ללכת שבי אחריו
מאת Sunsets(נשלט)
26 בנובמבר 2024
נועם פגש את ליאורה במסיבת יום הולדת של חבר משותף. היא הייתה שונה משאר האורחים – בטוחה בעצמה, עם נוכחות מרשימה, אבל במבטה היה משהו נוסף, עמוק יותר, כמו סיפור לא מסופר. השיחה ביניהם קלחה מהרגע הראשון. היא דיברה על הקריירה שלה כעורכת דין מצליחה, על כמה היא אוהבת לנהל דברים, לשלוט בפרטים, לדחוף קדימה. אבל אז, באמצע הערב, היא זרקה משפט אחד שגרם לנועם לעצור: ״אני תמיד בשליטה, וזה טוב, אבל לפעמים… לפעמים אני רוצה שמישהו אחר ייקח את המושכות.״
המילים האלו הדהדו בראשו של נועם במשך ימים. משהו בהן נגע בו, כאילו היא פנתה ישירות אליו. הם המשיכו להיפגש, וכשהקשר ביניהם התחזק, ליאורה החליטה לשתף אותו במשהו אישי יותר. הם ישבו יחד בסלון דירתו, והרוח החמה של הערב נכנסה מהחלון הפתוח. ״נועם,״ היא אמרה, ״אני רוצה לספר לך משהו שלא סיפרתי לאף אחד.״ הוא הנהן, מסמן לה שהוא מקשיב. ״אני נמשכת לרעיון של בדס״מ,״ היא המשיכה. ״אני רוצה לחקור את זה, לגלות איך זה מרגיש לשחרר שליטה לגמרי. אבל אני מפחדת שזה ייתפס בצורה לא נכונה.״
נועם שתק לרגע, עיבד את מה שהיא אמרה. ואז השיב: ״אני לא מכיר את זה לעומק, אבל אני מבין למה זה יכול להיות חשוב. אם נעשה את זה, זה יהיה בתנאים שלך, עם כללים ברורים. אני רוצה שתדעי שאני כאן בשבילך, ושאת יכולה לסמוך עליי.״ היא חייכה, והקלה שטפה אותה. היא ידעה שהיא מצאה מישהו שאפשר לבטוח בו באמת.
נועם הציע להתחיל בזהירות, לאט. הם כתבו יחד "חוזה" אישי שבו קבעו גבולות וכללים. מילת הביטחון שנבחרה הייתה "אורן" – מילה שתעצור את כל מה שקורה ברגע שהיא נאמרת. הם סיכמו על אלמנטים שמעניינים אותה, כולל שילוב של כאב במידה מתונה, ותמיד עם אפשרות לעצור בכל רגע.
הפעם הראשונה שבה החליטו לנסות הייתה עדינה אך משמעותית. נועם שלח לה הודעה בבוקר: ״תלבשי שמלה שחורה ותגיעי אליי בשמונה.״ כשהיא נכנסה לדירתו, החדר היה אפוף באור נרות, עם מוזיקה איטית שהתנגנה ברקע. הוא קיבל אותה במבט חודר, שקט אך מלא סמכות. ״תורידי נעליים ותעמדי כאן,״ הוא אמר, מצביע על שטיח במרכז החדר. ליאורה צייתה, מרגישה איך הלב שלה דופק במהירות.
נועם קשר את עיניה עם צעיף משי שחור. הוא החל במגע עדין, ידיו חולפות על כתפיה, על צווארה, כאילו בוחנות את גבולותיה. ואז, לפתע, הוא הכניס אלמנט של כאב עדין – מכה קלה עם סרגל עץ על הירך. היא התכווצה קלות, אבל אז נשמה עמוק והרגישה גל של שחרור עובר בגופה. ״מה את מרגישה?״ הוא שאל בקולו הרגוע. ״זה… כואב, אבל זה מרגיש טוב,״ היא לחשה. הוא המשיך, מוסיף בהדרגה מכות קלות יותר על ירכיה וגב כפות ידיה, בודק את תגובותיה בכל שלב. אחרי הסשן, הוא עטף אותה בשמיכה רכה, נתן לה כוס מים, וחיבק אותה. ״אני גאה בך,״ הוא אמר לה. ״את עושה עבודה מדהימה.״
עם הזמן, הדינמיקה ביניהם התעמקה. נועם התחיל לשלב אלמנטים נוספים של כאב ושליטה מנטאלית. פעם אחת, הוא השתמש בשוט קל. המכה הראשונה הייתה מפתיעה, אבל הוא תמיד דאג להאט ולשאול אותה איך היא מרגישה. ״אני מרגישה משוחררת,״ היא אמרה. ״זה כאילו כל המתח בגוף שלי פשוט נמס.״ בערב אחר, הוא הניח קוביות קרח על גבה החשוף, נותן לחום גופה להמיס אותן באיטיות. התחושה של הקרח החודר לעורה, בשילוב הלחץ הקל של ידיו, הייתה כמו מדיטציה עבור ליאורה.
היו גם סשנים של כאב אינטנסיבי יותר. באחד הערבים, הוא טפטף שעווה חמה על עורה. כל טיפת שעווה גרמה לה לחדור עמוק יותר למצב של שחרור מוחלט. היא הרגישה את הכאב, אך הוא תמיד היה מלווה במילות הרגעה של נועם:״את חזקה. את בטוחה. את יכולה לשחרר.״ אחרי הסשן, הוא תמיד דאג לתמוך בה – עטף אותה בשמיכה, נתן לה לשתות מים, ושוחח איתה על התחושות שלה.
אבל לא הכול היה קל. ערב אחד, אחרי יום עבודה קשה במיוחד, היא התפרצה עליו. ״אתה גורם לי להרגיש שאני לא יכולה להחליט שום דבר בעצמי!״ היא אמרה בכעס. נועם הקשיב, ואז השיב בשקט: ״אני כאן כדי לעזור לך לשחרר, לא לקחת ממך שליטה. אם זה מרגיש לך אחרת, אנחנו נעצור ונבדוק מה לא עובד.״ הם שוחחו במשך שעות באותו ערב, והבינו יחד שהמתח שלה מהעבודה משפיע גם על הדינמיקה שלהם. הם לקחו הפסקה קצרה מהסשנים כדי להתחבר מחדש בלי הלחץ.
כשחזרו לזה, הקשר שלהם היה חזק יותר. באחד הערבים, נועם הכין עבורה סשן מיוחד. הוא הניח אותה על כורסה, קשר את ידיה מאחורי גבה, וטפטף עליה שעווה חמה באיטיות. כל טיפת שעווה גרמה לה להרגיש את הגבול הדק בין כאב לעונג. כשהסשן נגמר, הוא ישב לצידה, ליטף את פניה ואמר: ״אני כל כך גאה בך. את לומדת לשחרר, וזה לא דבר קל.״
עם הזמן, ליאורה גילתה שהדינמיקה הזו לא רק משחררת אותה, אלא גם מחזקת אותה. היא למדה לסמוך עליו באופן מוחלט, ויחד הם חקרו עולמות שלא הכירה קודם. בוקר אחד, כשהם ישבו יחד ושתו קפה, היא הסתכלה עליו ואמרה: ״אתה שולט בי, אבל זה לא מרגיש כמו ויתור. זה מרגיש כאילו אני סוף-סוף חופשיה.״ נועם חייך, מבטו מלא חיבה. ״תמיד היית חופשיה,״ הוא אמר. ״אני רק עוזר לך לראות את זה.״
מה שהתחיל כרעיון הפך למציאות עמוקה של אמון, אהבה ושחרור מוחלט.
המילים האלו הדהדו בראשו של נועם במשך ימים. משהו בהן נגע בו, כאילו היא פנתה ישירות אליו. הם המשיכו להיפגש, וכשהקשר ביניהם התחזק, ליאורה החליטה לשתף אותו במשהו אישי יותר. הם ישבו יחד בסלון דירתו, והרוח החמה של הערב נכנסה מהחלון הפתוח. ״נועם,״ היא אמרה, ״אני רוצה לספר לך משהו שלא סיפרתי לאף אחד.״ הוא הנהן, מסמן לה שהוא מקשיב. ״אני נמשכת לרעיון של בדס״מ,״ היא המשיכה. ״אני רוצה לחקור את זה, לגלות איך זה מרגיש לשחרר שליטה לגמרי. אבל אני מפחדת שזה ייתפס בצורה לא נכונה.״
נועם שתק לרגע, עיבד את מה שהיא אמרה. ואז השיב: ״אני לא מכיר את זה לעומק, אבל אני מבין למה זה יכול להיות חשוב. אם נעשה את זה, זה יהיה בתנאים שלך, עם כללים ברורים. אני רוצה שתדעי שאני כאן בשבילך, ושאת יכולה לסמוך עליי.״ היא חייכה, והקלה שטפה אותה. היא ידעה שהיא מצאה מישהו שאפשר לבטוח בו באמת.
נועם הציע להתחיל בזהירות, לאט. הם כתבו יחד "חוזה" אישי שבו קבעו גבולות וכללים. מילת הביטחון שנבחרה הייתה "אורן" – מילה שתעצור את כל מה שקורה ברגע שהיא נאמרת. הם סיכמו על אלמנטים שמעניינים אותה, כולל שילוב של כאב במידה מתונה, ותמיד עם אפשרות לעצור בכל רגע.
הפעם הראשונה שבה החליטו לנסות הייתה עדינה אך משמעותית. נועם שלח לה הודעה בבוקר: ״תלבשי שמלה שחורה ותגיעי אליי בשמונה.״ כשהיא נכנסה לדירתו, החדר היה אפוף באור נרות, עם מוזיקה איטית שהתנגנה ברקע. הוא קיבל אותה במבט חודר, שקט אך מלא סמכות. ״תורידי נעליים ותעמדי כאן,״ הוא אמר, מצביע על שטיח במרכז החדר. ליאורה צייתה, מרגישה איך הלב שלה דופק במהירות.
נועם קשר את עיניה עם צעיף משי שחור. הוא החל במגע עדין, ידיו חולפות על כתפיה, על צווארה, כאילו בוחנות את גבולותיה. ואז, לפתע, הוא הכניס אלמנט של כאב עדין – מכה קלה עם סרגל עץ על הירך. היא התכווצה קלות, אבל אז נשמה עמוק והרגישה גל של שחרור עובר בגופה. ״מה את מרגישה?״ הוא שאל בקולו הרגוע. ״זה… כואב, אבל זה מרגיש טוב,״ היא לחשה. הוא המשיך, מוסיף בהדרגה מכות קלות יותר על ירכיה וגב כפות ידיה, בודק את תגובותיה בכל שלב. אחרי הסשן, הוא עטף אותה בשמיכה רכה, נתן לה כוס מים, וחיבק אותה. ״אני גאה בך,״ הוא אמר לה. ״את עושה עבודה מדהימה.״
עם הזמן, הדינמיקה ביניהם התעמקה. נועם התחיל לשלב אלמנטים נוספים של כאב ושליטה מנטאלית. פעם אחת, הוא השתמש בשוט קל. המכה הראשונה הייתה מפתיעה, אבל הוא תמיד דאג להאט ולשאול אותה איך היא מרגישה. ״אני מרגישה משוחררת,״ היא אמרה. ״זה כאילו כל המתח בגוף שלי פשוט נמס.״ בערב אחר, הוא הניח קוביות קרח על גבה החשוף, נותן לחום גופה להמיס אותן באיטיות. התחושה של הקרח החודר לעורה, בשילוב הלחץ הקל של ידיו, הייתה כמו מדיטציה עבור ליאורה.
היו גם סשנים של כאב אינטנסיבי יותר. באחד הערבים, הוא טפטף שעווה חמה על עורה. כל טיפת שעווה גרמה לה לחדור עמוק יותר למצב של שחרור מוחלט. היא הרגישה את הכאב, אך הוא תמיד היה מלווה במילות הרגעה של נועם:״את חזקה. את בטוחה. את יכולה לשחרר.״ אחרי הסשן, הוא תמיד דאג לתמוך בה – עטף אותה בשמיכה, נתן לה לשתות מים, ושוחח איתה על התחושות שלה.
אבל לא הכול היה קל. ערב אחד, אחרי יום עבודה קשה במיוחד, היא התפרצה עליו. ״אתה גורם לי להרגיש שאני לא יכולה להחליט שום דבר בעצמי!״ היא אמרה בכעס. נועם הקשיב, ואז השיב בשקט: ״אני כאן כדי לעזור לך לשחרר, לא לקחת ממך שליטה. אם זה מרגיש לך אחרת, אנחנו נעצור ונבדוק מה לא עובד.״ הם שוחחו במשך שעות באותו ערב, והבינו יחד שהמתח שלה מהעבודה משפיע גם על הדינמיקה שלהם. הם לקחו הפסקה קצרה מהסשנים כדי להתחבר מחדש בלי הלחץ.
כשחזרו לזה, הקשר שלהם היה חזק יותר. באחד הערבים, נועם הכין עבורה סשן מיוחד. הוא הניח אותה על כורסה, קשר את ידיה מאחורי גבה, וטפטף עליה שעווה חמה באיטיות. כל טיפת שעווה גרמה לה להרגיש את הגבול הדק בין כאב לעונג. כשהסשן נגמר, הוא ישב לצידה, ליטף את פניה ואמר: ״אני כל כך גאה בך. את לומדת לשחרר, וזה לא דבר קל.״
עם הזמן, ליאורה גילתה שהדינמיקה הזו לא רק משחררת אותה, אלא גם מחזקת אותה. היא למדה לסמוך עליו באופן מוחלט, ויחד הם חקרו עולמות שלא הכירה קודם. בוקר אחד, כשהם ישבו יחד ושתו קפה, היא הסתכלה עליו ואמרה: ״אתה שולט בי, אבל זה לא מרגיש כמו ויתור. זה מרגיש כאילו אני סוף-סוף חופשיה.״ נועם חייך, מבטו מלא חיבה. ״תמיד היית חופשיה,״ הוא אמר. ״אני רק עוזר לך לראות את זה.״
מה שהתחיל כרעיון הפך למציאות עמוקה של אמון, אהבה ושחרור מוחלט.