עשן שרוף
מאת A Tiny Swan
14 בספטמבר 2024
עשן לבן ודק אופף אותי. אני עוצמת עיניים ופוקחת לסירוגין; פעם אחת כדי להתמסר לרגע, ופעם נוספת כדי להתמסר אליו. אני יודעת, או לפחות מרגישה, שבקרוב תגיע הכוויה ותצרוב את עורי, תשאיר אותו כה חשוף, עד שגם הליטוף העדין ביותר יחולל אצלי כאב שורף וחד...
מדחיקה את המחשבה ומסיטה את המבט לעבר הלהבות הקטנות של הנרות שמקיפים אותי ולוגמת עוד יין בניסיון לכבות את השריפה שמשתוללת אצלי בלב. להשתיק את השריטות במוח.
קשה להקהות כאב כשהאדום של היין הוא כה בוהק. המוח מתחיל להאט, אני מסתכלת עליך, ואתה נושף ומכבה גפרור. עולה בי תחושת החמצה - כאילו שפספסתי הזדמנות להרגיש את הכאב שמגיע לי.
קירות עץ כהים, ספת עור חומה-שחורה. אתה יושב עם הסיגר ביד, מביט בי - שוכבת עירומה ופגיעה לחלוטין, לא עומדת במתח ואי הוודאות בנוגע למה שעומד לקרות.
אתה מקרב את היד שלך לעברי, הדופק שלי עולה והנשימה מאיצה. מעביר את האצבעות שלך על הגוף שלי בעדינות, מהכתפיים, דרך החזה והבטן, יורד למטה. הירכיים שלי מתחילות לרעוד ואתה רוכן לעברי, מלטף אותי ואני ממשיכה לרעוד בידיים שלך, בזמן שאני מרגישה את הנשימות החמות שלך עליי עם הארומה של הסיגר. אני מוקפת באש ועשן והכל נשרף חוץ מהכאב שלי בפנים. הוא מתלקח בלהבות אבל נשאר שלם, דומם וחד. גם כשניסיתי לכבות את השריפה הפנימית ולהטביע את הכאב באלכוהול, הוא המשיך לעמוד איתן ולשבור כל גל שהוטח לעברו.
מתכת קרה לפתע מקפיאה את החזה שלי, בעדינות מדויקת. הנשימה שלי נעתקת והגוף נדרך, אבל משהו בקפיצות הזו מרגיע אותי ולאט לאט אני מרפה. נכנעת.
החדר נעשה חשוך יותר והראייה שלי הולכת ומיטשטשת, כל החושים מתחדדים ואני רק רוצה עוד ממך.
נוזל חמים נשפך על הבטן שלי ומתחיל לזחול לכיוון המפשעה. פוקחת עיניים ורואה את היד שלי שמוטה עם כוס היין נוזלת ומטפטפת על כל חלק חשוף בגוף שלי. משום מה אין לי דחף להרים אותה כדי לעצור את הזרם.
אני מתרוממת לשולחן בצעד חד שמפתיע גם אותך ולפני שהספקת להחזיר אותי לשכב, אני כבר אוחזת בבקבוק היין והופכת אותו על הגוף שלי. הוא נשפך על הצוואר ומחלחל לספה דרך עצמות הבריח שלי. הוא נשפך על החזה שלי והתאווה שלי רק הולכת ומתגברת, אז אני מישירה אליך מבט, פותחת את הפה ושופכת את כל מה שנשאר - בולעת את מה שמצליחה ונראה כאילו נכנסה בי הרוח הזו שמחיה את הגוף שלי בלהבות פנימיות שבמקום לשרוף את הכאב, הן רק לוקחות את הסכינים הפנימיות שדוקרות, מוציאות אותן החוצה תוך כדי שהאש מתלקחת עליהן עד שהמתכת זוהרת בכתום וכחול וקורעות את הסביבה לגזרים - דם חם ומיד אחריו סכין קפואה שמפלחת את בית החזה לשתיים, משאירה אותו כנוע וחשוף. הלב ממשיך לפעום - זה שהכל תלוי בו נשאר חשוף לעולם הפתוח, והוא פועם בזהירות, כאילו מנסה להחריש את נוכחותו למול השדים שבחוץ, כי הוא יודע שכעת נותר חשוף ונטול הגנה וכל פעימה עשויה להיות האחרונה. כל דבר עלול לפגוע בו, גם זבוב או אבק. שקט שורר ואפשר לשמוע רק את הפעימות החרישיות והרועדות.
הגוף מלא בתחושות של קור וחום ואתה חסר אונים מולי ומול היוצרות שלי שהתהפכו בצורה הזו. אתה מת לעצור אותי אבל מאוחר מדי; ומשהו בלב החשוף שלך שמח שמאוחר מדי - יש משהו מרגיע בלהיות זה שנגזר עליו גורלו, שהרי המצב נתון. רק ככה אתה יכול לאפשר לעצמך להיות פגיע באמת. והנה, זו הפעם הראשונה שאני יכולה לרתק אותך פיזית ואתה משתכר ונסחף לתוך הקסם האפל וההרסני שלי - כי אולי גם אתה שרוט כמוני. השפתיים שלך נעשות חיוורות וקפואות ואני מנשקת אותן בעדינות עם השפתיים הבשרניות שלי, ביהירות גדולה שמנסה להסוות אהבה וכמיהה. השפתיים שלי מנסות להכניע אותך בלי מילים, בכל פעם כשאני מרפה ממך אתה צמא לעוד - ובכל פעם כשאני מרפה ממך אני צמאה ליותר.
שעוות הנרות רק הולכת ונמסה - מטפטפת במורד השולחן כאילו מנסה לזחול את דרכה אליי כנחש שעט אחר הטרף שלו, בשקט מוחלט הוא יוציא ממנו כל טיפת אוויר - מוציא ממנו את נשמתו ללא כל צליל, ולו הקטן ביותר, גם לא זעקה אחרונה ונואשת.
אני שוב על הגב והחגורה שלך מוטלת עליי, מחבקת את המותן שלי כאות אזהרה - בזמן שהידיים שלך על הצוואר שלי, מושכות את הקולר וגורמות לפעמון הקטן להשמיע צליל - תזכורת למי אני שייכת.
הזין שלך עמוק בתוכי והלב שלי נעול בידיים שלך, כל פיסת בשר ודם שלי רוצה להתחבר אליך, להעביר את העוצמה והגלים שמציפים אותי. אני רוצה להיות מוקפת בך, מכוסה בך ומלאה בסימנים ממך - כאילו הנמר סימן את הגור הקטן כדי שאף אחד לא יתקרב; ובו זמנית כדי שהגור עצמו לא ישכח למי הוא שייך - גם כשהוא אבוד בלב הסערה ורעמים עזים נשמעים ברקע, כשהכל חשוך והברקים מערערים את צבע האדמה והשמיים, בזמן שינסה בשארית כוחותיו ליילל בקולו החרישי והשבור - לפתע ידיו ורגליו ייתלשו מהקרקע ויהיה זה הנמר ששמע את היללה מקילומטרים והרים את החתלתול לחיקו; שמא הוא למעשה היה במרחק נגיעה, שמר והשגיח בסתר במשך כל הזמן והיה זה רק הגור שחשב שהוא לבד - ואולם זה כבר לא משנה, הוא עוד לא הספיק לסיים לתהות וכבר נרדם בתוך זרועותיו של הנמר שלו והכל התפוגג ונעלם כהרף עין.
צלילים של אש דולקת, מפזרת מעט אור בחדר החשוך ואני בידיים שלך, השפתיים שלך נוגעות בשלי, אנחנו נושמים אחד את השנייה ונרדמים.
מדחיקה את המחשבה ומסיטה את המבט לעבר הלהבות הקטנות של הנרות שמקיפים אותי ולוגמת עוד יין בניסיון לכבות את השריפה שמשתוללת אצלי בלב. להשתיק את השריטות במוח.
קשה להקהות כאב כשהאדום של היין הוא כה בוהק. המוח מתחיל להאט, אני מסתכלת עליך, ואתה נושף ומכבה גפרור. עולה בי תחושת החמצה - כאילו שפספסתי הזדמנות להרגיש את הכאב שמגיע לי.
קירות עץ כהים, ספת עור חומה-שחורה. אתה יושב עם הסיגר ביד, מביט בי - שוכבת עירומה ופגיעה לחלוטין, לא עומדת במתח ואי הוודאות בנוגע למה שעומד לקרות.
אתה מקרב את היד שלך לעברי, הדופק שלי עולה והנשימה מאיצה. מעביר את האצבעות שלך על הגוף שלי בעדינות, מהכתפיים, דרך החזה והבטן, יורד למטה. הירכיים שלי מתחילות לרעוד ואתה רוכן לעברי, מלטף אותי ואני ממשיכה לרעוד בידיים שלך, בזמן שאני מרגישה את הנשימות החמות שלך עליי עם הארומה של הסיגר. אני מוקפת באש ועשן והכל נשרף חוץ מהכאב שלי בפנים. הוא מתלקח בלהבות אבל נשאר שלם, דומם וחד. גם כשניסיתי לכבות את השריפה הפנימית ולהטביע את הכאב באלכוהול, הוא המשיך לעמוד איתן ולשבור כל גל שהוטח לעברו.
מתכת קרה לפתע מקפיאה את החזה שלי, בעדינות מדויקת. הנשימה שלי נעתקת והגוף נדרך, אבל משהו בקפיצות הזו מרגיע אותי ולאט לאט אני מרפה. נכנעת.
החדר נעשה חשוך יותר והראייה שלי הולכת ומיטשטשת, כל החושים מתחדדים ואני רק רוצה עוד ממך.
נוזל חמים נשפך על הבטן שלי ומתחיל לזחול לכיוון המפשעה. פוקחת עיניים ורואה את היד שלי שמוטה עם כוס היין נוזלת ומטפטפת על כל חלק חשוף בגוף שלי. משום מה אין לי דחף להרים אותה כדי לעצור את הזרם.
אני מתרוממת לשולחן בצעד חד שמפתיע גם אותך ולפני שהספקת להחזיר אותי לשכב, אני כבר אוחזת בבקבוק היין והופכת אותו על הגוף שלי. הוא נשפך על הצוואר ומחלחל לספה דרך עצמות הבריח שלי. הוא נשפך על החזה שלי והתאווה שלי רק הולכת ומתגברת, אז אני מישירה אליך מבט, פותחת את הפה ושופכת את כל מה שנשאר - בולעת את מה שמצליחה ונראה כאילו נכנסה בי הרוח הזו שמחיה את הגוף שלי בלהבות פנימיות שבמקום לשרוף את הכאב, הן רק לוקחות את הסכינים הפנימיות שדוקרות, מוציאות אותן החוצה תוך כדי שהאש מתלקחת עליהן עד שהמתכת זוהרת בכתום וכחול וקורעות את הסביבה לגזרים - דם חם ומיד אחריו סכין קפואה שמפלחת את בית החזה לשתיים, משאירה אותו כנוע וחשוף. הלב ממשיך לפעום - זה שהכל תלוי בו נשאר חשוף לעולם הפתוח, והוא פועם בזהירות, כאילו מנסה להחריש את נוכחותו למול השדים שבחוץ, כי הוא יודע שכעת נותר חשוף ונטול הגנה וכל פעימה עשויה להיות האחרונה. כל דבר עלול לפגוע בו, גם זבוב או אבק. שקט שורר ואפשר לשמוע רק את הפעימות החרישיות והרועדות.
הגוף מלא בתחושות של קור וחום ואתה חסר אונים מולי ומול היוצרות שלי שהתהפכו בצורה הזו. אתה מת לעצור אותי אבל מאוחר מדי; ומשהו בלב החשוף שלך שמח שמאוחר מדי - יש משהו מרגיע בלהיות זה שנגזר עליו גורלו, שהרי המצב נתון. רק ככה אתה יכול לאפשר לעצמך להיות פגיע באמת. והנה, זו הפעם הראשונה שאני יכולה לרתק אותך פיזית ואתה משתכר ונסחף לתוך הקסם האפל וההרסני שלי - כי אולי גם אתה שרוט כמוני. השפתיים שלך נעשות חיוורות וקפואות ואני מנשקת אותן בעדינות עם השפתיים הבשרניות שלי, ביהירות גדולה שמנסה להסוות אהבה וכמיהה. השפתיים שלי מנסות להכניע אותך בלי מילים, בכל פעם כשאני מרפה ממך אתה צמא לעוד - ובכל פעם כשאני מרפה ממך אני צמאה ליותר.
שעוות הנרות רק הולכת ונמסה - מטפטפת במורד השולחן כאילו מנסה לזחול את דרכה אליי כנחש שעט אחר הטרף שלו, בשקט מוחלט הוא יוציא ממנו כל טיפת אוויר - מוציא ממנו את נשמתו ללא כל צליל, ולו הקטן ביותר, גם לא זעקה אחרונה ונואשת.
אני שוב על הגב והחגורה שלך מוטלת עליי, מחבקת את המותן שלי כאות אזהרה - בזמן שהידיים שלך על הצוואר שלי, מושכות את הקולר וגורמות לפעמון הקטן להשמיע צליל - תזכורת למי אני שייכת.
הזין שלך עמוק בתוכי והלב שלי נעול בידיים שלך, כל פיסת בשר ודם שלי רוצה להתחבר אליך, להעביר את העוצמה והגלים שמציפים אותי. אני רוצה להיות מוקפת בך, מכוסה בך ומלאה בסימנים ממך - כאילו הנמר סימן את הגור הקטן כדי שאף אחד לא יתקרב; ובו זמנית כדי שהגור עצמו לא ישכח למי הוא שייך - גם כשהוא אבוד בלב הסערה ורעמים עזים נשמעים ברקע, כשהכל חשוך והברקים מערערים את צבע האדמה והשמיים, בזמן שינסה בשארית כוחותיו ליילל בקולו החרישי והשבור - לפתע ידיו ורגליו ייתלשו מהקרקע ויהיה זה הנמר ששמע את היללה מקילומטרים והרים את החתלתול לחיקו; שמא הוא למעשה היה במרחק נגיעה, שמר והשגיח בסתר במשך כל הזמן והיה זה רק הגור שחשב שהוא לבד - ואולם זה כבר לא משנה, הוא עוד לא הספיק לסיים לתהות וכבר נרדם בתוך זרועותיו של הנמר שלו והכל התפוגג ונעלם כהרף עין.
צלילים של אש דולקת, מפזרת מעט אור בחדר החשוך ואני בידיים שלך, השפתיים שלך נוגעות בשלי, אנחנו נושמים אחד את השנייה ונרדמים.