אני מתעצבנת על שטות ויורה לכל הכיוונים. וכרגע אתה מולי אז הכל יוצא עליך. ואתה עומד שם מולי ומקשיב עד הרגע שהטונים שלי עולים ואני מתחילה לצעוק. ופתאום סטירה. משהו בתוכי מסרב להתאפס. משהו מתקומם. מאיפה זה הגיע בכלל?

שוב השמש הזאת של יום ראשון ואני מגיעה אליך כשהכל בי רגוע הרבה יותר. כבר לא פקעת עצבים, במיוחד לא אחרי סוף שבוע שלם שבו למדתי כמו מהתחלה לאהוב את הצד הזה באישיות שלי, לקבל את זה שזה חלק ממני.

כבר שבועיים עם פיוז קצר. כל הסבלנות שהיתה לי לכל העולם התפוגגה, מתהלכת עצבנית, מתוחה, חסרת שקט ונדמה שכל שניה עלולות להתפרץ הדמעות. והכל בי כל כך מורעב. כל כך מורעב שאני אפילו לא מסוגלת לבטא את זה במילים. אם אנסה זה פשוט ייצא בזעקות.