ואין מקום נכון יותר, חוץ מהרגע. כאן ועכשיו. תלאות רבות עברת והינה, אתה כאן לצידי מורד לרגליי... ואנחנו שנינו מחייכים. ואפשר להשליך זאת על החיים בכלל, אבל כרגע, כשאני אוספת ומסניפה אותך אלי זה לא באמת חשוב.

היא מתרפקת, בתוך חיבוקו העוטף. בידיו החסונות, הוא אוחז בה ולא עוזב. מלטף את שיערה ולחייה, ברוך. והם מדברים, קרוב קרוב על החיים והכאב, על בחירות ושיעורים. הוא נוגע בבגופה, כפי שרק הוא יכול. עוד, לאורך הגוף הגמיש. למטה, אל המכנסונים הקטנים, הורודים. היא מגרגרת בנעימות, בחרמנות.