מגישת החדשות
מאת DIAMONDS AND RUST
23 באוקטובר 2024
מאז שראיתי אותה בפעם הראשונה בטיוי, רודפת אחרי נוכל מבוהל כלשהו לבושה בג'ינס ומגפיים (ואני משער שגם חוטיני שחור), ידעתי שזהו, התאהבתי וזה סופי! ומאז בכל פעם שהיא על המסך, גם אם לשנייה, אני מפסיק אינסטינקטיבית את מה שאני עושה באותו הרגע, עוזב הכול ופשוט בוהה. כמו כלב ששמע משרוקית. כמו ילד ששמע אוטו גלידה. כמו הפסקת חשמל. הכול נעלם מסביב, רקע שחור, ורק השיער היפה שלה והעיניים שבורקות כמו הזוהר הצפוני.
אני מפנזט... מדמיין אותי ואותה יושבים במרפסת בערב אחרי שחזרה מהעבודה על כוס יין לבן. אני שוב גומר את שלי מוקדם מידי, נכנס רגע לסיים את הסטייק שלה כמו שהיא אוהבת בדיוק (בלאדי) וגונב מהר עוד כוסית אחת.
"רוצה גם?״ אני שואל, "שלך התרוקנה ואנחנו שלוש - אחת בינתיים," אני מזכיר...
היא מביטה אלי דרך העיניים הכחולות-חודרות האלו שלה, מחייכת את החיוך המסתורי כל-כך שלה ואומרת:
"אתה מקסים, אתה יודע את זה? בוא רגע," ואני מסיים את הכוסית בשאיפה אחת, מחזיר לה חצי חיוך מלא ביטחון ועונה: "לא יפה שלי, זו את שמקסימה"...
או שאנחנו אחרי אימון ספורט, שנינו נשארנו לבד בחדר כושר. היא לבושה בטייטס שחור וחולצת אימון שחורה (השילוב של הבלונד עם שחור הורס בעיני) ואני בלי חולצה. היא נשענת עם היד שלה על הכתף שלי, מתכופפת מעט למתוח את שריר הירך, אני תופס לה את היד בפתאומיות, קצת בכוח, מצמיד אותה לקיר באגרסיביות, מזיע, מנשק אותה בפראות, מרגיש את הגוף הצעיר והיפה שלה צמוד לשלי, את החום שלה, את דפיקות הלב שלה.
"אתה יכול להביא חלב?״ אני שומע את אשתי מדברת אלי ומתעורר לרגע מההזיה, "כבר הבאתי" אני עונה קצר רוח, לא מוריד את המבט מהמסך לשנייה.
"כבר הבאת מה? שאלתי אם אתה עובד מחר, מה נסגר איתך?״
"אה.. כן, כן עובד, בעצם לא.. לא זוכרֿ," אני ממלמל תשובה קצרה ונרגזת, היא מסתכלת עלי במבט תמוה ומגלגלת עיניים.
אני חוזר למסך, לסוסה האצילית הזו עם העיניים הכי חושניות שראיתי מימי.
והנה אנחנו בזנזיבר, במלון ליד הבריכה. אני חוזר עם הרום שלה מהבר, שתוי בשמש, מזמזם את "JERUSALEME"
"נשמה שלי, יפיפייה שלי בלב, הרום שלך, רצית עם הרבה קרח נכון?״
״כן,״ היא עונה, מסתנוורת מהשמש ומכווצת עיניים, ״אבל הם לא שמו לי מספיק קולה.״
אני רץ לבר, תופס את הברמן בחולצה, דואג שימלאו לה בדיוק כמה שהיא אוהבת וחוזר אליה מאושר. היא מתהפכת על הבטן, אני מסתכל על הישבן המושלם שלה, "תוכל למרוח לי?" היא שואלת. אני מזיז מעט את הפס של התחתונים שלה הצידה שלא יתלכלכו מקרם שיזוף. הריח של הקרם מתערבב בריח הרום ויוצר יחד עם השמש והקרח תשלובת מושלמת של טרופיות חושנית.
"אחחח,״ היא אומרת ״אתה נפלא..."
״לא, יפה שלי,״ אני עונה בחצי חיוך, "זו את שנפלאה.״
לפני כמה זמן, כשהייתי בעיר באחד משיטוטיי, זה קרה, אבל זה קרה מהר מידי. בלי שום הכנה, בלי התרעה מוקדמת, כמו שאלוהים אוהב לעשות מידי פעם (לעשות ולגחך), הרמתי את המבט מהרחוב תוך כדי שאני מנסה להיזכר היכן חניתי, ופתאום ראיתי אותה, שם מולי, מתקדמת לעברי. המבטים נפגשו, היא הסתכלה בי. הרגשתי איך הלב שלי מחסיר שבע פעימות ועוד שבע נוספות, איך המוח שלי מפסיק לייצר כל פעילות ומשתתק לחלוטין, ללא יכולת כלשהי לדבר, וללא יכולת להפיק פעולה שיכולה הייתה להצית ביני ובינה אינטראקציה כלשהי, שביתה כללית!
הנה אתה מעביר חיים שלמים בלפתח יכולות טכנולוגיות גבוהות למצבים כאלו בדיוק, וברגע האמת, המערכת יוצאת מכלל פעולה (כמו מדינה אחת שאני מכיר). היא עברה, אולי אפילו נתנה חצי חיוך, מי יודע מה היה שם באמת, לא אני זה בטוח, לא זוכר, קצת כמו תאונה, הכול נעלם מסביב, רקע שחור, ורק השיער היפה שלה והעיניים בורקות כמו הזוהר הצפוני בלילה. ואני משותק, מביט בעצמי מביט בהזדמנות שנחמצת לי מול העיניים חסר אונים, כמו כלב ששמע משרוקית, כמו ילד ששמע אוטו גלידה. כמו הפסקת חשמל.
אני מפנזט... מדמיין אותי ואותה יושבים במרפסת בערב אחרי שחזרה מהעבודה על כוס יין לבן. אני שוב גומר את שלי מוקדם מידי, נכנס רגע לסיים את הסטייק שלה כמו שהיא אוהבת בדיוק (בלאדי) וגונב מהר עוד כוסית אחת.
"רוצה גם?״ אני שואל, "שלך התרוקנה ואנחנו שלוש - אחת בינתיים," אני מזכיר...
היא מביטה אלי דרך העיניים הכחולות-חודרות האלו שלה, מחייכת את החיוך המסתורי כל-כך שלה ואומרת:
"אתה מקסים, אתה יודע את זה? בוא רגע," ואני מסיים את הכוסית בשאיפה אחת, מחזיר לה חצי חיוך מלא ביטחון ועונה: "לא יפה שלי, זו את שמקסימה"...
או שאנחנו אחרי אימון ספורט, שנינו נשארנו לבד בחדר כושר. היא לבושה בטייטס שחור וחולצת אימון שחורה (השילוב של הבלונד עם שחור הורס בעיני) ואני בלי חולצה. היא נשענת עם היד שלה על הכתף שלי, מתכופפת מעט למתוח את שריר הירך, אני תופס לה את היד בפתאומיות, קצת בכוח, מצמיד אותה לקיר באגרסיביות, מזיע, מנשק אותה בפראות, מרגיש את הגוף הצעיר והיפה שלה צמוד לשלי, את החום שלה, את דפיקות הלב שלה.
"אתה יכול להביא חלב?״ אני שומע את אשתי מדברת אלי ומתעורר לרגע מההזיה, "כבר הבאתי" אני עונה קצר רוח, לא מוריד את המבט מהמסך לשנייה.
"כבר הבאת מה? שאלתי אם אתה עובד מחר, מה נסגר איתך?״
"אה.. כן, כן עובד, בעצם לא.. לא זוכרֿ," אני ממלמל תשובה קצרה ונרגזת, היא מסתכלת עלי במבט תמוה ומגלגלת עיניים.
אני חוזר למסך, לסוסה האצילית הזו עם העיניים הכי חושניות שראיתי מימי.
והנה אנחנו בזנזיבר, במלון ליד הבריכה. אני חוזר עם הרום שלה מהבר, שתוי בשמש, מזמזם את "JERUSALEME"
"נשמה שלי, יפיפייה שלי בלב, הרום שלך, רצית עם הרבה קרח נכון?״
״כן,״ היא עונה, מסתנוורת מהשמש ומכווצת עיניים, ״אבל הם לא שמו לי מספיק קולה.״
אני רץ לבר, תופס את הברמן בחולצה, דואג שימלאו לה בדיוק כמה שהיא אוהבת וחוזר אליה מאושר. היא מתהפכת על הבטן, אני מסתכל על הישבן המושלם שלה, "תוכל למרוח לי?" היא שואלת. אני מזיז מעט את הפס של התחתונים שלה הצידה שלא יתלכלכו מקרם שיזוף. הריח של הקרם מתערבב בריח הרום ויוצר יחד עם השמש והקרח תשלובת מושלמת של טרופיות חושנית.
"אחחח,״ היא אומרת ״אתה נפלא..."
״לא, יפה שלי,״ אני עונה בחצי חיוך, "זו את שנפלאה.״
לפני כמה זמן, כשהייתי בעיר באחד משיטוטיי, זה קרה, אבל זה קרה מהר מידי. בלי שום הכנה, בלי התרעה מוקדמת, כמו שאלוהים אוהב לעשות מידי פעם (לעשות ולגחך), הרמתי את המבט מהרחוב תוך כדי שאני מנסה להיזכר היכן חניתי, ופתאום ראיתי אותה, שם מולי, מתקדמת לעברי. המבטים נפגשו, היא הסתכלה בי. הרגשתי איך הלב שלי מחסיר שבע פעימות ועוד שבע נוספות, איך המוח שלי מפסיק לייצר כל פעילות ומשתתק לחלוטין, ללא יכולת כלשהי לדבר, וללא יכולת להפיק פעולה שיכולה הייתה להצית ביני ובינה אינטראקציה כלשהי, שביתה כללית!
הנה אתה מעביר חיים שלמים בלפתח יכולות טכנולוגיות גבוהות למצבים כאלו בדיוק, וברגע האמת, המערכת יוצאת מכלל פעולה (כמו מדינה אחת שאני מכיר). היא עברה, אולי אפילו נתנה חצי חיוך, מי יודע מה היה שם באמת, לא אני זה בטוח, לא זוכר, קצת כמו תאונה, הכול נעלם מסביב, רקע שחור, ורק השיער היפה שלה והעיניים בורקות כמו הזוהר הצפוני בלילה. ואני משותק, מביט בעצמי מביט בהזדמנות שנחמצת לי מול העיניים חסר אונים, כמו כלב ששמע משרוקית, כמו ילד ששמע אוטו גלידה. כמו הפסקת חשמל.
