שבוע בביתו של האדון - סצינה ראשונה
מאת מאסטר יקיר(שולט)
12 באוקטובר 2004
כהרגלי, התעוררתי כבר בחמש בבוקר, אל עוד בוקר גשום וסגרירי. הקור נספג אל עצמותיי וליווה את גופי הרועד אל הנוחיות. את צרכיי, כולל שתן, נדרשתי לעשות בישיבה, כמובן לא לשבת על הקרש, כי רק אדוני היקר היה זכאי לשבת עליו, ואחרי כל שימוש באסלה נצטוויתי לעשות לעצמי חוקן, על מנת שאהיה מוכן לתאוותו של אדוני. הברקתי את האסלה, ידיי עברו חיטוי וגופי התפתל מתחת לקילוחי המים הפושרים שנותרו עוד בצינור מאמש.
הדלקתי את הדוד החשמלי והנחתי על הגז סיר עם ביצים, לארוחת הבוקר של אדוני. בשקט ובחרדה, שלא להפריע את שנתו, זחלתי אל רגלי המיטה ועל השטיח, כפי מידותיי, שכבתי שרוע והמתנתי שאדוני יתעורר ויניח את רגליו על גופי, מפאת הקור. אחרי העיסוי לרגליים ונשיקת תודה על עצם היותי בשירותו, החדיר האדון את הזין שלו אל פי, להתרוקנות ראשונה של בוקר. כאשר ידו הייתה מונחת ראשי בליטוף קל, הבנתי שסיים הוא ואז פרשתי לפניו מגבת שידרוך עליה, ואת השנייה, וכך עד למקלחת. בינתיים פרשתי ירקות והכנתי לאדוני את ארוחת הבוקר.
כאשר שמעתי את הנקישה על דלת המקלחת, ניגשתי מיד ועטפתי את גופו בחלוק מגבת, ושוב כל הדרך אל הסלון, זחלתי לפניו עם המגבות. הבאתי לו את הבגדים אשר ביקש והלבשתי אותו. אחרי שהגשתי לו את החגורה, הנחתי ראשי על נעליו וישבני המורם זכה לפינוק הבוקר שלו, לעשר הצלפות הגונות, כהערכה על שירותי ואני הודיתי לאדוני בנישוק נעליו. הוא צעד לעבר פינת האוכל ואני מיהרתי אחריו בזחילה. רחצתי את ידיי היטב והגשתי לו את הארוחה.
צחצחתי את שיני וזחלתי אל מתחת לשולחן כשמצחי מונח על נעליו. לפעמים היה מניח רגלו על גבי, לפעמים היה מתגרה באברי ובאשכיי בבעיטות קלות.
"קפה", ציווה האדון. ספל הקפה הוגשה לו תמיד באמצע הארוחה. כאשר היה חובט קלות על ירכיו, סימן היה הוא לי להניח ראשי שם, על שהקפה ערב לחכו. ואם לאו, היה ממתין שיתקרר, וגופי היה סופג מקלחת של קפה.
אל היציאה הייתי זוחל לפניו וממתין על בירכיי שיתקרב על מנת לפתוח לו את הדלת. רגע ממושך, לפני יציאתו, היה אוחז בפטמותיי ומושכן בעוצמה אך באיטיות לכיוונו עד שפי היה קרוב אל פיו. בבקרים של קפה טוב, זכיתי לחוש את לשונו חופרת בפי. בימים של מקלחת קפה, יריקתו הייתה ממלאת את פי ואני הייתי בולע בעונג את רוקו הסמיך של אדוני האהוב. ברכתי אותו לשלום ואיחלתי יום טוב. אחרי שנעלתי את הדלת, מיהרתי למקלחת ובקצב היסטרי התקלחתי, התלבשתי, הדחתי את הכלים ויצאתי לעבודתי. יומי בעבודה החל בתשע ושלושים ובשעה שתיים בצהרים כבר הייתי בבית, עירום, נקי ומוכן לכל הפתעה מאת אדוני.
הניקיון אצלו הוא דבר ראשון במעלה. אם רק חשב שיש אבק על הטלוויזיה או על איזו תמונה, לשוני הייתה נכנסת לתפקיד של מטלית. לפעמים הייתי מסיים את כל המטלות ובזמן שנותר לי הייתי חושב איך להפתיע את אדוני. תבשיל מעודן, או מרק שלא כתבו עליו בספרים תמיד הלהיב אותו וביוזמה כזו מצדי, זכיתי להחזיק את הזין שלו בפה ולזחול אתו אחריו לאן שרק הלך ברחבי הבית.
"הכנת אוכל טעים, מגיע לך גם משהו טעים", צחק בהנאה.
'אני חייב היום להפתיע את אדוני!' קבעתי לעצמי. הצצתי בשעון הקיר. השעה שלוש ושלושים. 'יש לי עוד חצי שעה להתחיל לבשל', חשבתי ומיהרתי אל המחשב. אחרי חצי שעה של שוטטות בצ'טים השונים התפניתי אל הבישול. חציל ממולא באורז, פטריות ושקדים, מתובלים בפיקנטיות, הוכנס לתנור. סלט ירקות טרי וזיתים ירוקים כבושים, בצד עלי חסה רעננה. ריחו של מרק האפונה הוסנף אל נחיריי. שוב הצצתי אל השעון. ארבע וחצי. עוד חצי שעה הוא יבוא חיככתי ידיי באושר וניגשתי להכין לאדוני את העיתון בפינת הטלוויזיה, על שרפרף קטן ליד כורסתו השחורה. הנחתי שם מאפירה נקייה וצלוחית עם אגוזי מלך קלופים.
בחמש בדיוק פתחתי את מנעול הדלת וכרעתי ליד הכניסה, כשנעלי הבית של אדוני מונחים על גבי. הדלת נפתחה. ונטרקה. פרמתי את השרוכים, חלצתי את נעליו ואת הגרביים הנחתי אחר כבוד על הנעליים. לשוני התעמקה בין אצבעותיו ושפתיי הילכו בעונג על כפותיו. הוא נטל את נעלי הבית ובאחת הצליף כמחווה על ישבני. קמתי להסיר מעליו את מעילו. אחרי שתליתי אותו לייבוש מהגשם, ליוויתי את אדוני בזחילה למקלחת. גבי כפוף מתחת לכיור כשהוא נוטל את ידיו ואברו ממלא את פי בשתן.
"ריח טוב, עבד, מזוג לי לאכול!"
בארוחה הזו, של לפנות ערב, תפקידי הוא לכרוע על בירכיי כאשר ידיי משולבות במרחק מגופי ומגבת נקייה תלויה עליהן. לפעמים היה דורש שאעמוד ובכל נגיסה שהייתה גורמת לו הנאה, היה נוגס גם את פטמותיי. בפעם הזו, סימני שיניו נותרו על חזי ארבעה ימים, במיוחד לאחר שטעם את החציל הממולא.
עם סיום הארוחה, הוא נחת על כורסתו ואני הדלקתי לו סיגריה וכרעתי על ארבעותיי לקלוט את אברו אל פי. כמעט חצי סיגריה הוא הותיר לי לעישון ואחרי שמעכתי אותה, אדוני נכנס למקלחת ואני אכלתי את ארוחתי. הניקיון והסדר כבר שלטו בפינת האוכל ובמטבח והקפה הוגש לו לסלון. לאדוני ולי. ברגעים של רפרוף בעיתון הוא הרשה לי לשתות קפה במחיצתו ואפילו לעשן סיגריה שלמה.
הדפיקה בדלת הטרידה אותו. "מישהו צריך לבוא, עבד?" שאל בעצבנות.
"אדוני, לגשת לבדוק?"
"חכה, אני נכנס לחדר השינה, תתלבש ותפתח את הדלת."
חיכיתי עד שהוא ייכנס לחדר, אך לפתע הוא קרא לי לגשת אליו. זחלתי במהירות ונעצרתי למרגלותיו.
"קום, עמוד על רגליך, עבד."
במקרים אלה, בהם נדרשתי לעמוד מולו, הייתה לי הרשות להביט בעיניו.
"הארוחה הייתה נהדרת, עבד!" לחש וחיבק את גופי אל גופו ולשונו השיבה לי את טעם האוכל.
"תודה, אדוני", אמרתי לאחר ששחרר אחיזתו ופקד עלי ללכת לבדוק מי מאחורי הדלת.
הכנסתי את גופי בזריזות אל הטרנינג ובאותה מהירות, הסרתי אותו מעל גופי. כעבור עשר דקות ניגשתי אל חדרו של אדוני, הקשתי על הדלת והמתנתי לצאתו.
"כנס, עבד." הוא היה לבוש בבגדים שחורים, כאלה שהוא היה לובש רק כאשר היה יוצא ל"מפגשים מיוחדים מאוד", כך כינה הוא את אותם מפגשים, שאני לא הוזמנתי אליהם אף פעם ואף לא שאלתי מה הם.
"אדוני, אתה יכול לצאת אל הסלון", אמרתי בהתרגשות.
"מי היה בדלת, עבד?"
"אדוני, מישהו שניסה למכור ציורים."
זחלתי לפניו אל הסלון. הוא התיישב על הכורסה ואני הפניתי את תשומת לבו לפינה המרוחקת שמאחורי הטלוויזיה.
"מה זה?" שאל הוא בנימת הפתעה.
העבד ששוחחתי איתו בצ'ט ואשר הוא זה שהקיש על גב הדלת, רכון היה שם על ארבע, כשקולר מעוטר בניטים מעצב את צווארו ושרשרת ברזל מתוחה קשורה מן הלולאה אל הוו שבקיר. רגליו היו קשורות ברצועות עור לרגלי שולחן הטלוויזיה העשוי ברזל וידיו כבולות באזיקים. ישבנו הצחור היה הקישוט היחיד שבלט בחלק התחתון של השולחן ואשכיו היטלטלו בקצב רעידתו.
אדוני חייך. הוא אחז בעורפי והניח את פניי על מחלצותיו. אברו הודה בהזדקרות פראית וציווה עלי להביא את העבד אל מרכז הסלון. שחררתי את שרשרת הברזל מהוו שבקיר ואת רגליו משולחן הטלוויזיה ועל בירכיי גררתי את הכלבלב התורן, את ההפתעה שהכנתי לאדוני, עד למקום בו כבר עמד האדון כדי לבחון את טיבו של העבד. מסיכת העיניים השחורה נספגה זיעת פחד. הזיעה הזאת, תמיד גרמה לאדוני לנבור בתאים הנכחדים ביותר של הפנטזיות והריגוש היה ניצת בעיניו כלהבת אש. הברק הזה, אשר מילא את הסלון באור נגוהות, בישר לי שאדוני העלה משהו בחכת הפנטזיות.
"קח שליטה, עבד."
"אדוני, אני... שליטה?"
"כן, עבד, תשפיט אותו למעני! תכין את הכלבלב המתוק הזה לטיפול מיוחד!"
את גופי פילחו קידוחים של פחד. אני... שליטה, מה אני יודע לעשות פרט מאשר לענג את אדוני האהוב? הרהרתי לעצמי כמעט בקול בוכים. מניין אני אשאב את הידע להכין את העבד? מה אני יכול לעשות לו, חוץ מאשר למצוץ לו וללקק את החור שלו? מה, שאני אצליף על ישבנו? אני? הרי אתעלף מייד עם אחיזתי בשוט!
הרהורים אלה ואחרים הסגירו את חששי הכבד. רצוני העז לרצות את אדוני נכנס לקרב הגיון מול רגש, שתקף את כל אבריי, אך כניעתי לאדוני הביאה אותי לאחוז במטקה, אשר אדוני השליך על הרצפה והתחלתי להצליף על הישבן הצחור שהתכווץ עם כל חבטה שסימנה אותו באדמומיות מעוגלת.
המעבר אל פטמותיו היה חד, מהיר וקל מכפי ששיערתי לעצמי. אחזתי בהן, אך עדינותי הצחיקה את האדון. הוא זרק לעברי מצבטי מתכת עם משקולות, ולבי נצבט מן הצורך להצמיד את מרעומי הכאב האלה לחזהו החלק. באצבעות רועדות הנחתי את המצבטים על הפטמות וכיסיתי את פניי.
צחוקו של האדון הדהד בסלון. התמונות שעל הקיר רעדו מעצמת הסמכות שלו וגופי החל לשקשק, שמא אאכזב את אדוני ואקלקל את ההפתעה שהכנתי לו. 'אני חייב להפעיל את עצמי! חייב ללבוש מסיכה אחרת, להרכין ראשי לתפקיד הנדרש ולהכין את הכלבלב לטיפולו המיוחד של האדון, אחרת, אני איענש קשות ואפילו גורם ההפתעה לא יעמוד לזכותי!' חשבתי בבהירות מה, והשכבתי את העבד על גחונו.
פישקתי את רגליו ובין כפותיו קבעתי מקל, כך שלא יוכל להניע אותן ודחפתי את לשוני לחור שלו. ידיי מעכו את ישבנו והפרידו את העכוזים זה מזה, עד שנפער חור גלוי ומוכן לקלוט שלוש מאצבעותיי בתוכו. שלחתי מבט מתחנן אל אדוני. ביקשתי בשתיקה שייטול את המושכות לידיו. הוא סימן לי להתרחק. זחלתי במהירות של 1860 רגל לפינת החדר. הושבתי את ישבני המיוחם על דילדו כדרישת אדוני ובהיתי במתרחש.
נרות בשלל צבעים היו ערוכים על פי גודלם על השרפרף, בסמוך לרגליו של האדון. כחול ואדום נטפו וצבעו את גבו של העבד בסדר ציורי מדהים. שעוות הנר הצהוב טופטפה על ישבנו המפושק של הכלבלב, אשר ניסה להניע את גופו הצורב, אך נר החתונה הלבן, הגדול, אשר ביתק את ישבנו, הקפיא את נשימתו ומנע ממנו כל תזוזה. שעוותו של נר החתונה החלה לזלוג על פי הטבעת. זעקות עונג עלו מפיו ודמעות חריכה הציפו את עיניו. הוא התחנן לרגיעה, והאדון כיבה את הלהבה מן הלבה שנשפכה על עכוזו האדום.
"כלבלב, מגיע לעבד שלי תודה, נכון?"
"כן, אדוני", השיב הוא גונח מכאב.
"אז תזחל הצידה ותפנה לו את המקום! מייד!" גער בו האדון וגרר את גופו בעזרת מרפקיו ואני שרעתי על גבי. ידיי צמודות לצדי גופי ורגליי נושקות אחת לשנייה. ריח החיטוי וקרירותו, הביאו אותי לשקוע אל קבלת הכאב שבהחדרת המחטים בפטמותיי. שניים בכול פטמה ועוד עשרים וחמש במגוון צבעים על בטני. מידי פעם סובב הוא אותן בסיבוב שלם והגביר את ריחופי האדיר.
בנחיתה שלי אל המציאות, הבחנתי כי הזין של אדוני כבר חדור עמוק בישבנו אל הכלבלב, אשר הכאב וההנאה התמזגו להם יחדיו ויצרו קולות בדואט של גניחה ממושכת. ביקשתי רשות מאדוני להדליק סיגריה. הוא ידע שלאחר שובי מן הריחוף, הסיגריה משלימה את מסעי אל העונג ולכן הרשה לי גם הפעם. אחרי שהשיל את הקונדום, העניק לי אדוני את שפיכתו האדירה, היישר אל תוך פי המיוחם. הוא נחת על הכורסה וביקש סיגריה. עצם את עיניו לשניות ארוכות ודרש לשחרר את הכלבלב, אשר הודה לו בקידה והוסיף תודה גם לי, בעת ליוויתי אותו ליציאה.
"עבד, הפתעת אותי!" חייך הוא מסופק.
"לשירותך, אדוני", השבתי מסופק אף אני.
"למיטה, עבד, בוא נלך לישון."
פרשתי את השטיח כפי מידותיי לרגלי מיטתו של אדוני.
"כבה את האור, עבד..."
"מיד אדוני", השבתי ושלחתי ידי לעבר המתג.
"בעצם... חכה רגע, לא כל כך נהניתי עם הקונדום, תן לי את התחת שלך, עבד."
הדלקתי את הדוד החשמלי והנחתי על הגז סיר עם ביצים, לארוחת הבוקר של אדוני. בשקט ובחרדה, שלא להפריע את שנתו, זחלתי אל רגלי המיטה ועל השטיח, כפי מידותיי, שכבתי שרוע והמתנתי שאדוני יתעורר ויניח את רגליו על גופי, מפאת הקור. אחרי העיסוי לרגליים ונשיקת תודה על עצם היותי בשירותו, החדיר האדון את הזין שלו אל פי, להתרוקנות ראשונה של בוקר. כאשר ידו הייתה מונחת ראשי בליטוף קל, הבנתי שסיים הוא ואז פרשתי לפניו מגבת שידרוך עליה, ואת השנייה, וכך עד למקלחת. בינתיים פרשתי ירקות והכנתי לאדוני את ארוחת הבוקר.
כאשר שמעתי את הנקישה על דלת המקלחת, ניגשתי מיד ועטפתי את גופו בחלוק מגבת, ושוב כל הדרך אל הסלון, זחלתי לפניו עם המגבות. הבאתי לו את הבגדים אשר ביקש והלבשתי אותו. אחרי שהגשתי לו את החגורה, הנחתי ראשי על נעליו וישבני המורם זכה לפינוק הבוקר שלו, לעשר הצלפות הגונות, כהערכה על שירותי ואני הודיתי לאדוני בנישוק נעליו. הוא צעד לעבר פינת האוכל ואני מיהרתי אחריו בזחילה. רחצתי את ידיי היטב והגשתי לו את הארוחה.
צחצחתי את שיני וזחלתי אל מתחת לשולחן כשמצחי מונח על נעליו. לפעמים היה מניח רגלו על גבי, לפעמים היה מתגרה באברי ובאשכיי בבעיטות קלות.
"קפה", ציווה האדון. ספל הקפה הוגשה לו תמיד באמצע הארוחה. כאשר היה חובט קלות על ירכיו, סימן היה הוא לי להניח ראשי שם, על שהקפה ערב לחכו. ואם לאו, היה ממתין שיתקרר, וגופי היה סופג מקלחת של קפה.
אל היציאה הייתי זוחל לפניו וממתין על בירכיי שיתקרב על מנת לפתוח לו את הדלת. רגע ממושך, לפני יציאתו, היה אוחז בפטמותיי ומושכן בעוצמה אך באיטיות לכיוונו עד שפי היה קרוב אל פיו. בבקרים של קפה טוב, זכיתי לחוש את לשונו חופרת בפי. בימים של מקלחת קפה, יריקתו הייתה ממלאת את פי ואני הייתי בולע בעונג את רוקו הסמיך של אדוני האהוב. ברכתי אותו לשלום ואיחלתי יום טוב. אחרי שנעלתי את הדלת, מיהרתי למקלחת ובקצב היסטרי התקלחתי, התלבשתי, הדחתי את הכלים ויצאתי לעבודתי. יומי בעבודה החל בתשע ושלושים ובשעה שתיים בצהרים כבר הייתי בבית, עירום, נקי ומוכן לכל הפתעה מאת אדוני.
הניקיון אצלו הוא דבר ראשון במעלה. אם רק חשב שיש אבק על הטלוויזיה או על איזו תמונה, לשוני הייתה נכנסת לתפקיד של מטלית. לפעמים הייתי מסיים את כל המטלות ובזמן שנותר לי הייתי חושב איך להפתיע את אדוני. תבשיל מעודן, או מרק שלא כתבו עליו בספרים תמיד הלהיב אותו וביוזמה כזו מצדי, זכיתי להחזיק את הזין שלו בפה ולזחול אתו אחריו לאן שרק הלך ברחבי הבית.
"הכנת אוכל טעים, מגיע לך גם משהו טעים", צחק בהנאה.
'אני חייב היום להפתיע את אדוני!' קבעתי לעצמי. הצצתי בשעון הקיר. השעה שלוש ושלושים. 'יש לי עוד חצי שעה להתחיל לבשל', חשבתי ומיהרתי אל המחשב. אחרי חצי שעה של שוטטות בצ'טים השונים התפניתי אל הבישול. חציל ממולא באורז, פטריות ושקדים, מתובלים בפיקנטיות, הוכנס לתנור. סלט ירקות טרי וזיתים ירוקים כבושים, בצד עלי חסה רעננה. ריחו של מרק האפונה הוסנף אל נחיריי. שוב הצצתי אל השעון. ארבע וחצי. עוד חצי שעה הוא יבוא חיככתי ידיי באושר וניגשתי להכין לאדוני את העיתון בפינת הטלוויזיה, על שרפרף קטן ליד כורסתו השחורה. הנחתי שם מאפירה נקייה וצלוחית עם אגוזי מלך קלופים.
בחמש בדיוק פתחתי את מנעול הדלת וכרעתי ליד הכניסה, כשנעלי הבית של אדוני מונחים על גבי. הדלת נפתחה. ונטרקה. פרמתי את השרוכים, חלצתי את נעליו ואת הגרביים הנחתי אחר כבוד על הנעליים. לשוני התעמקה בין אצבעותיו ושפתיי הילכו בעונג על כפותיו. הוא נטל את נעלי הבית ובאחת הצליף כמחווה על ישבני. קמתי להסיר מעליו את מעילו. אחרי שתליתי אותו לייבוש מהגשם, ליוויתי את אדוני בזחילה למקלחת. גבי כפוף מתחת לכיור כשהוא נוטל את ידיו ואברו ממלא את פי בשתן.
"ריח טוב, עבד, מזוג לי לאכול!"
בארוחה הזו, של לפנות ערב, תפקידי הוא לכרוע על בירכיי כאשר ידיי משולבות במרחק מגופי ומגבת נקייה תלויה עליהן. לפעמים היה דורש שאעמוד ובכל נגיסה שהייתה גורמת לו הנאה, היה נוגס גם את פטמותיי. בפעם הזו, סימני שיניו נותרו על חזי ארבעה ימים, במיוחד לאחר שטעם את החציל הממולא.
עם סיום הארוחה, הוא נחת על כורסתו ואני הדלקתי לו סיגריה וכרעתי על ארבעותיי לקלוט את אברו אל פי. כמעט חצי סיגריה הוא הותיר לי לעישון ואחרי שמעכתי אותה, אדוני נכנס למקלחת ואני אכלתי את ארוחתי. הניקיון והסדר כבר שלטו בפינת האוכל ובמטבח והקפה הוגש לו לסלון. לאדוני ולי. ברגעים של רפרוף בעיתון הוא הרשה לי לשתות קפה במחיצתו ואפילו לעשן סיגריה שלמה.
הדפיקה בדלת הטרידה אותו. "מישהו צריך לבוא, עבד?" שאל בעצבנות.
"אדוני, לגשת לבדוק?"
"חכה, אני נכנס לחדר השינה, תתלבש ותפתח את הדלת."
חיכיתי עד שהוא ייכנס לחדר, אך לפתע הוא קרא לי לגשת אליו. זחלתי במהירות ונעצרתי למרגלותיו.
"קום, עמוד על רגליך, עבד."
במקרים אלה, בהם נדרשתי לעמוד מולו, הייתה לי הרשות להביט בעיניו.
"הארוחה הייתה נהדרת, עבד!" לחש וחיבק את גופי אל גופו ולשונו השיבה לי את טעם האוכל.
"תודה, אדוני", אמרתי לאחר ששחרר אחיזתו ופקד עלי ללכת לבדוק מי מאחורי הדלת.
הכנסתי את גופי בזריזות אל הטרנינג ובאותה מהירות, הסרתי אותו מעל גופי. כעבור עשר דקות ניגשתי אל חדרו של אדוני, הקשתי על הדלת והמתנתי לצאתו.
"כנס, עבד." הוא היה לבוש בבגדים שחורים, כאלה שהוא היה לובש רק כאשר היה יוצא ל"מפגשים מיוחדים מאוד", כך כינה הוא את אותם מפגשים, שאני לא הוזמנתי אליהם אף פעם ואף לא שאלתי מה הם.
"אדוני, אתה יכול לצאת אל הסלון", אמרתי בהתרגשות.
"מי היה בדלת, עבד?"
"אדוני, מישהו שניסה למכור ציורים."
זחלתי לפניו אל הסלון. הוא התיישב על הכורסה ואני הפניתי את תשומת לבו לפינה המרוחקת שמאחורי הטלוויזיה.
"מה זה?" שאל הוא בנימת הפתעה.
העבד ששוחחתי איתו בצ'ט ואשר הוא זה שהקיש על גב הדלת, רכון היה שם על ארבע, כשקולר מעוטר בניטים מעצב את צווארו ושרשרת ברזל מתוחה קשורה מן הלולאה אל הוו שבקיר. רגליו היו קשורות ברצועות עור לרגלי שולחן הטלוויזיה העשוי ברזל וידיו כבולות באזיקים. ישבנו הצחור היה הקישוט היחיד שבלט בחלק התחתון של השולחן ואשכיו היטלטלו בקצב רעידתו.
אדוני חייך. הוא אחז בעורפי והניח את פניי על מחלצותיו. אברו הודה בהזדקרות פראית וציווה עלי להביא את העבד אל מרכז הסלון. שחררתי את שרשרת הברזל מהוו שבקיר ואת רגליו משולחן הטלוויזיה ועל בירכיי גררתי את הכלבלב התורן, את ההפתעה שהכנתי לאדוני, עד למקום בו כבר עמד האדון כדי לבחון את טיבו של העבד. מסיכת העיניים השחורה נספגה זיעת פחד. הזיעה הזאת, תמיד גרמה לאדוני לנבור בתאים הנכחדים ביותר של הפנטזיות והריגוש היה ניצת בעיניו כלהבת אש. הברק הזה, אשר מילא את הסלון באור נגוהות, בישר לי שאדוני העלה משהו בחכת הפנטזיות.
"קח שליטה, עבד."
"אדוני, אני... שליטה?"
"כן, עבד, תשפיט אותו למעני! תכין את הכלבלב המתוק הזה לטיפול מיוחד!"
את גופי פילחו קידוחים של פחד. אני... שליטה, מה אני יודע לעשות פרט מאשר לענג את אדוני האהוב? הרהרתי לעצמי כמעט בקול בוכים. מניין אני אשאב את הידע להכין את העבד? מה אני יכול לעשות לו, חוץ מאשר למצוץ לו וללקק את החור שלו? מה, שאני אצליף על ישבנו? אני? הרי אתעלף מייד עם אחיזתי בשוט!
הרהורים אלה ואחרים הסגירו את חששי הכבד. רצוני העז לרצות את אדוני נכנס לקרב הגיון מול רגש, שתקף את כל אבריי, אך כניעתי לאדוני הביאה אותי לאחוז במטקה, אשר אדוני השליך על הרצפה והתחלתי להצליף על הישבן הצחור שהתכווץ עם כל חבטה שסימנה אותו באדמומיות מעוגלת.
המעבר אל פטמותיו היה חד, מהיר וקל מכפי ששיערתי לעצמי. אחזתי בהן, אך עדינותי הצחיקה את האדון. הוא זרק לעברי מצבטי מתכת עם משקולות, ולבי נצבט מן הצורך להצמיד את מרעומי הכאב האלה לחזהו החלק. באצבעות רועדות הנחתי את המצבטים על הפטמות וכיסיתי את פניי.
צחוקו של האדון הדהד בסלון. התמונות שעל הקיר רעדו מעצמת הסמכות שלו וגופי החל לשקשק, שמא אאכזב את אדוני ואקלקל את ההפתעה שהכנתי לו. 'אני חייב להפעיל את עצמי! חייב ללבוש מסיכה אחרת, להרכין ראשי לתפקיד הנדרש ולהכין את הכלבלב לטיפולו המיוחד של האדון, אחרת, אני איענש קשות ואפילו גורם ההפתעה לא יעמוד לזכותי!' חשבתי בבהירות מה, והשכבתי את העבד על גחונו.
פישקתי את רגליו ובין כפותיו קבעתי מקל, כך שלא יוכל להניע אותן ודחפתי את לשוני לחור שלו. ידיי מעכו את ישבנו והפרידו את העכוזים זה מזה, עד שנפער חור גלוי ומוכן לקלוט שלוש מאצבעותיי בתוכו. שלחתי מבט מתחנן אל אדוני. ביקשתי בשתיקה שייטול את המושכות לידיו. הוא סימן לי להתרחק. זחלתי במהירות של 1860 רגל לפינת החדר. הושבתי את ישבני המיוחם על דילדו כדרישת אדוני ובהיתי במתרחש.
נרות בשלל צבעים היו ערוכים על פי גודלם על השרפרף, בסמוך לרגליו של האדון. כחול ואדום נטפו וצבעו את גבו של העבד בסדר ציורי מדהים. שעוות הנר הצהוב טופטפה על ישבנו המפושק של הכלבלב, אשר ניסה להניע את גופו הצורב, אך נר החתונה הלבן, הגדול, אשר ביתק את ישבנו, הקפיא את נשימתו ומנע ממנו כל תזוזה. שעוותו של נר החתונה החלה לזלוג על פי הטבעת. זעקות עונג עלו מפיו ודמעות חריכה הציפו את עיניו. הוא התחנן לרגיעה, והאדון כיבה את הלהבה מן הלבה שנשפכה על עכוזו האדום.
"כלבלב, מגיע לעבד שלי תודה, נכון?"
"כן, אדוני", השיב הוא גונח מכאב.
"אז תזחל הצידה ותפנה לו את המקום! מייד!" גער בו האדון וגרר את גופו בעזרת מרפקיו ואני שרעתי על גבי. ידיי צמודות לצדי גופי ורגליי נושקות אחת לשנייה. ריח החיטוי וקרירותו, הביאו אותי לשקוע אל קבלת הכאב שבהחדרת המחטים בפטמותיי. שניים בכול פטמה ועוד עשרים וחמש במגוון צבעים על בטני. מידי פעם סובב הוא אותן בסיבוב שלם והגביר את ריחופי האדיר.
בנחיתה שלי אל המציאות, הבחנתי כי הזין של אדוני כבר חדור עמוק בישבנו אל הכלבלב, אשר הכאב וההנאה התמזגו להם יחדיו ויצרו קולות בדואט של גניחה ממושכת. ביקשתי רשות מאדוני להדליק סיגריה. הוא ידע שלאחר שובי מן הריחוף, הסיגריה משלימה את מסעי אל העונג ולכן הרשה לי גם הפעם. אחרי שהשיל את הקונדום, העניק לי אדוני את שפיכתו האדירה, היישר אל תוך פי המיוחם. הוא נחת על הכורסה וביקש סיגריה. עצם את עיניו לשניות ארוכות ודרש לשחרר את הכלבלב, אשר הודה לו בקידה והוסיף תודה גם לי, בעת ליוויתי אותו ליציאה.
"עבד, הפתעת אותי!" חייך הוא מסופק.
"לשירותך, אדוני", השבתי מסופק אף אני.
"למיטה, עבד, בוא נלך לישון."
פרשתי את השטיח כפי מידותיי לרגלי מיטתו של אדוני.
"כבה את האור, עבד..."
"מיד אדוני", השבתי ושלחתי ידי לעבר המתג.
"בעצם... חכה רגע, לא כל כך נהניתי עם הקונדום, תן לי את התחת שלך, עבד."
