מעפרך באתי ואל עפרך אשוב

כשראיתיה לראשונה, שיערה הזהוב גולש על חולצתה השחורה המכופתרת כקרני הירח על שמי הלילה המכוכבים, טבעות ברזל למותניה כקשקשיה של בת-ים, רציתי ליפול על ברכיי ולנשק את רגליה לאלתר, אך ידעתי כי העבד הוא גם עבד לדרך, לדרך הייסורים המובילה אל מלכות האישה השמיימית.

כרעתי על ארבע והובלתיה אל מחוז חפצה, כסוס מאולף. השולחן, שהוא המזבח המודרני של האלילים והאלילות, הציע לה מכל פירות האדמה. נאסר עלי להוציא מילה מפי. החילותי ללקק את חודי נעליה, כחתול המנסה למשוך את תשומת לבו של בעליו החדשים, אך לשווא. היא שלפה חפיסת סיגריות מתיקה, וטחבה אחת אל פיה. העשן שנשפה דימה אותה לדרקון שלו הסינים נוהגים לסגוד. המשכתי להבריק את נעליה בלשוני היסודית.

"את סוליות נעליי, עבד!" פקדה לפתע, "סלק מסוליותיי את העפר, מקומו איתך, ולא איתי!" שירבבתי את מלוא לשוני והחילותי לעשות כן. "המשך, ע ב ד י, כי מעפרי באת ואל עפרי תשוב!" דחקה בי בסמכותיות אלוהית. ואני עשיתי כן בחדווה של כלב שזה עתה אימצוהו, כי קראה לי עבדה...