זה לא שאני על הקרשים, גם לא שמחה מי יודע מה. הכל כרגיל, אבל ממש שונה. ממשיכה הלאה, וחוזרת אחורה. האוכל - נחמד, בסדר.. לא תענוגות. הצחוק - ישנו, אפילו מתגלגל לפעמים. לא מהבטן. השינה - ארוכה, עמוקה, לא נודדת, גם לא מתוקה. התעוררות מיידית, תחליטית, חיונית. לעוד יום.

הפעם - לא שיר אהבה, לא קטע מסעיר חושים, לא פרץ רגשות אוהבים, לא הרהורים, לא הצהרות, לא ווידויים. לא משהו שאת ביקשת, ובטח לא משהו שאני ביקשתי. הסוף הגיע כמו הצלפה של שוט - חד, מהיר, וכואב. הפעם - הכאב באמת כואב. מורגש. את חסרה לי בכל הווייתך, מלכתי הראשונה. וכך תמיד תישארי.