שבוע בביתו של האדון - סצינה שלישית

בבוקרו של היום הבא נכנסנו יחד אדוני ואני למקלחת. הוא השתרע באמבטיה המלאה בקצף ושמנים ואני עיסיתי את גבו בכפפת ספוג רוויה בסבון נוזלי ריחני. ישבתי על מעקה האמבטיה ורגלו הונחה על בירכי לעיסוי אצבעותיו, בעוד כף רגלו השנייה מטיילת על חזי ובין שפתיי הנושקות בתאווה את הכף, לה אני סוגד בכל נשמתי.

אל השולחן הוא ניגש כשהוא מודה לי בלפיתה אדירה של עכוזיי. התיישב על כיסאו, אחז באברי ואחרי שלוש משיכות מכאיבות, כמו צלצל הוא בפעמון, הכריז כי אני רשאי להגיש לו את ארוחת הבוקר. את שארית הקפה הוא שפך על פני המופתעים ופיו עטף את שפתיי.

"ככה זה יותר טעים לי", גיחך וסטר קלות על ישבני. דמעת התרגשות הודתה לו ולפני צאתו, בטרם חגר את חגורתו, הבהיר לי למי אני שייך ועם אותם סימני הצלפות עשיתי דרכי לעבודתי.

באחת וחצי בדיוק, אסף אותי אדוני ממקום עבודתי. יום של קניות בסופרמרקט. את חומרי הניקוי ומצרכי המזון הוא הרשה לי לבחור בעצמי. הוא בחן את כלי הבית, לראות מה כדאי לקנות שניתן להשתמש בו על גופי. כף עץ גדולה ואטבים עם משקולות המשמשות להידוק מפות שולחן היו הכלים אותם בחר. אני הבטתי בו בתמיהה על הכף. הוא הביט סביב. המקום היה הומה אדם.

"תסתובב!"
עיניי התחננו לסליחה ואת הסיבוב השלמתי לאט, שמא יתרכך הוא, אך כשגבי היה מופנה אליו, ספג ישבני כמה חבטות הגונות.
"עבד, לעולם על תביע תמיהה על מה שאני קונה!"
הרכנתי ראשי ולחשתי: "כן, אדוני".

האנשים שהיו עדים לסצינה, הביטו המומים והתרחקו כל עוד רוחם ברגליהם. רק בחור אחד אזר אומץ והתקרב אלינו. "אני מקנא בך על שיש לך אדון כזה!" אדוני אחז בכף, חבט קלות על כף ידו ומבטו הקשוח לא הותיר לבחור ברירה, אלא להשפיל מבט. אדוני אחז בזרועו והרחיק אותו מטווח שמיעתי.

אחרי הסתודדות קצרה ניגשנו לקופה ואני העמסתי את המצרכים אל המכונית וממנה הביתה. אדוני נכנס לנוח ואני עסקתי בסידור ובבישול. מרק אדום עם ירקות וגרגרי חומוס ההביל על הגז. כבד עוף שתפח אחרי שעתיים של שהייה בקמח, העלה ניחוחות מתוך התנור וצ'יפס מתובל באבקת מרק עוף כבר היה מטוגן. סלט ירקות בתוספת פלחי פטריות ברוטב חמוץ מתוק תובל לטעמו של אדוני, אשר התעורר מרעש התרסקות בקבוקון שמן הזית שנפל מידי.

אספתי את הרסיסים והברקתי את הרצפה. אדוני הצית סיגריה והגישה אל פי. ידעתי שבמעשה זה איננו כועס על שבירת הבקבוקון. אחרי שהדחתי את כלי הארוחה, הגשתי לו קפה בסלון וכרעתי לרגליו.

"עבד, על השידה שלי יש שקית, תביא אותה."
אחזתי את השקית בפי, כפי שהוא אהב, ובקשקוש של עכוזים זחלתי אליו.
"מגיע לך פינוק, עבד", אמר ושלף באט פלאג חדש. רוטט.
הוא הניח אותו לפניו ואני כיוונתי את פתחי לחדירה, כאשר גבי מופנה אל בירכיו של אדוני. הוא הדליק את הטלוויזיה וידיו עסקו בפטמותיי. הרטט של הבאט פלאג בתוכי ואצבעותיו המעצבות את הכאב בחזי, גרמו לי לזקפה, אשר ניסיתי להסתיר בין רגליי.

הנקישה בדלת הקפיצה אותי. אני לא תכננתי הפתעה היום לאדוני ומבטי השואל גרם לו לצחוק.
"גש לפתוח, תתלבש קודם. תשאיר את הפלאג בישבן!"
"כן, אדוני", השבתי, ולאחר שלבשתי רק את מכנסי הטרינינג מיהרתי לפתוח את הדלת.

הבחור מהסופרמרקט עמד בפתח. חייכתי אליו במבוכה והזמנתיו להיכנס. זחלנו לסלון ואדוני ציווה עליו להתפשט. גם אני הסרתי את מכנסיי. הפלאג עדיין רטט בתוכי. זיקפתי עדיין עמדה בין רגליי.
"שב שם בצד, בפינה", פקד עלי אדוני.
הוא נטל את כף העץ החדשה והצליף על ישבנו של העבד התורן.
"אתה מקנא בעבד שלי, כלב?"
"כן, אדוני", השיב הוא.

אדוני הגביר את מהירות ואת עוצמת ההצלפות. אני, ישוב עדיין בפינה, מביט בנעשה ומתגאה באדוני. מתגאה בקנאתו של העבד בי, אך ספוג רחשי קנאה אל הנאתו. מקנא שהוא זוכה לטיפולו של אדוני הבלעדי.
"תסתובב, כלב, תראה לעבד שלי את ישבנך!"

ישבנו של העבד התורן נצבע ארגמן. ידיו של אדוני פישקו את עכוזיו לעיניי. הרכנתי ראשי. אספתי פניי בידיי וניסיתי להסתיר את תחושות כאב הקנאה.
"תסתכל, עבד!" גער בי האדון.
הישרתי מבט אל החור הנפתח לאצבעותיו של אדוני.
"אני הולך לזיין אותו, עבד, מה אתה אומר?"
"אדוני, אני יכול ללכת למטבח?"
"לא!!!! אתה נשאר כאן!!!"
"כן, אדוני", השבתי נכנע לדרישתו.
"אתה מקנא, עבד?"
"כככן, אדוני", גמגמתי ברעד של הליכי בכייה.
"אני אוהב שאתה מקנא", אמר והחדיר את הזין שלו בגהירה אכזרית לחור של העבד.

העבד התורן נאק. גרוני נחנק. אדוני זעק. הוא זעק את הנאתו וקרא לעברי:
"עבד, איזה חור יש לכלב הזה!"
ניסיתי לחמוק מלהביט. עצמתי את עיניי הדומעות ושקעתי אל הרהורים. 'מה קרה לי, הרי אני בעצמי הבאתי עבדים לאדוני ולא אחזה בי הקנאה? אולי משום שהוא הביא את העבד, משום שהוא קבע אתו? או שמא מפני שאדוני מפגין במילים את הנאתו מזיון העבד התורן?'

"תתקרב לכאן, עבד!"
זחלתי אליו בצייתנות.
"תסתכל. אני רוצה שתראה איך אני מזיין אותו! אני אוהב שאתה מקנא!"
פרצתי בבכי. קנאתי העבירה בי צמרמורת עזה. ניסיתי להרגיע את בכייתי במחשבה שאדוני נהנה וזה מה שחשוב, אך הנאתם חידדה בנשמתי להבי גרזנים. רציתי לאסוף את חולשתי ולברוח משם. להיעלם. רציתי לצרוח: 'אדוני, די, אינני יכול לשאת זאת!' רציתי לשלוף את הבאט פלאג מתוכי ולזעוק: 'אדוני, אני רוצה את הזין שלך בתוכי!' אך גופי, כמו מוסמר הוא, לא שעה לתחינותיי ופי נאלם.

ניסיתי לזחול שוב לפינה. התחננתי שירשה לי להתרחק מרחש הפימפום שהגביר את דמעותיי, אך תחינותיי היו לשווא. הוא גמר בתוכו. העבד התורן ספג את זרע הקדושים של אדוני. חשתי שהוא משייך אותו אליו. שנאה עזה אל העבד התבייתה בלבי. יכולתי כעת לשבור על גופו עשרה מקלות במבוק. להתעלל בו! לטפטף עליו ממרחק אפס, שעווה של 20 נרות!

אחרי שהעבד התורן ניקה במציצה את אברו של אדוני, ליוויתי אותו אל דלת היציאה.
"תכין את השרשרת הארוכה", פקד עלי האדון בדרכו למקלחת.
בצאתו הוא כיבה את רטט הבאט פלאג והשאירו חדור בישבני.
"תביא את השטיח שלך, עבד".

זחלתי מוכה קנאה וחרדה לחדר השינה והבאתי את השטיח שלי.
"תפרוש אותו ליד השולחן במטבח", ציווה הוא בטון מרוגז.
פרשתי את יצועי ונשכבתי דום.
"לא, ככה, עבד. תשכב על הצד! חבק את רגל השולחן!"

ביצעתי את המוטל עלי בכניעה וניסיתי לחשוב מה מתחולל במוחו של אדוני.
"כעת עטוף ברגליך את הרגל השנייה של השולחן!"
הוא כרך קצה אחד של שרשרת הברזל אל ידיי ואת הקצה השני הידק אל רגליי. קליק נעילת המנעולים סגר עלי לילה של השפלה, מתנת עונש מאת אדוני האהוב.