קוברה

נכנסה אל החדר. הוא המתין לה שם, ישוב על כורסה בפינת החדר, רגליו פשוטות בנינוחות לפנים, כוס קפה מהביל בידו מרוקנת עד חציה.

אצבעו סימנה לה להתקרב.

ניגשה אליו והתכופפה להצמיד שפתיה לשפתיו. חמימות ורכות תחת שפתיה. לשונות התערבלו בטעם של קפה ותאווה וגעגועים.
והתנשקו.
והתנשקו עוד
והתנשקו עוד הרבה.

ניתקה עצמה בקושי. רק לנשום מעט. ראשו נע בסימן והיא התרחקה. יודעת מה מצופה ממנה.

היה רק שקט. והתנשמותה.
היה רק שקט ורחש בגדיה המתקלפים.
היה רק שקט כשהזדקפה מולו, עירומה, ידיה שלובות מאחורי גבה, כתפיה מתוחות מולו.

מבטה בהה בשטיח לרגליה, נושק לרגליו הפשוטות לפניו.

דקות חלפו והשקט התעבה סביבם, מקצר נשימתה. מבטה החל לשוטט, אל נעליו. אל המיטה על ידם, עדיין מסודרת. עוד מעט ו..

מבטה שוטט בתוך השקט אל הכוס הריקה על השולחן.

אל הוילון
אל השטיח חזרה

הדקות עברו. רק הם והשקט. והמבט הבוחן.

רק לא להסתכל בעיניו, רק לא להסתכל.

המגנט לא הניח לה. הרגישה את צריבת מבטו עליה. לא מניח, לא מניח.

כאילו מעצמו נשאב מבטה אל עיניו.

ונלכד.

הרגישה את הרעד מתפשט בגופה. הרגישה כארנבת לכודה באור פנסים.
היתה כעכבר נעול בעיניו של קוברה.

השקט קיבע את המבטים. מצמצה במהירות, מקווה שעפעפיה יקטעו את הזרם. את החשמל שחיבר בין עיניה לעיניו.

לא הניח לה להוריד מבט. זה היה אבוד.

הלחות העמיקה בה לרטיבות.
הנשימה העמיקה בה להשתנקות.
השקט העמיק בה את הזעקה.
והמבט שלו העמיק בה עד תום, לא מוותר לכלום. לא מוותר. לא מוותר לה.

היא הרגישה מבטו מלטף את עורה, כאילו טועם בעיניו.
הרגישה את הכניעה של העור למבט
את המבט מפריד את האטומים המרכיבים את עורה, ממשיך הלאה
בוחן את פעימת לבה המתגברת
עוקב אחר דמה המתרוצץ בורידיה כאחוז אמוק
שוקע פנימה אל בין עצביה, רוטט בם בזחיחות ממוקדת.

היא לא ידעה את נפשה תחת החקירה הזו
הרגישה תחת מיקרוסקופ, מפורקת לגורמים תחת מבטו – דבר לא נעלם מעיניו.

ניסתה להתמקד בטעם הקפה שעוד שכן בפיה, ורק יובש היה שם, מתפשט לגרונה. הרעד בשריריה לא עזב, רק מגביר קצבו מול חקירת מבטו.

הוא לא ויתר.

השקט היה ככלוב סביבה, מבטה המפרפר לכוד במבט הענבר שלו. דקות עברו, שעות... ימים. שנים...
לא יודעת מאיפה זה בא, אבל משהו נסדק מבפנים.

הסכר נפרץ.

לא יכולה היתה לשלוט בגל הדמעות שנשטף מתוכה.

השקט נשבר.
המבט התקרב.
שפתיים בטעם קפה חזרו.
וחיבוק.