פרט שולי
מאת מתמסר(נשלט)
16 ביולי 2024
ההבטחה לפרס הייתה על השולחן מהרגע הראשון: ללכת למסיבה, איתה, יחד. מסיבה מהסוג שהיא אוהבת, מהסוג הפרטי, היוקרתי. כזו שבה כולם מחייכים, רוצים, חושקים; כזו שבה על כל משטח אפשרי (וכמה שלא) יהיה סקס מסוג אחר, אנשים יפים, נשים מהממות והרבה, הרבה, חשק. כל מה שאני הייתי צריך לתת לה בתמורה זה חודש אחד, קטן, חודש של מניעה מוחלטת. חודש של גירוי וטיזינג אינסופי, של תסכול, של שירות, של טפטוף אינסופי ממני. חודש אחד שנע בין חלום לגיהנום, ובסופו - היא תשחרר אותי שם, חופשי לחלוטין, ותסתכל בחיוך על מה שאעשה אחרי החודש שעבר עלי.
ואני, אני נתתי, מכל הלב. כאבתי כל-כך באותו חודש, ולא רק מתסכול או מהפוקוס המיוחד שהיא הקדישה להתעללות באשכים, שהלכו ונהיו תפוחים ורגישים יותר. התרגשתי כל-כך באותו חודש, מהנתינה המוחלטת שלי לה; מהגירוי שהיא בנתה בחוכמה כל-כך, מתפתח ומתעצם, שבוע, ועוד שבוע. הבילוי יחד בקניון, כשקנינו לה סט בגדים נועז במיוחד למסיבה. השעות יחד בתא ההלבשה, שהתחלפו בין הרגעים שבהם היא מדדה, ובין הרגעים שבהם היא הביאה אותי עוד פעם לאדג', פשוט כדי שאמשיך לטפטף לידה.
כשהגיע היום, היא רצתה שניקח חופש, נהיה ביחד כל היום לפני, נתכונן. והיא, ידעה בדיוק מה היא רוצה. אחרי הכל, היא בנתה את זה חודש שלם, אפילו יותר אם הייתי מבין גם כמה תכננה מראש. היה לנו יום יחד במיטה, יום שבו היא העצימה עוד ועוד את התסכול שדאגה כל כך לבנות אצלי. וידאה שהזין שלי עומד, נוקשה ומגורה כמעט עד הקצה, בלי רגע של הפסקה.
כשהגיע הערב, והזמן לצאת כבר התקרב, היא הודיעה שנשאר לה רק עוד סידור אחד, קטן, אחרון. קשרה אותי מפושק למיטה, והחדירה את הביצה הרוטטת אלי על העוצמה המרבית. ואז, היא פשוט ישבה והסתכלה איך הרטט חסר הרחמים גרם לכל מה שהצטבר בתוכי לצאת, בלי מגע, בלי אורגזמה, פשוט שפיכה שלא נגמרת, שוב ושוב. מתעלמת מהתדהמה שלי, מהכאב, מהבכי, פשוט מוודאת שאני מרוקן, לחלוטין. שעה של חליבה וגירוי אינטנסיבי כל-כך, שלא היה סיכוי שתישאר לי עוד טיפה, בלי לדבר על סיכוי לזקפה בזמן הקרוב.
וכשהיא החליטה שמספיק, שדי, היא שחררה את הקשירה ושמה לי את המפתחות של הרכב ביד, כי אנחנו ממהרים כבר, שלא נאחר. אחרי הכל, היא הבטיחה לקחת אותי למסיבה ולשחרר אותי שם, חופשי לחלוטין לעשות מה שארצה, לשכב עם מי שארצה, כמה שארצה. והיא תהיה שם, תהנה בעצמה, ותוודא שאני רואה בדיוק מה היא עושה, עם מי וכמה, ותסתכל עלי - על התסכול שלי, מחוסר היכולת המוחלט שלי, מהזין שלי, שיהיה האיבר הרפוי היחיד בין כל הזקפות המרשימות שיסתובבו שם. דווקא הוא יהיה זה שיוודא שההנאה שלה שלמה. אחרי הכל, היא הבטיחה, והיא קיימה. חוץ מפרט שולי, אחד, קטן.
ואני, אני נתתי, מכל הלב. כאבתי כל-כך באותו חודש, ולא רק מתסכול או מהפוקוס המיוחד שהיא הקדישה להתעללות באשכים, שהלכו ונהיו תפוחים ורגישים יותר. התרגשתי כל-כך באותו חודש, מהנתינה המוחלטת שלי לה; מהגירוי שהיא בנתה בחוכמה כל-כך, מתפתח ומתעצם, שבוע, ועוד שבוע. הבילוי יחד בקניון, כשקנינו לה סט בגדים נועז במיוחד למסיבה. השעות יחד בתא ההלבשה, שהתחלפו בין הרגעים שבהם היא מדדה, ובין הרגעים שבהם היא הביאה אותי עוד פעם לאדג', פשוט כדי שאמשיך לטפטף לידה.
כשהגיע היום, היא רצתה שניקח חופש, נהיה ביחד כל היום לפני, נתכונן. והיא, ידעה בדיוק מה היא רוצה. אחרי הכל, היא בנתה את זה חודש שלם, אפילו יותר אם הייתי מבין גם כמה תכננה מראש. היה לנו יום יחד במיטה, יום שבו היא העצימה עוד ועוד את התסכול שדאגה כל כך לבנות אצלי. וידאה שהזין שלי עומד, נוקשה ומגורה כמעט עד הקצה, בלי רגע של הפסקה.
כשהגיע הערב, והזמן לצאת כבר התקרב, היא הודיעה שנשאר לה רק עוד סידור אחד, קטן, אחרון. קשרה אותי מפושק למיטה, והחדירה את הביצה הרוטטת אלי על העוצמה המרבית. ואז, היא פשוט ישבה והסתכלה איך הרטט חסר הרחמים גרם לכל מה שהצטבר בתוכי לצאת, בלי מגע, בלי אורגזמה, פשוט שפיכה שלא נגמרת, שוב ושוב. מתעלמת מהתדהמה שלי, מהכאב, מהבכי, פשוט מוודאת שאני מרוקן, לחלוטין. שעה של חליבה וגירוי אינטנסיבי כל-כך, שלא היה סיכוי שתישאר לי עוד טיפה, בלי לדבר על סיכוי לזקפה בזמן הקרוב.
וכשהיא החליטה שמספיק, שדי, היא שחררה את הקשירה ושמה לי את המפתחות של הרכב ביד, כי אנחנו ממהרים כבר, שלא נאחר. אחרי הכל, היא הבטיחה לקחת אותי למסיבה ולשחרר אותי שם, חופשי לחלוטין לעשות מה שארצה, לשכב עם מי שארצה, כמה שארצה. והיא תהיה שם, תהנה בעצמה, ותוודא שאני רואה בדיוק מה היא עושה, עם מי וכמה, ותסתכל עלי - על התסכול שלי, מחוסר היכולת המוחלט שלי, מהזין שלי, שיהיה האיבר הרפוי היחיד בין כל הזקפות המרשימות שיסתובבו שם. דווקא הוא יהיה זה שיוודא שההנאה שלה שלמה. אחרי הכל, היא הבטיחה, והיא קיימה. חוץ מפרט שולי, אחד, קטן.
