הסיפור של גל (חלק שני)

הסיפור נכתב על ידי זהב ו- being36

*

כן, לקח לי עוד כמה ימים לחשוב איך אני גורמת לו לשלם.
לא הצלחתי לתכנן משהו מוגדר, אבל ידעתי שאני צריכה מקום לחשוב.

בגלל הבידוד של אלמוג, חברים כבר לא ממש היו לי ואז נזכרתי בשי.
אתה זוכר את שי?
נו, זה מראש פינה.

(התחלתי לפשפש בזיכרוני מי זה שי מראש פינה,
גל נתנה לי רגע, והמשיכה.)

נו, זוכר שהיה לי בן דוד בראש פינה? סיפרתי לך עליו.
(כן, נזכרתי, היא סיפרה על הבן דוד הזה, חברים טובים מהילדות, קשר משפחתי מיוחד.)

בקיצור, היום שי הוא פסל מתבודד - ידעתי שאני יכולה לפנות אליו.
וכיוון שלא היו לי כבר ממש חברים החלטתי לנסוע ולישון אצלו כמה ימים.

בבוקר יום שלישי קמתי מוקדם מהרגיל, כאילו לנסוע לעבודה (כמובן שלא סיפרתי לאלמוג שלקחתי חופש). לקחתי את התיק הקטן שארזתי והסתרתי בימים האחרונים (במחסן כדי שלא ישים לב).

נכנסתי למכונית שלי, הסתכלתי על הטנדר של האדם שהיה פעם אדוני.
ידעתי שהוא צריך להגיע לתל אביב לפגישה חשובה בצהרים.
וידעתי בדיוק מה אני הולכת לעשות.

ניקבתי לו את האוויר בשני גלגלים –
אני עוד זוכרת את החיוך שעמד לי בזווית הפה ממעשה הקונדסות הזה, ונסעתי לראש פינה.

עוד לפני שהגעתי לשי, הנייד צלצל איזה שמונה פעמים. ידעתי שאלמוג מחפש אותי כדי שאבוא להציל אותו. ברור שלא עניתי - מה, האדון הדגול שלי לא יכול להסתדר לבד? לכל הוא צריך שיפחה?

וכך כמעט בלי מאמץ זכיתי בסיבוב הראשון.

שלא תחשוב שהיה לי קל לא לענות לו. הרי הוא אילף אותי כל כך טוב, שגם באמצע העבודה הייתי זמינה לרשותו. הייתי לרשותו בכל רגע שחפץ, תמיד.

אבל הפעם… (פה הקול של גל רעד)
הפעם אני החלטתי לעמוד על שלי
הפעם לא עניתי אפילו לצלצול אחד שלו. וכל היום מלמלתי לעצמי (כמו מנטרה) שאני- להיות שיפחה הפסקתי!

הגעתי לראש פינה ופניתי כמו כל בחורה בשעת משבר לתחביב הקניות - אתם הגברים בחיים לא תבינו את זה.
(אני מודה, זה משהו שלא הבנתי, אבל החלטתי שלא להיכנס לזה כרגע.)

בכל אופן נכנסתי לקניון היחיד שקיים בראש פינה, עשיתי סיבוב חנויות. שלוש חולצות חדשות, שני זוגות נעליים, קצת איפור והמון פינוקים קטנים (סבונים וקצף לאמבט ובושם).
אה, כמובן, קניתי גם ספר עם כל העצות הטובות האלה לשיפור עצמי בעשרה שלבים.

בקיצור העברתי בכיף כמה שעות תוך כדי הטרטורים הבלתי פוסקים של הנייד על החגורה שלי.
נכון, בכוונה לא ניתקתי אותו.
התחלתי להנות מלהרגיש את הרטט שלו על החגורה ולראות את המספר של אלמוג מבלי שארגיש מחויבת לענות לאדוני "היקר".
תיארתי לעצמי שאלמוג כבר מתכנן את העונש שלי להלילה על ההברזה בטלפון הנייד.
אבל התכנון שלו כבר לא חייב אותי שהרי היו לי את התכנונים שלי.

לקראת הצהרים דפקתי על דלתו של שי הבן דוד האומנותי שלי.
יש לו בית מרווח עם שפע של חדרים, גינה מאחורה עם ערסל בפינת ישיבה.
התכנון הישיר שלי היה לבלות על הערסל מספר ימים, לנשום אויר בלי לחצים ולחשוב על הצעדים הבאים.
שי המקסים הזה, עם שלוות הנפש המדהימה שלו, נתן לי חיבוק, הוביל אותי לחדר פנוי בקומה השניה, עדכן אותי שיש לו אורח מחו"ל (דיוויד שמו) שמסתובב היכן שהוא ונעלם בסטודיו.

אני מודה שהדבר הראשון שעשיתי זה להיכנס למטבח של שי ובפרץ של יצירתיות שנבעה בעיקר מתחושה עילאית של חופש התחלתי לבשל ולאפות מכל הבא ליד.
סוף סוף הרגשתי את החופש!

אחרי מספר שעות עליתי למעלה, מילאתי אמבטיה עם מלא ריחות וקצף והקשבתי לכל ההודעות של אלמוג. (אני עוד זוכרת את הסדר שלהם) זה התחיל ב :
"גל, תתקשרי אליי דחוף, אני צריך שתגיעי הביתה."
"למה את לא חוזרת אליי, גל ?"
המשיך ל :
"למה את לא בעבודה פרה עצלנית שכמוך?"
"מה?! אני שמעתי נכון שלקחת יום חופש בלי לעדכן אותי?!"
"חתיכת מטומטמת לא אמרתי לך להתקשר הביתה ?"
"את עוד תחטפי על זה!"
"איפה את מסתובבת יא זונה שכמוך?"
והתפתח ל:
"חכי, חכי. כשתחזרי הביתה אני אכלא אותך לכמה ימים! הסיפור עם גדי יהיה כלום לעומת מה שאעשה לך!"
"אני הולך לכסח לך את הצורה אם את לא חוזרת אליי תוך חמש דקות. את שומעת?! "

ככה זה נמשך ונמשך...
ואני מקשיבה להודעות האלו מתוך אמבטיה מלאת קצף.

בהתחלה היה בי אינסטינקט להתקשר אליו חזרה, אבל החזקתי את עצמי .
אחר כך ככל שהפנמתי את ההודעות התחלתי להבין איפה הייתי בכל התקופה האחרונה עם ה"אדון" חסר הביטחון הזה. אצל מי הפקדתי את חיי, תהיתי.
לבסוף, אחרי תחושות של עצב וקצת זיכרונות נוסטלגיים שכמובן גרמו לבכי, התחלתי לצחוק -
לא יודעת מאיפה זה יצא הצחוק המטורף הזה.
אבל הוא יצא.

כנראה נרדמתי בתוך המים כי פתאום הדלת נפתחה וראש בלונדיני הציץ פנימה ושאל אם לא קר לי כבר.
מזל שאני לא נבוכה בקלות. ובאמת למה שאהיה נבוכה? אחרי אותו סוף שבוע פרוע עם אלמוג והחברים שלו כבר לא מתביישת מאף אחד (ואולי, בעצם, מתביישת מכולם).

הסתבר שזהו דוויד, החבר של שי. ישראלי לשעבר שגר כבר שנים באוסטרליה וקפץ לביקור מולדת. צייר, פסל ובעיקר מקעקע מקצועי. גבוה, בהיר שיער, נאה למדי וכמובן מקועקע - ואתה יודע כמה אני חולה על קעקועים.
(האמת, אני יודע. אוף, כמה שהיא ניסתה לשכנע אותי פעם לעשות קעקוע.)


דיוויד התיישב על שפת האמבטיה עם קפה שהכין לי (הוא הבחין שנרדמתי בתוך המים אז החליט להיות נחמד והביא לי קפה להתעורר) והתחיל לדבר.
מזמן לא התייחסו אליי כל כך יפה. בפשטות וישירות מצאתי את עצמי מנהלת שיחות על דה והא מבלי לחשוב על הסטירה הבאה ומבלי לדאוג כל הזמן לספק בידור למישהו אחר. פשוט שיחה. קלילה, נינוחה וזורמת. כמעט טבעית (פרט לעובדה שאני ערומה באמבטיה ומדברת עם גבר זר).

כאשר נהיה לי קר הצעתי שנמשיך במטבח. הוא לא ניסה לגעת בי ולא נראה מאוכזב או כועס. הושיט לי את המגבת (עם השפלת מבט שאז נראתה לי, בטעות, כמו בושה) ויצא.

ישבנו שלושתנו לאכול. שתינו קצת. באו עוד כמה חברים של שי ובלי משים מצאתי את עצמי חוזרת לעולם הנורמלי. עולם ללא איומים, ללא קללות, ללא תרגילי כוח.
אני מודה, זה הרגיש לי מוזר.
מוזר, אבל כיף.

התעוררתי בצהרים לריח של קפה. דוויד ישב למרגלות המיטה. כוס קפה עם פרוסת עוגה ופרח חמנייה על הכרית לידי. הוא ישב בסבלנות וחיכה שאתעורר.
וואו! זה היה שונה! מישהו דואג לי. לי! לגל השפוטה. הזונה. השפחה הנרצעת של אדון אלמוג הכל יכול. לגל שבמשך שנה רק שירתה אנשים אחרים.
פתאום מישהו משרת אותי. מחייך אליי. מגיש לי קפה בלי לדרוש מציצה אחרי זה.
איזו תפנית!

ככה התחיל שבוע השינוי שלי.
הנייד המשיך לרטוט. אלמוג המשיך להשאיר הודעות. אבל עם כל יום הנוסח השתנה.
לא יותר מילים כמו: זונה, מטומטמת, אפס וכדומה.
אלא הודעות מהסוג של:
"חומד אני משתגע מדאגה, לאן נעלמת?"
"איפה את מתוקה, תתקשרי אליי, תגידי שאת בסדר. גל."
"תפסיקי לשחק אני אתקשר למשטרה שיתחילו לחפש אותך. אני רציני, ילדה."
"דברי איתי, גל! מה קורה כאן?!"

בקיצור מי שהיה האדון אלמוג התחיל לדאוג, ואני התחלתי להתרווח ולהנות.
מה שכן, הקול שלו עדיין הרטיב אותי. התחלתי להתגעגע לגוף שלו, לריח שלו. להיזכר בשיחות שפעם ניהלנו. בסשנים המדהימים שהיו לנו. רציתי אותו, אבל כבר אחרת. בתנאים אחרים.

בו בזמן התפנקתי על תשומת הלב של דוויד שהלך אחרי ודאג לי (הוא היה כל כך מתוק).
בלילות הייתי שוכבת על הערסל ומורידה רגל למטה. דוויד היה יושב על כרית מתחתי ואיך שהרגל הייתה משתלשלת הוא היה מתחיל ללטף אותה, לעסות.
אחרי זמן הייתי מחליפה רגליים.

המשכנו לדבר. ואני למדתי להנות מהזמינות שלו. כל מה שרציתי – הייתי רק צריכה להגיד בקול רם ודיוויד היה קופץ ומבצע. קפה בבוקר למיטה ומסאג' רגליים הפכו להרגל תוך ימים ספורים.

ערב אחד נכנסתי לסטודיו של שי לשיחה רצינית. הרגשתי שאני זקוקה לאפס את עצמי כי התחלתי ללכת לאיבוד. מצד אחד הדאגה של אלמוג, מצד שני הפינוקים של דוויד.
כבר שכחתי למה הגעתי לכאן ומה אני רוצה להשיג.
אז ישבתי עם שי וסיפרתי לו את כל קורותיי עם אלמוג. לא הסתרתי דבר, גם כשראיתי את הבן דוד היקר שלי מסמיק מכעס. דיברנו אל תוך הלילה. הגעתי למסקנות. תכננתי בעזרתו את המהלכים הבאים, צעד צעד בנינו תוכנית עבודה.

בבוקר שי דיבר עם דוויד ושלח אותו לארוז.
אני אספתי את הדברים שלי.

נכנסנו למכונית ונסענו חזרה לבית בגליל.
אני (גל, השפחה לשעבר) ודוויד נסענו לבית של אדון אלמוג.
אדון, אמרתי?

לא לאורך זמן...