סיפור שקרה בבר, ברכב ובכניסה לבית מספר ״20״

היא הגיעה חמש דקות בדיוק לפני השעה שבה קבענו, והרגשתי שהופתעה קצת לראות אותי יושב בשולחן שמול הכניסה, ישירות מולה, ככה פתאום. אוהב תמיד להקדים לרגעים הראשוניים האלה, לא לבוא עם כרטיס החנייה ביד, כשבדיוק חיפשתי והסתובבתי ברחוב. אוהב להזיז הצידה את ההודעות והשיחות האחרונות, ולמקד את עצמי בסיטואציה. אוהב לכנס את עצמי למין תדר עדין של נוכחות מעורבבת עם רעב קל – למשהו להכניס לפה, אבל בעיקר לשליטה. מרומזת, מרוחקת, סמלית. מהוססת? לא, לא מהוססת, אני לא אוהב להסס בכלל. למדתי שעדיף לי תמיד לעשות עוד צעד קדימה, לנוע עוד לעבר זה-שאליו-אני-מייחל. לתקן את הסטיות בדרך תוך כדי. משהו בין שכנוע עצמי לא מבוסס לבין אמונה בשקל גרם לי להגיד לה – ״מחר בערב, מרכז העיר, בר, יהיו מספר הנחיות״.

לשמחתי הרבה, היא מגיעה עם השיער השחור שלה אסוף מאוד, והשפתיים אדומות מאוד. ביקשתי ממנה להצמיד את עצמה-לעצמה בבגדים הכי הרבה שאפשר. המדד היה שכשתפנה אלי את הגב, במיקוד קל, אוכל לראות את קווי המתאר של הפלאג. עוד לפני שהיא מתיישבת אני מחייך אליה, מסמן סיבוב קל עם האצבע. ממקד. היא מסתובבת ומסתכלת בנייד כדי לא להסביר. אני רואה אותו. זה נעים. זה קצת שלי, וזה קצת מרגש. לא לשמחתי הרבה, ברגע שהורדתי את הראש מהפלאג, ראיתי שהיא לא הגיעה עם העקבים הגבוהים שביקשתי, ונראה שאפילו עשתה מאמץ לעשות את ההיפך המופגן, עם נעליים שטוחות לגמרי. מיקדתי את האישונים והעיניים הצטמצמו סביבן, מנסה לדייק לעצמי את המסר שקיבלתי. לא שאלתי או אמרתי על זה כלום. השליטה הלקראתית הראשונית, העדינה הזו, היא תמיד חבל דק מאוד ורעוע. תמשוך בו יותר מדי – יקרע והכל יקרוס. תרפה אותו – יתבלגן וייכרך סביב משהו אחר, וכבר לא ישמש אותך לכלום.

ניסיתי כל הזמן לאחוז בחבל במידה המדויקת. היא הזמינה יין אדום וחייכה; דמיינתי את הליפסטיק שלה מרוח, רטוב ומבולגן על הפנים אחרי הפשטת האלגנטיות המתבקשת שתקרה, אני מקווה, עוד כך וכך מפגשים, כוסות יין אדום ובתי קפה.

עשר דקות לתוך השיחה היא מפטירה, כבדרך אגב, "אה כן, חשוב לי להגיד ברגע הזה - ואני אשמח שנמשיך לשבת שנינו – אני לא אשלט על ידך. לא יהיה פה קשר של אילוף. כן מיני, אולי, אם נרגיש, קבוע יותר או מזדמן פחות. לא קשר שליטה". הברכיים שלי מתהדקות קצת לעצמן. מעל השולחן, אני מנסה, בהצלחה חלקית, לשמור על עצמי רגיל ורגוע. מתחת לשולחן, אני כבר מרגיש את עצמי נדרך. "משהו באנרגיות שלנו לא בדיוק תואם״, היא ממשיכה. ״משהו בסיטואציה - לא ממש תופס אותי. תבין, יש רטיבות – שמגיעה, או לא. יש צמרמורת קלה – שעוברת, או שנתקעת בדרך. אני לא אוריד את עצמי על ארבע עבור כל אחד חמוד שעובר בדרך. הרי לא תצפה שאתן לכל אחד לפסל אותי לפסל בסלון שלו, להוליך אותי ברצועה, לדרוש ממני את ההיחשפות הכי עמוקה שלי. לא, לא. זה שמור מאוד, ויישאר שמור נכון לעכשיו. או שהזיק מופיע, או שלא״.

למדתי פעם, שברגעים כאלה, כל מאבק נידון מראש לכישלון, וכל נסיון לקחת את השליטה בכוח, במניפולציה או (הכי גרוע) בתחינה – הוא פעולה שהפסד טמון בה מהרגע הראשון.

שנינו לא מאמינים ל-"בסדר גמור" שלי, אבל השיחה ממשיכה. דיברנו על ספר שקראה, הטיול הארוך שבו הייתי. על רגעים יפים של שליטה, ועל הפגיעוּת שהיא דורשת. הופתעתי שנהניתי כך מהשיחה גם בצל האכזבה, אבל נו, אנחנו כבר שם, ויש כבר כוסות יין (שלי לבן).

אני מציע לה טרמפ חזרה הביתה, מה שמייצר עבורנו עשרים דקות אחרונות של המשך שיחה. בשלב זה, היא על נקודות מעצבות בעבר, סרטים מעניינים בהווה, ופחדים מובלעים בעתיד. כל אנרגיה בדס״מית-שליטתית נעלמה לגמרי. אנחנו עומדים ברמזור, והיא מניחה רגל אחת על הדשבורד, ושנייה על הדלת. אני תוהה אם זה קשור לפלאג ש-ככל שידוע לי-עוד מחובר שם. אומר לה שתמיד מפחיד אותי כשהרגליים כך למעלה, כי במקרה של תאונה חלילה, הנזק הרבה יותר גדול.

"צריך לקבע את הגוף כמה שיותר לרכב עצמו, לשבת בדיוק כמו שהתכוונו שנשב. ישר, טוסיק לאחור, רגליים באזור שלהן. ידיים בצידי הגוף. תיישרי את עצמך עוד קצת, ותסדרי את גב המושב ככה שיהיה בדיוק בגובה שלך. את יכולה להתאים גם את המיקום של החגורה".

היא לא מגיבה, כועסת עלי שפתאום נהייתי רשמי ומעצבן, ונשימה-נשיפה מלאה ננשפת עלי. בזווית העין אני רואה, שכל המלצה שנתתי נענתה, ושכל הנחייה בוצעה בצורה מדויקת. כולל התאמת החגורה. בלי מילים וללא התייחסות. אנחנו ממשיכים לנסוע ובפנייה שמובילה לרחוב שלה, ברמזור ירוק עם פנייה שמאלה שלנו, רכב שהמשיך ישר באדום חותך אותנו. אני מתחיל את הפנייה ואז בולם במהירות, לוחץ על הבלם ומסיט את ההגה לכיוון האי-תנועה. אנחנו נמשכים קדימה ואז מוטחים אחורה על הכיסא, יד ימין שלי באופן אוטומטי מסוככת עליה. שנינו פולטים זעקה קלה של בהלה. הרכב הסיט את ההגה גם הוא, והמשיך בנתיב באדום.

אני שואל אם הכול בסדר, ולא מקבל תשובה. עוצר בבית מספר ״20״, מחייך לסיום, ורואה אותה יושבת, בלי תזוזה, כשהראש מוצמד לגב הכיסא, יד ימין נמצאת על מנח הדלת באופן מושלם והרגליים במקומן. היא לא זזה.

״הכול בסדר? זה בגלל הבלימה? קיבלת מכה איפשהו?״
״לא קיבלתי שום מכה״.
"נבהלת? הבלימה יצרה לחץ?״
״לא. בקושי הרגשתי אותה. הייתה צמודה עם החגורה לגב הכיסא״.
"מעולה. טוב, היה כייף. ו... מי יודע."

היא לא זזה, ולא מוציאה הגה מהפה. המבט שלה ממוקד קדימה. החגורה לא זזה. היד על המנח. אני לא מבין.

"קרה משהו?"
״לא. הכל בסדר״.
יש חיוך שמובלע שם, הפעם מסוג אחר, עם זיק קטן שמשתקף בעין.

אני שותק למולה. אני רואה את העיניים שלה זזות בין החגורה, הידיים, הרגליים. הן מובילות אותי גם לגב הכיסא. היא הקפיאה את עצמה על המושב, בהתאם להנחיות שלי.

"אני אזוז רק כשתגיד לי, אדוני".