סכין, חבל, צבע - פנטזיה

מאז שהכרתי אותו זה לא יוצא לי מהראש. סכין. צבע. חבל. לא מובן מה דווקא בו עושה לי את זה. יום אחרי שהכרנו לקחתי סכין למיטה, חתכתי לי כמה פסים על הירך. אבל האינסטינקט ההישרדותי לא נותן לי להיחתך באמת רציני. אני רוצה אותו. עברתי לירך השניה וניסיתי לעשות לי חור עם איזמל, אבל מסתבר שגם איזמל לא חותך אם האינסטינקט הארור לא רוצה שיחתוך.

בפעם הבאה שפגשתי אותו התקרבתי מיד. היתה מישהי לידו, אז רק עברתי. וחזרתי, הפעם מאחוריה, דאגתי שלא תשים לב. הלכתי וחזרתי ככה במשך ערב שלם. ושוב חזרתי למיטה לבד. אז לקחתי אטבי כביסה וסגרתי אותם על הפטמות. לקחתי חבל וקשרתי סביב הצוואר, אבל כלום לא קרה.

החלטתי לרשום לי יומן על העור, אתמול עשיתי חתך ראשון, את הבא אחריו אני עושה היום. ובכל שבת קו אלכסון על קוי השבוע, כדי לדעת כמה זמן לקח לו להגיע אלי. במקלחת, כשהמראה מולי ומשקפת לי את החתכים, הם הדבר הכי יפה בעיני.

בפעם הבא שפגשתי אותו הוא היה לבד ומיד ניגשתי. הנחתי את עצמי על הכיסא מולו וביקשתי מהמלצר שיתן לי את מה שהוא שותה. קיבלתי קוקטייל די נוראי, יש לציין, טעם באלכוהול אין לו. אבל שתיתי, אסור שיראה שיש כאן היסוס. אין שיח, רק עיניים. הוא מסתכל אלי חזק לתוך העיניים והגוף שלי רועד. החתכים שעל הירך שלי נעשים בולטים מתשוקה.

הוא מסמן לי אם הראש שנצא, הוא קם ואני אחריו. הגב שלו. הרגליים. ההליכה. כל הגוף שלו מדגדג לי את הפטמות שכמו נשאבות אליו, רוצות להיצמד אליו, להתאחד עם אלו שלו. כל הדרך אני אחריו, כמו זנב, עם ראש מושפל. צריך רק לעקוב אחרי הנעלים, אני כבר אגיע לאן שהוא הולך. כשיש באויר ריח מוכר ומפתיע, הראש חוזר למקומו והלב דופק חזק ומהר. הוא מחייך. כן, כנראה גם הוא עקב אחרי.

אנחנו אצלי על מפתן הבית. כשאנחנו נכנסים, זו הפעם הראשונה שנאמר ביננו משהו, והוא יוצא מהפה שלי, הכלל הראשון: ״אין מגע״. הוא מהנהן, ופותח את הפה גם הוא, לומר את הכלל השני: ״אין מכות״. יש הנהון גם מצידי. הפעם תורו להשפיל את הראש וללכת אחרי לחדר השינה.

על השידה לצד המיטה מונחת הערכה שאספתי וקניתי בשבועות האחרונים. את טקס ההפשטה אנחנו עושים ביחד בדיוק מושלם כמו מול מראה, עומדים לצד המיטה והמבטים עמוק אחד בעיניים של השני. ג'קט. חולצה. נעליים. גרביים. מכנסיים. תחתונים. העיניים עדיין מאוחדות ועכשיו הגופים עירומים.

לאט לאט העיניים מתחילות לסקור את הגופים, הוא נעצר לפתע: על הירך שלי כבר מסומנים שלושה וחצי שבועות. הוא חוזר להסתכל לי בעיניים ושוב נאמר משהו בקול. ״אני רוצה שנמשיך את זה, אבל אחרת״, הוא אומר. והראש שלי מהנהן.

נראה שלשנינו אין רעיון וההחלטה השקטה וההדדית היא, נראה כבר תוך כדי. השקט והחושך וגופו העירום כבר כואבים לי בגרון. אני לוקחת את החבל ללפף סביב גופי. ועם כל סיבוב, האיבר שלו מקבל עוד תזוזה. ומתחיל להתעורר. על אזור הפטמות החבל כרוך חזק, שלא יזוז ושארגיש כל מחט שאני תוקע דרכו. לפטמות יש ערך חשוב. בזמן שהמחטים ננעצים לי בפטמות, האיבר שלו מגיע לחצי הגודל. החלק הנשי שבי כבר רטוב לגמרי והחלק הגברי שבי קשיח לחלוטין.

הדרך שבה סידרתי את המיטה הבוקר, מתאימה בול והגוף שלי מתמקם על הכרית האמצעית, כשהעיניים שלי אומרות לו לזוז לצד המיטה ולעמוד מולי. מאחורי הגב שלי יש כרית, דקה יותר מזו שתחתיי, והרגליים נפתחות לרווחה כשהכפות יציבות על המיטה, הכי קרוב שאפשר לאזור הכריות. השמיכה פרושה על המיטה והחלק הנשי שבי כבר מטפטף עליה, החבל סביבי שורט לי את הירכיים והסכין מתגעגע כל כך לפנים הירך.

ושוב נאמרים כללים בקול. שלי, ״אין מגע״. שלו, ״השליטה מוטלת עליך בלבד״. לרגע יש פאניקה, אבל אז הרגש האחר משתלט לו והריגוש עולה בכמה רמות. מעכשיו דברים צריכים להיאמר בקול לאורך כל הערב, ויש בזה משהו קשה בשבילי. ההחלטה היא שחיסכון מקסימלי במילים עדיין יכול לתת את אפקט השקט וכך יקרה.

״פזר את השיער״, ציווי ראשון. והוא מציית, הוא מפשיל את הגומיה מסוף הצמה ההורסת שלו ומתיר אותה לאט לאט, עד שהשיער עומד לצידי פניו, והוא משתולל עם הראש כדי לפזר את השיער ברוח.

עם העיניים אני מראה לו שיש בשידה שלצידו נרות. הוא מבין ולוקח בלי שהרגליים זזות מהמקום ומדליק את הנר עם מצית החרב שלי, בדיוק מולי באזור החזה שלו.

״נר ביד שמאל, יד ימין באויר, תעביר את יד שמאל והנר מתחת ליד ימין, במרחק על גבול הכויה ואחר כך להפך״. ציווי שני. וכך נעשה, הוא עושה את הכל לאט, בסקסיות המירבית, מעביר את הנר ליד ימין וחורך את יד שמאל.

״תן כוויה לעצמך, איפה שאתה רוצה מלבד כפות הידיים״. ציווי שלישי. הוא מעביר את הנר לכל אורך גופו בהתלבטות ולבסוף נעצר בזרוע שמאל, מקרב את הנר עד כוויה ולא מזיז, מחכה לאישור ממני.

העיניים שלי מסמנות לו שמספיק והוא יכול להניח את הנר. כלל ה'אין מגע' חל על כולנו, לא הוא בי, לא אני בו, לא אני בי, ולא הוא בו. והעיניים גורמות לנו להעביר כמה דקות ארוכות ללא תזוזה, ואיברי המין שלנו מתקשחים ונרטבים.

כשמספיק לי והאיברים שלי עוד רגע נטרפים, אני מצווה ציווי רביעי: ״עצום עיניים ודמיין את איברך באיברי. דמיין כל כך חזק, עד שתוכל אפילו לראות, ראה כל כך ברור עד שתוכל להרגיש. לא לפתוח את העיניים עד שאתן הוראה״. ואת עצמי אני מצווה את אותו הדבר, רק עם עיניים פתוחות.

לוקח לנו זמן, אבל לאט לאט אני רואה עליו שהוא מצליח, הוא מתחיל להניע את אגנו ימינה אחורה, ונותן לדמיון שלי בוסט ואיברי הנשי מתחיל להרגיש את איברו בתוכו. הוא מתאמץ וכולו אדום, לפעמים נשען על הקיר מאחוריו, לפעמים קדימה על אדן המיטה.

גם גופי לוהט וגונח וידיי משתוללות להן, מחפשות מקום לתפוס בו. גם אגני נישא קדימה ואחורה. עיניי נעוצות באיברו, לפעמים גם סורקות את פניו ואת גופו, ותמיד חוזרות לאיבר הנערץ. גופי מתחיל לגנוח באופן מהיר יותר והנשימה נעצרת. עד שאיברו כל כך חזק באיברי, שבזמן שיוצאת מפי הצרחה, יוצאת מאיברי הנשי הפריקה המיוחלת ומרטיבה את השמיכה ואפילו טיפה אחת מגיעה עד קצה איברו.

כשהוא מרגיש את הטיפה מיד לאחר הצרחה הוא גונח חזק, וקשה לו, והפריקה, אהובתי, מגיעה מיד לאחר מכן, מדגישה את הקו הרטוב בשמיכה. גופי נזרק לדוגי ואפי מחפש את הריח האהוב. כשהוא מוצא אותו כל גופי רועד ואיברי שוב מרטיב את השמיכה. אני מצווה עליו לפתוח עיניים כשמבטי נפגש באיברו, ושוב מגיעות הצרחה והרטיבות.

וכשעיניי נפגשות בעיניו, אני מסמנת לו לקחת את הסכין ולחרות בירכי את הערב שלנו. החבל סביבי משתחרר והתנוחה משתנה שוב לרגליים פתוחות.

הוא מתיישב עם הברכיים על הרצפה ומסתכל בתוך איברי פנימה במשך דקה שלמה, הוא מסית את המבט ולוקח מצית ומדליק את הסכין, הוא לוקח צבע עם הסכין וכשהוא נועץ בי את הסכין הרותחת הוא שופך צבע פנימה לחתך.

הוא חוזר לנעוץ מבט חזק פנימה באיברי הרטוב וגומר שוב. מתלבש. והולך.