הרמת כוסית

10:00 בבוקר, טקס הרמת כוסית בעבודה. כולם חיוכים, חצי אמיתיים חצי מאולצים. אני מביטה באנשים האלה, כולם מכירים את כולם והם חברים לעבודה, אבל המילה "חברות" זרה להם.

אני לא מכירה כאן איש. פתאום, מבטי צד מישהו מוכר. לא מאמינה שהוא עובד כאן - אני שונאת אותו, עדיין. מביטה לכיוון אחר - הנה חתיך, איזה גבר מדהים. מנסה לצוד את מבטו, אך ללא הצלחה. אני מבחינה במישהי מהסניף שלי, עמית. אני מתקרבת ונעמדת לצידה מימין. הבחור משמאלה נראה מצחיק.

"מי את?" הוא שואל במן זלזול, כאילו אמר 'מי את חושבת שאת?'
עמית מציגה בינינו: "דידי - ענבר, ענבר - דידי".
ואז, היא נכנסת. נקישת העקבים מול הדממה שהשתררה באולם מלמדת על אופיה: פרפקציוניסטית, חכמה, ביקורתית. מן גרסה ביצ'ית של עצמי, פחות אנושית - זאת המנכלית.

היא מברכת ונושאת נאום. הבחור המצחיק מעז מולה ואומר שצריך להביא מומחה בתחום האסטרטגיה. מומחה בתחום? אני רוצה לצעוק: 'הי, אתם לא יודעים מי אני?' בעצם, ברור, הם לא יודעים. אני חדשה, רק מי שבתחום מכיר אותי כהבטחה צעירה, והם לא.

לא מתאים לצעוק באולם מלא זרים בעבודה. לחשתי לבחור: "אם זה מעניין אותך באמת, דבר איתי." הוא התעלם ממני בהפגנתיות. או. קיי., אני לא המנכלית הקשוחה, אבל להתעלם ממני?! המנכלית מביטה במבט זועף ונזכרת פתאום, "אה, ענבר, היא רכזת תוכניות עבודה בסניף דרום."

המנכלית מסיימת את הנאום, והמוזר לוחש לי, "מצטער שלא עניתי קודם."
אני לא מתרצה, מעקמת פרצוץ.
"אז אתה רוצה לשמוע על תכנון אסטרטגי? לקבוע איתי פגישה?" אני שואלת.
"כן" הוא עונה בפיזור דעת, מביט בי המום לרגע, ואז מסתובב להתעלם ממני.

האולם מתחיל להתרוקן ואני לא מוכנה לקבל את חוסר היחס מצידו. אני כבר שוכחת שלמדתי ששימוש בכוח לא יסייע לי להרשים את הזולת בתבונתי. אני נעמדת בדרכו ואומרת בתקיפות: "בוא נקבע עכשיו!"
הוא מתבלבל, מחפש מילוט מהמטורפת שמולו.
"נו, תוציא את היומן," לוחצת ואז אני מבחינה בו, מבינה שהדבר האחרון שהוא רוצה הינו לקבוע איתי פגישה.
אני מחייכת בשיא החינניות ופתאום יש לו מבט כועס. המבט שלי הופך מסכן, קצת כנוע, קצת רעב.
"בואי נשב כאן רגע," הוא מציע בחיוך.

אנחנו מתיישבים והוא מתחיל לשאול שאלות, אף אחת מהן לא קשורה לנושא שבגללו רצינו לדבר. לפתע אני מזהה את המבט של הדום בעינייים. הוא יודע? אולי הוא מכיר אותי? אולי הוא מזהה אותי מהצ'אט בכלוב? אני נלחצת ומנסה להזכיר את הסיבה לשיחה.

"לא רצית לדעת על תכנון אסטרטגי?" אני שואלת.
"לא עכשיו, ביום אחר" הוא פוטר אותי.
אז מה נותר לי לעשות? צריך לשנות את הדינמיקה. אני רוכנת קדימה, חושנית, בטוחה בעצמי, מזהה כמה הוא רוצה אותי. אני מתחילה לשאול אותו על חייו, על מערכות יחסים, עם נשים ובכלל בעבודה. אין לו מושג, אבל אני מזהה את הנטייה.

אני רוצה לספר לו, יודעת זאת טעות, אבל נכנעת למתח המיני הכבד שיש באוויר. אני מתגרה, מספרת שיש לי סוד. מנסה לשנות נושא, אך המתח גובר ובסוף אני פולטת איכשהו את המילה "סאבית".

"מה זה?"
"על סאדו מאזו שמעת?"
הוא מהנהן ושותק.
שקט...
"אתה רוצה ללכת?" שאלתי.
"זה מגעיל בעיני, אין לי מושג למה אני לא הולך."
דממה. מבטינו מצטלבים. אני מוכנה לכל. אם הוא רוצה ללכת שיילך, או שיישאר.

"טוב, אני מוכן לשמוע," קולו שקט.
"בעצם זה קיים גם בסקס רגיל," אני חושבת. "אתה נתקלת בזה כנראה. הצלפות בישבן? קשירות?"
"אני לא אוהב את זה!" הוא פוסק בבטחון.
"לא?!" אני שואלת. איך טעיתי?
"אני לא שנותנים לי מכה סקס! לא אוהב שקושרים אותי!"
אני מחייכת ומתמלאת גאווה.
"ברור שלא!" אני אומרת. "אם אתה נמשך אלי עכשיו, אז אתה לא אוהב להיות קשור, אתה צריך שליטה."

היום בלילה, בדירתי התל-אביבית, שנינו מתכוונים להמשיך בהרמת הכוסית. פעם ראשונה בחיי שאני מנסה להכין סשן, זה לא קצת הפוך? לקחתי יין יקר מבין הורי, אני קונה סושי שמה במקרר, יש לי כרית גדולה, 80X80, אני מניחה אותה למרגלות הכורסא בחדרי. בקרוב הוא יגיע.

תאחלו לי בהצלחה?