החדר שחור,דמויות עוטות לבן, מסתכל בתקווה סביב לא,היא לא כאן. ממתין בתחינה,מתפלל לבואה שומע קול צעדים מבחין בדמןתה דמות כולה הוד והדר. מסתכלת מסביב,עלי כאילו לא קיים. מבחין בעבד נושא חותמה על גופו מתקרב אליה בזחילה, בהכנעה מה רבה הקנאה,התסכול רוצה לזוז,להשמיע קול.

מתעורר בבוקר עינים אדומות לא יודע אם לצחוק או לבכות. מרגיש מוטרף המחשבות רצות מתנדמד בין תקווה ליאוש, כמו קשור לכסא ללא יכולת לנוע והמים מטפטפים טיפה אחרי טיפה אני משתגעעעעע

נדהמתי מההתנפלות על הגבירה טארה ש"העיזה"לכנות את ה"סאבים"שבינינו "כלבלבים. נראה שיש כאלה שנפגעים מהדימוי.