"מהודק מידי?" אני שואל כשאני גומר לקשור את פרקי ידיה וקרסוליה לפינות המיטה. היא מותחת את ידיה ומנסה להרים רגליים- "לא, אפשר לזוז קצת..." שוב בודק שהחבלים לא מהודקים מידי. מביט בעירום המרהיב שלה. ב- X האנושי ששרוע מולי. מבטה עוקב אחרי. אני רואה את הפחד והציפיה בעיניה.

מכל הימים שבעולם נחתתי בניו אורלינס דווקא ביום ראשון,25 לפברואר. דווקא אז ודווקא למלון קטן ברובע הצרפתי, לא רחוק מרחוב בורבון. כשאני מסתכל בערוץ פוקס ומנסה לזהות מתוך קרעי הבתים שהותירה "קתרינה" ההרסנית את הרחובות שוקקי החיים, מתעוררים זכרונות אחרים....