, שטיחים כבדים. בריהוט הצבע החום הכהה שולט. בשטיחים שתלויים על הקיר, הצבע האדום-בורדו הכהה שולט. תאורה חלשה.באמצע הסלון, ספה גדולה. על הספה, בדיוק באמצע, יושבת היא. אישה מבוגרת, גדולה, אולי אפילו ענקית. לבושה בקפידה, שיער לבן אסוף. יושבת ומסתכלת עלי. לרגליה, כרית ענקית, אולי מטר על מטר, ו- 20-30 ס״מ עובי.כשהיא רואה שאני מסתכל עליה, ותשומת לבי נתונה לה, היא אומרת במבטא הכבד שלה: "שמה פה״ - ומצביעה על שולחן תה קטן לידה - ״חמישים שקל, והולכת שמה שם כל בגדים שלך, ובאה לפה". ועד היום אני לא יודע אם הפניה אלי בלשון נקבה הייתה בגלל העברית שלה, או בשביל להשפיל אותי.

התפשטתי. כמובן שהשארתי את התחתונים, כמובן שהיא מיד אמרה: "מורידה גם זה", וכמובן שהורדתי.היא מצביעה על הכרית שלרגליה. אני לא מבין, והיא אומרת: "שמה ברכיים בכרית". אני יורד על הכרית עם הברכיים וככה אני עירום על הברכיים מולה.היא לא מתרגשת מהסיטואציה. ניכר שהיא רגילה אליה. היא לוקחת מהשולחן שלידה כפפות, ובצורה מאד עניינית ומקצועית שמה על הידיים שלה כפפות סטריליות.

אני מסתכל עליה בינתיים. היא אישה מבוגרת, אולי בתחילת שנות השבעים שלה. היא אישה יפה, מטופחת, אלגנטית, תמירה, אסרטיבית, סמכותית, ומשרת בטחון. ברור שפעם הייתה עוד הרבה יותר יפה. אישה מרשימה. וכנראה, אחות או רופאה במקצועה - וזו מחשבה שליוותה אותי תמיד בפגישות איתה.

אחרי שהיא מסיימת לעטות כפפות, היא פונה אלי: "שמה ידיים מאחורי הגב". עוד לפני שאני מספיק לנוע, הביצים שלי בידיים שלה, והיא ממששת אותן, ואחרי שסיימה, עוברת לזין שלי. אני כמובן נרתע, וכנראה זז קצת אחורה, כי מיד מגיע: "לא זזה, ידיים שמה מאחורי גב שלך". זה טון ענייני, אסרטיבי – אבל ללא הרמת קול. טון מרוחק, כמו אצל רופאה או אחות.

אני נע קדימה בחזרה, מחזיר את הידיים למקומן מאחורי הגב. הזין שלי בידיים שלה. עכשיו הוא כבר עומד לגמרי, והיא ספק משפשפת ספק בוחנת אותו, ממלמלת לעצמה במבטא הרוסי הזה שלה: "קטנצ'יק", כאילו אני לא שומע. וה"קטנצ'יק" הזה גם כן ילווה אותי לאורך כל הפגישות איתה. ככה היא תקרא לו (ולי). ורק ככה. אין שם אחר.

אני מספיק לרגע להתאכזב שזה כל מה שהולך להיות, שהיא הולכת להגמיר אותי על הברכיים מולה, שזה כל-כך הרבה פחות ממה שציפיתי וקיוויתי שיקרה. אבל אז היא עוזבת את הזין הזקור שלי ולוקחת נוזל ניקוי, מעין אלכוהול לחיטוי, מהשולחן, וממלאת את היד שלה. כיום לאחר הקורונה יש נוזל לחיטוי ידיים בכל בית. אך אז, היה כזה רק במרפאות.

אני בסדר, קצת מודאג, אבל בסדר. משהו בה נוסך ביטחון. אני אולי אתאכזב, אבל משהו בה אצילי, סמכותי ואצילי. היא לא מסוכנת. אחרי שיש לה ביד מלא נוזל ניקוי, היא מתחילה לנקות את הזין והביצים שלי.אני לא מבין למה צריך לנקות את הזין שלי רגע לפני שהיא מאוננת אותי ואני גומר, ובסיטואציה הזו אני יכול לגמור הרבה יותר מהר מאשר בן רגע.

נוזל החיטוי קצת קר בהתחלה. אבל אני מתרגל אליו, והמגע שלה, כמו קולה, ענייני וסמכותי מאד, ולא בלתי-נעים. אני גם קולט שהיא מסתכלת עלי ובוחנת אותי, בעודה מנקה ביסודיות את הזין והביצים שלי עם חומר חיטוי אלכוהולי. אין ספק שהיא מקצועית מאד.

כשהיא מסיימת לנקות, היא לוקחת חפץ מהשולחן הקטן שלידה. זהו אביזר שמעולם לא ראיתי, ואין לי מושג מהו, אבל אני די רגוע. היא משרה בטחון, ולא נראה שכאב הוא חלק ממה שעומד לקרות כאן. אך אז היא מניחה טבעת סביב הביצים שלי, מעבירה אחת ואז עוד אחת דרך הטבעת. זה כבר טיפה כואב, תחושה שבין אי נוחות לכאב. כנראה שהיא יודעת מה אני מרגיש, כי היא אומרת במבטא הכבד שלה: "בסדר, בסדר, בסדר", כמו לילד קטן.

כשהטבעת מורכבת מסביב לבסיס הזין והביצים שלי, היא לוקחת ביד קצת שמן, שנראה כמו שמן תינוקות שקוף, ומתקן, שאני מבין ששמים מסביב לזין, ביד השניה, ומורחת ביסודיות ובענייניות את הזין שלי, שמיד חוזר לעמוד במקסימום, וגם משמנת את מתקן שלקחה ביד השנייה. ואז היא מנסה לדחוס את הזין שלי לצינור הקטן והשקוף שהיא מחזיקה ביד. זה כמובן לא נכנס, אך היא לא נראית מופתעת. היא תופסת את הביצים שלי ומתחילה ללחוץ. אני מתחיל להתייפח, כי זה קצת כואב - לא נורא, כאב נסבל - אבל אני רוצה שהיא תדע שכואב לי. היא מיד אומרת: "לא מסתכלת״, ו-״ששש...״, ו-״בסדר, בסדר, בסדר", שוב ושוב במבטא הכבד שלה: "לא מסתכלת, בסדר-בסדר-בסדר, ששש...״.

אני מנסה להכיל את הכאב ולא להסתכל, למרות הפיתוי הגדול מאד להביט ולראות מה היא עושה. אך רגע לאחר מכן אני כבר מבין: היא לוחצת את הביצים כדי שהזקפה תרד והיא תוכל להכניס את הזין שלי לצינור הזה. אני משתף פעולה כי אני בטוח שזה חלק מסשן מסעיר שאני לא מכיר. הזקפה יורדת, והזין נכנס לצינור. קצת לוחץ, קצת צובט, קצת לא נעים, אבל נכנס. והיא ממשיכה עם: "ששש, בסדר, בסדר, בסדר, לא מסתכלת, לא מסתכלת". אני מנסה להירגע, להרפות ולשתף פעולה, ורק להיות בתחושות. עוד קצת התעסקות, ואני עם עיניים עצומות, לא מבין מה קורה אבל פשוט מרפה ונותן לדברים לקרות, ואז היא אומרת: "נו, בסדר, בסדר, מסתכלת עכשיו".

אני מסתכל, והזין שלי במה שאנחנו מכירים היום כחגורת צניעות. היא עשויה מפלסטיק, עם מנעול בקצה, ממש מנעול. אני לא מבין מה קורה, ואני מסתכל עליה במבט של פליאה. היא לא מחייכת. יש לה רק הבעה של שביעות רצון, הבעה שאומרת שהפרויקט הושלם בהצלחה.ואז היא אומרת, במבטא הזה שלה: "נו בסדר, עכשיו מתלבשת הולכת, בא ראשון בארבע בא, חמישים שקל שם פה. מתלבשת-מתלבשת".

והיא לא זזה מהמקום שלה על הספה, ואני בוהה בה, ולא מבין מה זה. מה קרה פה עכשיו, למה נגמר ככה פתאום ומהר. לא יודע אם הייתי שם עשר דקות, ומה אני אמור לעשות עם הדבר הזה, שמחזיק את הזין שלי עכשיו. אני בהלם. ואני מנסה להצביע על חגורת הצניעות, ולהגיד משהו. והיא חוזרת שוב במבטא הזה שלה: "נו, בסדר, בסדר ,מתלבשת, בא ראשון בארבע". ואני שוב מנסה להגיד משהו, זה נראה שהיא מקשיבה, אבל היא רק חוזרת על המשפט הזה שוב.

אני בוהה בה, היא בוהה בי. אני מבין שאין מה לעשות. אני צריך מתלבשת הולכת.

באיטיות אני קם והולך לכיוון הבגדים שלי, כאילו נותן לה צ׳אנס להתחרט, לקרוא לי חזרה. אני מגניב אליה מבט. היא מסתכלת בי במבט ממוקד, אבל נראה בברור שהיא מחכה שאלך.

התלבשתי ויצאתי. ויש משהו מציק על הזין שלי. אני באמצע רחוב הגפן ולא יכול לעשות כלום בעניין, ולא בעיר שלי. עמדתי שם בהלם כמה דקות, והחלטתי שמה שנכון זה לנסוע קודם כל הביתה.

בבית אני מתפשט. יש עטיפה של פלסטיק על הזין שלי, אפשר להשתין בזה, מסתבר. זה לא כואב.
זאת אומרת, עד שהתחלתי לשחזר, זה לא כאב. אבל שהתחלתי לשחזר את החוויה המשפילה והמחפיצה כל כך הזו, התחיל לעמוד לי, ואז גם התחיל לכאוב - עד כדי כך שהייתי צריך לחשוב על דברים אחרים. ולא היה לי מושג מה לעשות עם זה. ניסיתי להוריד את זה מעלי., אבל חששתי שזה יישבר, אז חששתי להוריד. לבסוף אמרתי לעצמי, נשרוד איך שהוא עד ראשון בארבע. ואז אמרתי לעצמי: מה פתאום?! אני חוזר לשם מחר שתוריד לי, אני מתקשר אליה מחר בבוקר ואומר לה שאני בא ושתוריד לי.

היה קשה לישון בלילה, אבל הצלחתי. בבוקר התקשרתי אליה, משהו בסגנון: "היי, זה אבי, הייתי אצלך אתמול ברבעי בחמש ואני רוצה...״ היא קטעה אותי. במבטא שלה: "כן, כן, באה בראשון בארבע", וניתקה. ניתקה!

הייתי בהלם. החלטתי לא לוותר. התקשרתי שוב. הפעם, היא בכלל לא נתנה לי לסיים. שוב היא, במבטא שלה, "כן, כן, באה ראשון בארבע", ומנתקת. כמה הזוי. ולא היה לי מה לעשות.

היה סופ״ש לא קל ולא פשוט. זה הציק, זה הפריע, זה הטריד, ובעיקר עצבן. והייתי צריך לגמור. בדחיפות. לכאורה, זה לא הפריע לכלום חוץ מהגמירות. אך בפועל הרגשתי בכלא ומנוע מלעשות בערך הכול. נדמה לי שחשבתי שככה מרגיש מעצר בית, שגם אם אתה לא רוצה לצאת החוצה, זה עדיין מגרד בכל הגוף, שאסור לך לצאת החוצה. וראשון בארבע הגיע. ואני בארבע אפס-אפס נכנס אליה הביתה בלי לדפוק בדלת. אני לא יודע מה חשבתי לעצמי. כנראה שלא חשבתי לעצמי. כעסתי, והייתי מתוסכל ועצבני, ולא עצרתי לחשוב מה עומד לקרות.

כשנכנסתי, ראיתי אותה יושבת באותו מקום: על אותה ספה, עם אותה כרית על הרצפה, ואותו שולחן לידה, והיא מיד אומרת, באותו טון רגוע ענייני וסמכותי:״ שמה פה (ומצביעה על שולחן הקטן לידה) חמישים שקל, והולכת שמה שם כל בגדים שלך, באה לפה לכרית". אני כותב ויכול לשמוע את הקול שלה גם עכשיו, 25 או 30 שנה אחר כך.

ואני טעון כולי, ורוצה לדבר. אני רוצה למחות, מה זה הדבר הזה בכלל, מה זו ההתנהלות הזו, מה היא חושבת לעצמה, מי הרשה לה.שתעיף את הדבר הזה ממני, שתעיף את זה ממני וזהו.

אבל אין עם מי לדבר. אני מסתכל עליה, ואני מבין שאין פה ימין או שמאל. אין פה ברירות. יש פה רק דבר אחד, "שמה פה חמישים שקל והולכת שמה שם כל בגדים שלך באה לפה לכרית" וכל האוויר יוצא ממני. אני מבין שאני שם פה 50 שקל מתפשט שם ובא לכרית. שאין פה דרך אחרת או משהו אחר. וזה מה שאני עושה.

עירום על הברכיים מולה. "שמה ידיים אחורי הגב". אני מבצע, ואני מסתכל עליה, מסתכל עליה קצת יותר. מעבר לאסרטיביות שלה, מעבר לסמכותיות שלה, מעבר לקור ולריחוק, יש שם גם משהו אנושי. ופתאום אני מוצא את עצמי עם רצון למצוא חן בעיניה, להיות טוב עבורה, לרצות אותה.

אלו עדיין רק תחושות ולא מחשבות. בהמשך זה יעבור להיות מחשבות ורצונות. כרגע אני אפילו לא מודע לרגשות האלו.

היא שמה כפפות, כמובן, ולוקחת מהשולחן טבעת, שעליה מספר רב של מפתחות. שוב מגיע: "שמה ידיים מאחורי הגב, לא מסתכלת". אני מבין שהיא מסירה את המנעול. אני פותח את העיניים, והיא מסירה גם את עטיפת הפלסטיק שעל הזין שלי, ולשנייה אחת יש משהו רך, אמפטי, בעיניים שלה.

היא ממלמלת: "קטנצ'יק, קטנצ'יק". אני מנסה לזוז קצת, והיא בתגובה: "לא זזה, לא זזה", ולוקחת נוזל ניקוי ומנקה את הזין והביצים שלי. שוב, בתנועות מקצועיות, כמו שרופא נוגע בחולה, עניינית לגמרי, ויסודית. אני שם לב שהיא עוד לא הסירה את הטבעת מסביב לביצים, ולא מבין למה. אני כועס, ובכל זאת עומד לי, אני לא לגמרי יודע למה. כשאני ככה על הברכיים מולה, עם זין עומד, אחרי שהיא סיימה לנקות אותו, כשאני רוצה שכל הסיפור הכל-כך מוזר הזה ייגמר, שכאן ועכשיו ייגמר, היא שואלת אותי, קצת ברוך, אמנם בטון מתנשא לגמרי, אבל גם קצת ברוך: "קטנצי'ק, רוצה גומרת?"

לוקח לי רגע להבין מה היא רוצה, וכשאני מבין, אני כל-כך נעלב ומושפל שאני עונה בחריפות, "לא, לא רוצה גומרת״.
"טוב", היא אומרת. "שמה ידיים אחורי גב ולא מסתכלת".

אני משתף עם זה פעולה. להפתעתי הרבה , היא מחזירה את חגורת הצניעות לזין שלי, שכבר לא עומד. אני כל כך בהלם, שאני פשוט עומד שם על הברכיים, ונותן לה לעשות את זה .היא נועלת אותי חזרה ואומרת: ״ילדה טובה, ילדה טובה, קטנצ'יק טובה״. אני כל כך נבוך, מושפל ונעלב. אבל משהו שם גם נעים לי. אני לא יודע מאיפה זה בא, אבל יכן, ש שם גם משהו קטן שנעים לי.

היא אומרת: "נו בסדר, מתלבשת באה רבעי בחמש בא 50 שקל, כן?" ואני פשוט עונה לה: ״כן״. אני בהלם מעצמי, שזה מה שיש לי להגיד על העשר דקות האחרונות שקרו כאן.

אני מתלבש ויוצא מהבניין שלה, מובס לחלוטין. אני לא מבין מה קרה שוב, ועם תחושה של תבוסה, כאילו נעלו לי משקולת של מאה קילו לרגל. ואין לי איך להשתחרר מזה, ממנה.

זמן קצר לאחר מכן, בבית, אני מתפשט ושוכב במיטה, משחק קצת בדבר הזה שיש לי על הזין עכשיו, מנסה להשלים עם זה. זה כמו מישהו שעבר לגור אצלך בחדר, ואחרי שהתנגדת בכל תוקף ולא עזר לך, אין ברירה עכשיו אלא להשלים וללמוד לחיות עם זה. ופתאום המילים שלה חוזרות אלי: ״קטנצ'יק, ילדה טובה״, ויחד עם תחושת ההשפלה והפגיעה שהמילים האלו מייצרות בי באופן מידי, מתעוררת גם זקפה, וצורך לגעת בזין, שאי אפשר לגעת בו. אני קם לעשות דברים אחרים, רק בשביל לחזור למיטה שעתיים-שלוש לאחר מכן, בדיוק לאותו הדבר, לאותן המילים, ולאותו הגירוי, הפעם עם פחות פגיעה . ככה קורה לי כמה פעמים, וכל פעם יותר חזקה ויותר מזוקקת מקודמתה. ״קטנצ'יק. ילדה טובה״.

בבוקר למחרת אני מתעורר עם זה, עם התמונה של האישה הזו מול העיניים, עם הקול שלה, עם המילים שלה, עם הסמכותיות השקטה שלה, ועם איזה רצון או צורך, להיות שם שוב. אני חושב להתקשר אליה ולהגיד שאני רוצה להוריד את חגורת הצניעות. אבל אני לא בטוח שזה מה שאני רוצה.
זאת אומרת, בברור אני לא רוצה את חגורת הצניעות. אבל זה מה שקושר אותי לאישה הזאת. אז אני מעדיף את הקשר על פני להוריד את חגורת הצניעות. הימים עוברים קצת בהתרגשות, קצת באופוריה, קצת בפנטזיה. קצת מנסה לאונן ללא הצלחה, מחכה לרבעי בחמש.

רבעי בחמש מגיע, והפעם אני עולה בציפיה, בהתרגשות. בלי כעס, בלי עצבים, בלי פגיעה ועלבון.
בנוהל הרגיל כבר, "שמה פה חמשים שקל והולכת שמה שם כל בגדים שלך באה לפה לכרית".
אני לא יודע אם היא רואה אותי, אם מעבר לקור ולריחוק, לענייניות ולאסרטיביות, יש גם עיניים שבוחנות אותי ומודעות אלי. בדיעבד אני יודע שיש. אך בשלב הזה אני עוד לא יודע זאת. אבל ברור לי שאני שונה. אני שם את החמישים ש״ח על השולחן הקטן שלה, ניגש לפינה שבה אני מתפשט, שם את הבגדים על כיסא, ניגש לכרית ויורד על הברכיים.

אני רוצה להסתכל עליה, לראות אותה, לקרוא אותה. יש בי מתח, מתח מיני טוב. אני מודע למקום הזה שלי במובן הטוב והחיובי שלו. אני עירום על הברכיים, עם זין נעול, מול אישה בוגרת, אסרטיבית סמכותית ולבושה, ואני מחכה שהיא תעשה מה שהיא בוחרת לעשות, מה שהיא מחליטה לעשות. אני במקום כל כך אחר עכשיו. ואני נרגש.

ושוב הכול חוזר על עצמו. היא עוטה כפפות, שוב טבעת מלאת מפתחות, שוב: "שמה ידיים מאחורי הגב, לא מסתכלת". אני שוב מנסה להגניב מבטים., מנסה לקבל קצת ממנה, קצת יותר ממה שהיא רוצה לתת. היא אישה מרשימה, אישה מרשימה - זו המחשבה שעוברת לי בראש, וזה מנחם אותי. כי אם היא מרשימה, זה בסדר לתת לה לעשות מה שהיא רוצה, ולהיות כנוע ממושמע וצייתן כלפיה. אחרי הכול, היא מלאת ביטחון ומרשימה.

שוב היא מורידה את עטיפת הפלסטיק סביב הזין שלי, ושוב היא ממלמלת: "קטנצ'יק קטנצ'יק". אני חושב שאני מצליח לזהות איזה שבב רוך, אמפטיה, או אולי התנשאות ולעג? אולי הכול ביחד? אבל רגש יש שם, וזה מה שחשוב. ושוב חומר הניקוי הזה,עם הריח האלכוהולי שלו, ושוב היא מנקה, בתנועות אסרטיביות, יעילות, ויסודיות, כמו רופא שמנקה פצע.

אחרי שהיא מסיימת, שוב בא: "קטנצי'ק רוצה גומרת?״, השאלה הזו כ״כ מהממת אותי, שאני לא יודע מה לעשות איתה. אני פשוט קופא, ובוהה בה. היא קולטת זאת, והיא גם עוצרת כל תנועה, ובוהה בי. אחרי כמה שניות, היא אומרת שוב : "קטנצי'ק רוצה גומרת עכשיו?״ הפעם יש גיחוך בקול שלה, והתנשאות, רק טיפה, רק קצת, ואולי גם קצת לעג, יחד עם רוך, זה נאמר גם ברוך.

זה מגוחך. אחרי כל הזמן הזה, כמובן שאני צריך לגמור. מאוד צריך לגמור. אבל עכשיו אני לא חש זאת. עכשיו יש בכלל שאלה אחרת. אם אני אומר ׳לא׳, כמו שאמרתי בפעם הקודמת, אני מבין שהיא נועלת אותי חזרה וזורקת אותי הרחק ממנה. אם אני עונה ׳כן׳, אין לי מושג מה קורה, אבל אני נשאר קרוב לאישה המרשימה הזו. אז אני עונה בחוסר ביטחון, ״כן״.

היא מחייכת, ונראה שהיא מרוצה מהתשובה שלי. הפעם היא אומרת: "קטנצ'יק רוצה גומרת עכשיו", בלי סימן שאלה, בטון החלטי. היא לוקחת ערמת טישו מהשולחן הקטן, מחזיקה ביד ואומרת לי, "נו קטנצ'יק גומרת עכשיו", ומחייכת אלי. היא מחייכת אלי, ויש התנשאות בחיוך הזה, ויש בו שעשוע. זה משעשע אותה, זה ברור. אבל יש גם משהו רך ומזמין, אולי אפילו אמפטי. ואין לי מושג מה עושים עכשיו.

אני עירום על הברכיים על הכרית מולה. עם זין עומד, ונבוך עד עמקי נשמתי, מבלי לדעת מה לעשות, והיא בוהה בי במבט מתעניין - מבט חוקר ומתנשא, כמו חוקר המסתכל על מושא המחקר שלו. היא מסמנת לי ביד, בתנועה עולה ויורדת, ואומרת לי, "נו נו, קטנצ'יק עושה גומרת, קטנצ'יק עושה עם יד גומרת".

אני מתחיל לאונן מולה, על הברכיים, במרחק חצי מטר ממנה. אני מתחיל לאונן בהיסוס, והיא מסתכלת במבט בוחן, ואז יש לה חיוך קטן על הפנים. העיניים שלה נעות מהפנים שלי לזין וחזרה, ויש בזווית הפה שלה חיוך קטן.

מהר מאד זה משתלט עלי. אין לי מושג איך זה קורה כל-כך מהר, אבל ממש כמה שניות, והגמירה מגיעה. היא כנראה קולטת, ואומרת בקול רך ומתנשא: "נו, קטנצ'יק גומרת עכשיו, עכשיו גומרת קטנצ'יק". ועם המילים האלו אני פשוט משפריץ, וגומר גמירה כל כך חזקה, וכל כך מהירה, שזה מפתיע אותי לחלוטין, לחלוטין.עוד מפתיעות אותי הצעקות שלי בגמירה. אף פעם לא צעקתי ככה בגמירה, עד כדי כך זה היה חזק.

היא שמה את הטישו מול הזין שלי, אך בלי לגעת בו, וכל הזרע נכנס לטישו. אני משתדל לא להתמוטט קדימה מעוצמת הגמירה. היא מאפשרת לי להישאר ככה על הברכיים במשך רגע ולהסדיר קצת נשימה ודופק. אחרי רגע, היא חוזרת לעצמה. "נו, קטנצ'יק, ילדה טובה, ילדה טובה, קטנצ'יק." הפעם יש שביעות רצון בקול שלה, בצד ההתנשאות שלא נגמרת. כמו שאומרים לילד אתה ילד טוב כשהוא גומר לאסוף את כל הצעצועים שלו ויש שביעות רצון ממנו.

אני בהלם ממה שקרה. אני נסער ומבולבל ולא יודע מה לחשוב ומה להרגיש. היא אומרת: "קטנצ'יק שמה ידיים אחורי גב, לא מסתכלת". אני יודע מה היא עושה. היא מחזירה את חגורת הצניעות ונועלת.
יש בי תחושת הודיה, כאילו קבלתי ממנה מיליון דולר, ורצון להחזיר לה טובה ולהיות טוב עבורה, להיות נפלא ומצוין עבורה, לשרת אותה. יש רצון שהיא תשמח בקטנצ'יק, ולא משנה כמה משפיל ומוריד ומועך ומפרק זה יהיה.

ואז בא: "נו, בסדר, בסדר, מתלבשת, בא ראשון בארבע", ואני מתלבש, ומוצא את עצמי מחוץ לביתה, ברחוב, ומגלה שכואב לי הגרון מרוב שצרחתי כשגמרתי, ואני צמא מאד - דברים שאף פעם לא קרו לי בהקשר של סקס. אני באופוריה. אני שמח ובאופוריה. כן יש לי קול בראש שאומר: מה אתה שמח, הזין שלך נעול בפלסטיק, יש אישה שנותנת לך עשר דקות פעמיים בשבוע, אתה משלם על זה, מה אתה שמח ומאושר?! אבל אני שמח ומאושר. אי אפשר להתכחש לזה.

אקצר.

זה נמשך כך עוד מספר פעמים. ימים קבועים, שעות קבועות. ניקוי יסודי. קטנצ'יק. גמירה. קטנצ'יק ילדה טובה. קטנצ'יק מתלבשת. אני מודה: בין יום רביעי בחמש ליום ראשון בארבע, חייתי באופוריה. לא ממש נוכח, מצפה למפגש הקצר שלנו, וחי את המפגש הקצר שהיה. הרגשתי שהחיים עוברים לי בין האצבעות, ולא ממש עניין אותי. תפקדתי במה שהייתי חייב, וספרתי את השעות לקראת ראשון בארבע, או רביעי בחמש.

אני חושב שמפעם לפעם היא התרככה אלי. נדמה לי שהקול שלה נעשה יותר חומל, יותר אמפטי, ותמיד, תמיד, מתנשא, כמו שמדברים לילד קטן, או לילדה קטנה, במקרה שלי. מפעם לפעם היה יותר מקום ל-״קטנצ'יק, ילדה טובה". זה קיבל יותר זמן ומקום, יותר נוכחות, ולפעמים אפילו חזר כמה פעמים. נראה שהייתה מרוצה ממני. זה היה לי מאד חשוב. היא חיכתה לראות את הגמירה שלי, ואני גמרתי בשבילה. בשביל לראות שהיא מרוצה.

ואז באחת הפעמים, כבר אין לי אומדן אם עברו חודשיים שלושה או ארבעה מהפעם הראשונה, והנוהל הוא, ובכן, כבר נוהל, מגיע בשעה בדיוק, שם כסף, מתפשט, על הברכיים על הכרית, קצת גאה והרבה נרגש, חגורת הצניעות יורדת, ניקיון, קטנצ'יק רוצה גומרת. עשר שניות וגמירה מאד מאד חזקה, וכן, מאד מהירה גם, היא מרוצה, איזה קטנצ'יק ילדה טובה או שתיים, באופן אמפטי ומרעיף. ואז הפתעה. אני עומד ככה על הברכיים, מסדיר נשימה ודופק לאחר גמירה, רואה שהיא מרוצה ואז גם אני שמח ומאושר, ואז היא אומרת, באופן מפתיע לגמרי: "קטנצ'יק, רוצה מריחה", ואני מסתכל עליה בחוסר הבנה מוחלט: אם אני רוצה מה?

והיא חוזרת על זה: "מריחה, מריחה, נו נו, מריחה". היא מרימה ישבן אחד שלה מהספה, כך שהוא באוויר, וביד היא נותנת מכות קלות לישבן שבאוויר וחוזרת שוב: "נו, נו, מריחה, מריחה".

אין לי מושג מה עושים ואיך עושים, ואני לא רוצה לעשות טעויות, אבל אני מבין שאני יכול לקבל עוד משהו ממנה, ועל זה אני לא מוותר. אני עונה לה: "כן, כן, רוצה מריחה".

היא תופסת לי את הראש, ובעדינות בלי כוח מוליכה אותו לספה, לשים את הראש על הספה, מתחת לישבן שלה, שהיה במכנסי ג'ינס בהירים.

ואני שם את הראש על הספה, והיא מסדרת את הישבן הגדול שלה כך שחציו על הספה וחציו על הפנים שלי, ושוב אומרת: "נו, נו, עכשיו קטנצ'יק מריחה, עכשיו מריחה". ואני נשאר שם, נושם את הישבן שלה, וזה קסום, זה כ״כ קסום, זה כ״כ נהדר, אני מתחת לישבן שלה, מריח אותה,
נושם אותה. הישבן הזה זה כל החיים שלי עכשיו.

אני לא יודע כמה זמן עבר, הצלחתי להיות רק בזה, אבל זה לא היה הרבה זמן, והיא הרימה את הישבן ושוב שמעתי: "נו, בסדר, בסדר, מתלבשת, בא ראשון בארבע".

נשארתי על הברכיים על הכרית עוד רגע, המעברים האלו כל כך חדים, רציתי לחזור לחיות מתחת לישבן שלה, היא כ״כ אצילית ומרשימה. ופעם ראשונה שאמרתי תודה. זו היתה תודה כ״כ עמוקה, כ״כ מהבטן של הלב. פשוט תודה. הסתכלתי עליה.ראיתי שהיא מבינה את התודה הזו, גם את העוצמה שלה, וגם על מה היא באה.

לאחר מכן זה נעשה בנוהל, הנוהל הרגיל: על הברכיים על הכרית מולה, הסרת החגורה, ניקיון יסודי, גמירה, ואז חצי דקה לערך מתחת לישבן הגדול והמפואר שלה, מסניף אותה. והביתה. ככה עוד מספר פעמים, עד שהגיעה עוד הפתעה.. (המשך יבוא)