חוסר אונים
אנחנו מותחים יחד את הגבולות שלי. בוחנים את היכולת שלי לוותר על השליטה על עצמי, מכניסים אותי במודע וברצון לחוסר אונים. בקצב מתון, מדרגה אחת בכל פעם.
קודם קשרת לי את הידיים, אחר כך גם את הרגליים. בישיבה, בשכיבה. בהתחלה התפתלתי, ניסיתי לבדוק אם אני יכולה להשתחרר, להוציא יד או רגל. זה כאב, החבלים לחצו עליי, הייתי כלואה. הרגשתי על סף תיהום, וידעתי שאני יכולה ללכת אחורה, לבקש שתשחרר אותי. אבל קצת רציתי לקפוץ, לתת לחוסר האונים לבלוע אותי ולתת לך את השליטה עליי.
הופתעתי לגלות שחוסר היכולת לנוע מספק אותי, האופן שבו הגוף שלי מהודק לעצמו מכאיב ומעייף אותי, אבל אני סומכת עליך ונעים לי להניח את עצמי בידיים שלך. המבט שלך עליי ממלא אותי במשמעות וערך.
כל עליית מדרגה, כל יכולת שאני מאבדת, מעוררת בי תחושת אובדן ופחד שאתפרק לגמרי ותצטרך להרכיב אותי מחדש. אבל כל פעם שהתפרקתי החזקת אותי, והרגשתי שלמה יותר. התחלתי להזדקק לזה, זה הפך לצורך, לתת לך לקחת ממני כל פעם יכולת אחרת.
לוותר על יכולת הדיבור כשאתה מחבר אליי את הגאג. לקבל את העובדה שרוק נוזל ממני, וגם אם הייתי רוצה לנגב אותו, הידיים שלי קשורות, אני לא יכולה לזוז. כשאני לא רואה, אני מרגישה את התודעה שלי מתרוקנת והקול שלך ממלא אותי. אני מלאה רק בך, במילים שאתה אומר, בטון ובחיתוך הדיבור שלך. כל מגע הכי קטן בגוף שלי מועצם ומעביר בי זרמים של עונג. הגוף שלי רפוי, הכוס שלי פועם ונוזל.
אני יכולה לגמור אם אני רוצה, אני יכולה לבקש שתתיר את החבלים אבל אני לא מעוניינת. אני רוצה שאתה תחליט, אתה תקבע, תשתמש בי, אני רוצה להרגיש שלך. אני יודעת שאתן לך לעצב את הגוף שלי באיזו תנוחה שתרצה, שתקשור אותי בדרך שתגרום לך הכי הרבה סיפוק. שתעטוף אותי בניילון, שרק הלשון שלי תוכל לזוז וללקק אותך. שכל מה שאהיה זה חור שתוכל להשתמש בו לעונג שלך. שתקשור אותי לקצוות מנוגדים של החדר, שכל משיכה שלך בחבל תזיז את הגוף שלי כמו מריונטה.
אני הופכת לבובה, שאתה יכול להפעיל, לשחק, לעצב ולהלביש. זה היה מאתגר להעביר לך את השליטה בלבוש שלי. הרגשתי זרות כשהסתכלתי במראה. אבל ככל שהימים עברו התחלתי להנות מזה. חיכיתי כל ערב לשלוח לך הודעה שתבחר בשבילי איך אראה למחרת. כל פעם שקיבלתי מחמאה הייתי מסופקת מזה שאחרים רואים שמשהו בי שונה, את טביעת האצבע שלך עליי.
ואז הייתה השליטה שלך בגמירות שלי, בעונג שלי, ביכולת שלי להיות מסופקת. הכנסת אותי לחוסר אונים פיזי קשה, פעם אחרי פעם הבאת אותי לכמעט גמירה. וכל פעם שחשבתי שהגעתי לקצה דחפת אותי עוד קצת. באופן פרדוקסלי, כשהעברתי אליך את השליטה על הגוף שלי הייתי צריכה להיות הכי מוחזקת ובמודעות אליו, לא להרפות לרגע כדי לא לגמור.
גרמת לי להתחנן, לגנוח באומללות ולשקוע בעומקים של חרמנות שלא ידעתי שקיימים בי. וגם, לכעוס עליך נורא, שנאתי לבקש ממך רשות לגמור. משלוש-ארבע גמירות ביום ירדתי לאחת, או בכלל לא. לפעמים הייתי בצורך נורא, פיזי או מנטאלי, ולא היית זמין. לפעמים שלחתי לך הודעה שאני רוצה לגמור ומחקתי אותה אחרי כמה שעות, הרגשתי קטנה ואומללה וקצת מושפלת. אבל לצד התסכול והכעס, אהבתי שהגמירות שלי שייכות לך, שהסיפוק שלי תלוי בך. בלילות שהבאת אותי לקצה בלי אורגזמה שכבתי מתפתלת במיטה, הגוף תשוש, חסרת נשימה, לב דופק, אבל בריחוף נעים, בסיפוק עמוק ופנימי שעומד בניגוד גמור לחוסר האונים הפיזי שלי.
טשטוש הגבול שבין העצמיות שלי לרכוש שלך הוא אחד הדברים המשחררים והמחרמנים שחוויתי. ולאט לאט הגבול התחיל להיעלם, הפכתי להיות הרכוש שלך. כבר לא הייתי בטוחה אם אני בחרתי להעביר לך, או אתה לקחת ממני את הצורך לבחור, זה לא היה משנה יותר, כל ההחלטות עליי היו בידיים שלך. כמו עם הגמירות, זה התחיל קודם מעדכונים – מתי הגעתי לעבודה, מתי יצאתי, לאן אני הולכת, עם מי אני נפגשת, מה אכלתי, מתי התקלחתי. ועבר לבקש רשות – לבקש לצאת, לבקש להיפגש, לבקש לבשל משהו מסויים, מתי להתעורר, מתי ללכת לישון, מתי וכמה פעמים להתקלח, איזה ספר לקרוא, איזו סדרה לראות.
אתה הפעלת אותי, הייתי כבולה, בלי חבלים. היית יכול להגיד לי לצאת כשכל מה שרציתי היה להשאר בבית, ועשיתי מה שאמרת, כי הייתי כולי שלך. כבר לא הייתי בטוחה איך לבחור לבד, מה ללבוש כשלא אתה מלביש אותי, לצאת בלי לעדכן אותך איפה אני נמצאת, איך לגמור כשאתה לא מאשר לי.
שלא השתמשת בי לא הייתה לי מטרה, הרגשתי כמו חפץ זנוח. אם לא תפעלת אותי, הייתי חסרת אונים, היית תלויה בך לחלוטין.