ההפרדה

אחרי שאני רשום לכאן מעל שנה
החלטתי לכתוב כאן בפעם הראשונה
למה לקח לי עד עכשיו, אני תוהה
ולמה בחרתי דווקא ככה לכתוב את זה?

זה שיר ולא הצהרה ישר ולעניין
בעיקר מהסיבה שאני ביישן
אבל רק בקשור למיניות ואם זה לא מובן
אז חשוב לציין שאני די שמרן

אני לא אדם דתי ואני לא בתול
ולפעמים אני קצת סוטה... מהמסלול
ראש מאוד פתוח ומאוד מיני
ופוחד שידעו שזה מי שאני

מאוד אוהב את החיים אבל משהו חסר
הולך על דברים עד הסוף אך על זה אני מוותר
כדי לאהוב באמת ובתמים את העשייה
ולהרגיש שלם, המצאתי את ההפרדה

דוחק את הכל לקצה של הראש
וברוב הזמן, אותו הד-ספייס נדוש
"התפתחות אישית" ו"המטרה מקדשת..."
"משמעת עצמית" במקום משמעת לשולטת

בכל לילה כותב לעצמי סיפורים
שמציגים בין היתר פטישים קשים
את חלקם מדמיין, בחלקם נזכר
כי את רוב מה שאני מפנטז עליו - דווקא ניסיתי בעבר

אני בן 27, אני לא יודע איך בהגדרות משנים (או שכבר רואים?)
ואני נכנס ליחסים פעם בכמה שנים
ב-100% מהמקרים היינו קודם חברים טובים
אולי זוהי הדרך שביישנים מכירים

אבל זאת לא דרך שתמיד מספקת אותי
ומצד אחד אוהב להיות אדם לעצמי
אבל מצד שני יש חלק באופי שלי
שמבקש מענה ואני נותן לו שלילי

לפעמים רוצה לתת נתח מעצמי
לתת למישהי להשתיק אותי
אבל משום מה פוחד ש*באמת* יכירו אותי
ובגלל זה לרוב אני הולך לדרכי

בחוץ גבר גבר, בפנים חסר אונים
קצת מתבייש מזה שאנשים קוראים
לגבי שאר הנושאים אני רגיל לצעוק את הכל לעולם
אבל פוחד מהחלק *הזה* בי שמרגיש לא מושלם

הייתי רוצה לסיים בנימה אופטימית
כיף להיות אנונימי ולהיפתח פסיבית
וזה כיוון מחשבה שהיה כל כך מוזנח אצלי
אז מעכשיו, אביא לידי ביטוי גם את העולם שלי.