שפחתו

מצב הרוח שלה התחמם.
היא התרתחה על כך שבשעה שנזקקה לו ביותר הוא לא היה שם. להורות לה, לשלוט בה. בכעסה.

היא גידפה אותו נמרצות. קיללה והכתה בראשה בחוזקה, ואז נצמדה לקיר, כאילו מבקשת שיתפוס אותה, שינחית עליה את המכה.
היא נחנקה מדמעות.
חומה עלה, היא הורידה את חולצתה ואת מכנסיה, נשארת רק בבגדיה התחתונים, בד כותנה לבן ומיוזע. היא מחתה אגלי זיעה שזלגו ממצחה ומִחָזַה, אל צלעותיה.
במהרה גם בגדים אלו נחתו על רצפת החדר.
היא התיישבה לה בתנוחת עובר על הרצפה הקרה, וחייגה את המספר... מייבבת אל הטלפון... ואין עונה.
היא חייגה שוב. הוא חייב לענות לה. למה ברגע הזה, הוא נוטש את השפחה שלו?
הסלולרי שלה צלצל.
היא ענתה רק ב"כן ולא מאסטר". כשהשיחה נותקה היא חיבקה את גופה הדואב והחלה מכינה את עצמה.
מקלחת, בושם, בגדים נקיים, היא טחבה גם חולצה נקיה לתיק, ויצאה לדרך.

כשהגיעה, התפשטה כבקשתו, והציגה בפניו את גופה.
המכות, הכאב המשחרר, היא בכתה וצווחה, התחננה לעוד. והוא נתן, לא לפני שהודיע לה כי היא הפרה כל חוק שהוטל עליה.

"עלייך להיות סבלנית, עלייך להיות מאופקת" והיא בבכיה, "כן מאסטר", נושקת לרגליו, והוא מושיט את המחטים הדקיקות אל עבר גופה, ומחדיר אותן אחת אחת.
גופה השברירי, הלא מחושל, התפתל כאשר מחט ראשונה חדרה לשד השמאלי, מנקבת את הפטמה.
כך גם במחט הבאה, ובאחרת.

כשקשר אותה בזרועותיה וברגליה והותירה לבד בחדר החשוך, כשגופה דואב, היא הודתה לו מבעד לדמעות, לפני שסגר את הדלת. "תודה מאסטר, סליחה...מאסטר".
היא נותרה כך שעה, שעתיים, הזמן חלף, גופה הזיע וכאב מהתנוחה הלא טבעית. החדר שהוצל בוילונות שחורים וכבדים, לבש עטה עלטה מפחידה.

היא שמעה את המנעול חורק אחת, ושתיים, ואז הדלת נפתחה, והוא ניגש אליה, ליטף-שרט את פניה, וסטר לה. היא ייבבה.
הוא התיר את הקשרים, והוציא את המחטים אחת אחת, מאפשר לה לעסות את האיזורים שנקשרו, והגיש לה צמר גפן טבול בחומר מחטא. "טפלי בעצמך". משסיימה חיבק אותה, והיא התפרצה בבכי תמרורים והודתה לו שוב.

היא נזדקקה לו, והוא בדק אותה, ועתה הוא הציל אותה... עד הפעם הבאה.
את שפחתו, נערתו.