שבוע בביתו של האדון - סצינה רביעית
מאת מאסטר יקיר(שולט)
21 בנובמבר 2004
אל הבוקר הרחוק ציפיתי בערנות בוכייה. השלולית שנקוותה מתחת ללחיי השמאלית, חלחלה אל עצמותיי והצמידה את צינת ריחוקו של אדוני מלילי. רוח קרירה חדרה מבעד לשלבי התריס ונחתה על גופי החשוף למערומי הכאב, כמו אמרה היא לשמוח לאידי. חשתי את החשיכה הנושקת בעורפי. פיללתי שאדוני יתעורר ויתיר אותי מאסוריי. שיצלוב אותי לרגלי מיטתו ובלבד שאשמע את נשימותיו. לחוש את קירבתו. לחוש מוגן.
אור ראשון, אפל, של יום סגריר וגשום הצליף בי את התקווה שאדוני עוד מעט יצא מחדרו. השעון הביולוגי שלי הקריא לי את השעה חמש וביקשתי לקום, להדליק את הדוד, אך ידיי נתקלו ברגל השולחן, אשר נגרר על הרצפה והשמיע חריקה חזקה. חששתי. חששתי שהרעש הזה יביא את אדוני לכעס נוסף. הצמדתי ידיי, שממילא היו קשורות אל רגל השולחן והתחננתי בפניה שתחדל.
צעדיו של אדוני נשמעו ברקע הדממה. עצרתי את דמעותיי וחיכיתי שיתקרב לשחרר אותי מתנוחתי הכואבת. הוא הדליק את הדוד וחזר לחדרו. פסיעותיו המתרחקות הרחיקו את גופי מהתרת כבילתו אותי. בהיתי בקשיחות שחלפה מאחורי גבי והערצתי אליה אך גברה. אחר כך הוא נכנס למקלחת. בצאתו פתח את המנעולים אך סימן לי להישאר שרוע. באותה תנוחה נותרתי גם כאשר מזג לעצמו קפה.
לפני צאתו מהבית, השליך על גופי פתק וטרק את הדלת מאחוריו. גופי נבעת. אחזתי בפתק וזחלתי נוטה על צדי לכיוון הסלון. התיישבתי על כורסה נמוכה, שעליה הורשיתי לשבת רק בהיעדרו, ובמורא גדול עיינתי בנייר שנרעד בין אצבעותיי:
"אל תדאג, אוכל ארוחת בוקר בקפיטריה".
אל המקלחת דידיתי כמעט על גחוני. זרם המים הוסיף לכאביי והמגבת אף היא לא ריככה. לעבודה לא הלכתי. הייתי חייב לצבור כוח כדי להכין את הבית לקראת שובו של אדוני מעבודתו. נרדמתי על הכורסה הנמוכה ורחש נעילת שרשרת הברזל שב ללוותני בחלומי. התעוררתי ספוג כוחות מחודשים. בתנועות מסוימות הכאב נגע והזכיר את הלילה, אך הבית הוברק וצוחצח. מרק פטריות, עוף צלוי עם תפוחי אדמה וסלט שפע ירקות היו מוכנים אף הם לבואו של אדוני.
חיכיתי מול הפתח, כורע על ארבע, כשנעלי הבית של אדוני מונחות על גבי. הדלת נפתחה. חלצתי את מגפיו. הוא נטל את נעלי הבית מבלי לעשות שימוש בישבני ואף לא השקה אותי בנוזליו. הגשתי לו את האוכל והתחננתי על בירכיי לסליחתו.
'ארצה, כלב, מתחת לשולחן!' הוא הורה לי מבלי להוציא מילה מפיו.
רגליו התרחקו מגופי. רציתי להסתער עליהן בתחנונים, אך ידעתי שההתרפסות הזו תעלה בו את חמתו. נותרתי דומם ומתפלל שיסלח. את הקפה הגשתי לו לסלון ואני, ברשותו, שתיתי את שלי במטבח עם סיגריה אחת בלבד.
"עבד!" נשמע קולו מהדהד בכל הבית.
זחלתי לקריאתו במהירות.
"כן, אדוני", השבתי בשמחה על שפנה אלי.
ושוב שתיקה. ושוב דרישות בסימנים. לקחתי את הכוס הריקה למטבח והדחתי גם את זו שאני לגמתי ממנה. כרעתי בפתח הסלון, זמין הייתי לרצונותיו. ייחלתי להוראה, לפקודה, לקללה לגידוף, אך השקט שהוא הנחית עלי, הלך וגבר.
עד לשעה שבע בערב נמשכה תנומתו על כורסתו המהודרת. עד לאותה שעה עיניי היו פקוחות לסימנים ממנו. סימנים שלא הגיעו. לפתע הוא פקח את עיניו וציווה:
"זחל הנה, כלב!"
קיפלתי את שמחתי בין רגליי ובהבזק זחילה רכנתי לרגליו. רחש שקית הנייר גירה אותי לשאת את עיניי לנעשה, אך לא העזתי, אפילו לא במחשבה.
"כלב, גם אם אזיין עוד עשרים עבדים, רק אתה שלי, זכור את זה תמיד, ברור לך?"
"אדוני...", התחלתי לומר ושטף דמעות חנק את גרוני.
הוא הרים את סנטרי ועיניי הגונחות פגשו בעיניו.
"מה אתה בוכה, אתה נקבה? נקבות יש לי מספיק!"
"אדוני, הדמעות האלה הן מאהבתי אליך, דמעות של אושר..."
הוא חסם את פי בנשיקה. אינני יודע אם חשו שפתיו בדמעותיי, אך המגע הזה, העונג הזה של פיו העוטף את פי, כיסה על כל עינויי הלילה הקודם ושתיקת היום הזה. הוא הניח את מצחי על בירכיו וענד לצווארי קולר.
"אתה שלי, זה ברור לך, עבד?"
"כן, אדוני... אנא, אל תכעס, דמעה אחרונה מבקשת את רשותך להשתחרר..."
הוא חייך וסטר קלות על לחיי. הניע ראשו מצד לצד ואמר בנימה של צער:
"היה לך קשה, אני יודע, שמעתי אותך כל הלילה".
נישקתי את ידיו בתאווה.
"תודה, אדוני היקר", לחשתי בכניעה.
"מגיע לך עוד משהו, עבד, אתה יודע מה מגיע לך?"
"כן, אדוני", עניתי והפניתי את ישבני להצלפות הבוקר ואחר הצהרים, אשר נמנעו ממני בשל כעסו.
הוא הצמיד את פניי אל הקיר. ידיי נקשרו מתוחות לווי הברזל ורגלי המפושקות היוו לגופי איזון בעת שהשוט צבע את ישבני. לאחר שהתיר אדוני את הקשרים, החדיר באט פלאג לישבני ואמר:
"תתלבש, אנחנו הולכים לסרט."
בשלוש וחצי השעות שנמשכה הקרנתו של הסרט, זיין אותי הבאט פלאג בהתמדה. מידי פעם התעניין אדוני בהרגשתי ובהפסקה, בקומת המשרדים של בית הקולנוע, הוסיפה חגורתו אודם לעכוזיי. בשובנו הביתה הוא תבע את פטמותיי: "לא נגסתי בהן היום", גיחך וחבק אותן בשיניו.
גם על ישבני הותיר סימני נשיכות ואת מקומו של הבאט פלאג תפס הזין שלו בחדירה פראית ואונסת. הוא גהר אל תוכי. הוא גמר בתוכי. הוא שקע בתוכי ובתנוחה הזו ריחפנו אל תוך הלילה, בו שייך אותי אדוני בקולר לשעבוד טוטאלי.
אור ראשון, אפל, של יום סגריר וגשום הצליף בי את התקווה שאדוני עוד מעט יצא מחדרו. השעון הביולוגי שלי הקריא לי את השעה חמש וביקשתי לקום, להדליק את הדוד, אך ידיי נתקלו ברגל השולחן, אשר נגרר על הרצפה והשמיע חריקה חזקה. חששתי. חששתי שהרעש הזה יביא את אדוני לכעס נוסף. הצמדתי ידיי, שממילא היו קשורות אל רגל השולחן והתחננתי בפניה שתחדל.
צעדיו של אדוני נשמעו ברקע הדממה. עצרתי את דמעותיי וחיכיתי שיתקרב לשחרר אותי מתנוחתי הכואבת. הוא הדליק את הדוד וחזר לחדרו. פסיעותיו המתרחקות הרחיקו את גופי מהתרת כבילתו אותי. בהיתי בקשיחות שחלפה מאחורי גבי והערצתי אליה אך גברה. אחר כך הוא נכנס למקלחת. בצאתו פתח את המנעולים אך סימן לי להישאר שרוע. באותה תנוחה נותרתי גם כאשר מזג לעצמו קפה.
לפני צאתו מהבית, השליך על גופי פתק וטרק את הדלת מאחוריו. גופי נבעת. אחזתי בפתק וזחלתי נוטה על צדי לכיוון הסלון. התיישבתי על כורסה נמוכה, שעליה הורשיתי לשבת רק בהיעדרו, ובמורא גדול עיינתי בנייר שנרעד בין אצבעותיי:
"אל תדאג, אוכל ארוחת בוקר בקפיטריה".
אל המקלחת דידיתי כמעט על גחוני. זרם המים הוסיף לכאביי והמגבת אף היא לא ריככה. לעבודה לא הלכתי. הייתי חייב לצבור כוח כדי להכין את הבית לקראת שובו של אדוני מעבודתו. נרדמתי על הכורסה הנמוכה ורחש נעילת שרשרת הברזל שב ללוותני בחלומי. התעוררתי ספוג כוחות מחודשים. בתנועות מסוימות הכאב נגע והזכיר את הלילה, אך הבית הוברק וצוחצח. מרק פטריות, עוף צלוי עם תפוחי אדמה וסלט שפע ירקות היו מוכנים אף הם לבואו של אדוני.
חיכיתי מול הפתח, כורע על ארבע, כשנעלי הבית של אדוני מונחות על גבי. הדלת נפתחה. חלצתי את מגפיו. הוא נטל את נעלי הבית מבלי לעשות שימוש בישבני ואף לא השקה אותי בנוזליו. הגשתי לו את האוכל והתחננתי על בירכיי לסליחתו.
'ארצה, כלב, מתחת לשולחן!' הוא הורה לי מבלי להוציא מילה מפיו.
רגליו התרחקו מגופי. רציתי להסתער עליהן בתחנונים, אך ידעתי שההתרפסות הזו תעלה בו את חמתו. נותרתי דומם ומתפלל שיסלח. את הקפה הגשתי לו לסלון ואני, ברשותו, שתיתי את שלי במטבח עם סיגריה אחת בלבד.
"עבד!" נשמע קולו מהדהד בכל הבית.
זחלתי לקריאתו במהירות.
"כן, אדוני", השבתי בשמחה על שפנה אלי.
ושוב שתיקה. ושוב דרישות בסימנים. לקחתי את הכוס הריקה למטבח והדחתי גם את זו שאני לגמתי ממנה. כרעתי בפתח הסלון, זמין הייתי לרצונותיו. ייחלתי להוראה, לפקודה, לקללה לגידוף, אך השקט שהוא הנחית עלי, הלך וגבר.
עד לשעה שבע בערב נמשכה תנומתו על כורסתו המהודרת. עד לאותה שעה עיניי היו פקוחות לסימנים ממנו. סימנים שלא הגיעו. לפתע הוא פקח את עיניו וציווה:
"זחל הנה, כלב!"
קיפלתי את שמחתי בין רגליי ובהבזק זחילה רכנתי לרגליו. רחש שקית הנייר גירה אותי לשאת את עיניי לנעשה, אך לא העזתי, אפילו לא במחשבה.
"כלב, גם אם אזיין עוד עשרים עבדים, רק אתה שלי, זכור את זה תמיד, ברור לך?"
"אדוני...", התחלתי לומר ושטף דמעות חנק את גרוני.
הוא הרים את סנטרי ועיניי הגונחות פגשו בעיניו.
"מה אתה בוכה, אתה נקבה? נקבות יש לי מספיק!"
"אדוני, הדמעות האלה הן מאהבתי אליך, דמעות של אושר..."
הוא חסם את פי בנשיקה. אינני יודע אם חשו שפתיו בדמעותיי, אך המגע הזה, העונג הזה של פיו העוטף את פי, כיסה על כל עינויי הלילה הקודם ושתיקת היום הזה. הוא הניח את מצחי על בירכיו וענד לצווארי קולר.
"אתה שלי, זה ברור לך, עבד?"
"כן, אדוני... אנא, אל תכעס, דמעה אחרונה מבקשת את רשותך להשתחרר..."
הוא חייך וסטר קלות על לחיי. הניע ראשו מצד לצד ואמר בנימה של צער:
"היה לך קשה, אני יודע, שמעתי אותך כל הלילה".
נישקתי את ידיו בתאווה.
"תודה, אדוני היקר", לחשתי בכניעה.
"מגיע לך עוד משהו, עבד, אתה יודע מה מגיע לך?"
"כן, אדוני", עניתי והפניתי את ישבני להצלפות הבוקר ואחר הצהרים, אשר נמנעו ממני בשל כעסו.
הוא הצמיד את פניי אל הקיר. ידיי נקשרו מתוחות לווי הברזל ורגלי המפושקות היוו לגופי איזון בעת שהשוט צבע את ישבני. לאחר שהתיר אדוני את הקשרים, החדיר באט פלאג לישבני ואמר:
"תתלבש, אנחנו הולכים לסרט."
בשלוש וחצי השעות שנמשכה הקרנתו של הסרט, זיין אותי הבאט פלאג בהתמדה. מידי פעם התעניין אדוני בהרגשתי ובהפסקה, בקומת המשרדים של בית הקולנוע, הוסיפה חגורתו אודם לעכוזיי. בשובנו הביתה הוא תבע את פטמותיי: "לא נגסתי בהן היום", גיחך וחבק אותן בשיניו.
גם על ישבני הותיר סימני נשיכות ואת מקומו של הבאט פלאג תפס הזין שלו בחדירה פראית ואונסת. הוא גהר אל תוכי. הוא גמר בתוכי. הוא שקע בתוכי ובתנוחה הזו ריחפנו אל תוך הלילה, בו שייך אותי אדוני בקולר לשעבוד טוטאלי.
