מת לי הריגוש

ילדה מיוחדת

אני חושבת שאת הבנת את מה שהתכוונתי אליו

אולי זה משהו עם הגיל?

פתאום מפעפעת בי המחשבה שגם העולם הזה אינו אמיתי. עוד פחות אמיתי משחשבתי. גם הוא כולו חזרה על אותן קלישאות שחוקות שכולן נבדלות אך בשביב קטן מהקלישאות של מי שאנחנו מכנים "הרוב".

בסופו של דבר כל המלכות הן אכזריות וכל העבדים נרצעים. בסופו של דבר ההרגשה הטובה ביותר היא לנוח על ברכיו של האדון. בסופו של דבר האכזריות היא רק הריחוק שיוצר אחריו את הקרבה.

תמיד ההצלפות בהתחלה חלשות יותר. תמיד יש חמש הצלפות ואז ליטוף על הישבן. תמיד בסוף יש אפטר קייר (וכמה מדעי המושג הזה נשמע!).

פתאום מפעפעת בי ההרגשה שגם כאן, הכל מוכתב מראש - הלבוש השחור, שוטי הזנבות והאזיקים. כולם מכירים את החוקים וכולם מכירים את המינוח המדויק. מה, לא קראת את המדריך למצליף המתחיל? את לא מכירה את הקו החם לשפחה המוכה? איך זה שאין לך מילת בטחון? חוסר אחריות משווע שכזה....

נדמה לי, לרגע אחד, שבעצם ברחתי מהפח אל הפחת.

כי הסקס הונילי תמיד נראה לי רגיל מדי. מוכתב מראש. צפוי. הם מתנשקים קצת. קצת פורפליי בשביל החימום. הוא יורד לה. היא יורדת לו. מזדיינים מקדימה. מאחורה. שוב קצת מקדימה. הוא גומר לה על הגב. או על הפנים (זה בשביל הגיוון).

אז ברחתי אל המקום שבו אפשר להפתיע. אבל איך אתם מפתיעים אותי כשהבחורה תמיד מצפה ליד דלת פתוחה על ארבע. כשלכל האדונים יש קול עמוק ששובר אותן בשנייה? איך אני אמורה למצוא את עצמי מופתעת אם תמיד צריך ללבוש חוטיני. אם תמיד הגבר מעדיף חזיית תחרה שחורה. איך אני אמורה להתפלא מכל אדון שקורא לי "כלבה שלי". איפה היצירתיות? כל מה שאנחנו מסוגלים לעשות זה לשחזר סיפורים?

מעט מאוד פעמים מצאתי את עצמי מופתעת (שלא מהנסיון הראשון). לצערי הרב, אנשים נוטים לחזור לא על עצמם אפילו אלא על הסרטים, על הספרים, על הסיפורים. הם לא עוצרים לרגע לחשוב שגם אני שמעתי את הסיפורים האלה. גם אני ראיתי את הסרטים. אבוי - למה את לא נוטפת כולך כשאני מצליף בך חמש הצלפות חזקות ומלטף, מצליף בך חמש הצלפות חזקות ומלטף? את לא נהנית מסאדו?

כל כך חסרה לי התחושה הזאת – של משהו מחתרתי, סודי, אסור. איפה מוצאים את זה? בינתיים כל מה שיש לנו זה עודף מידע חמור. גם כאן, בעולם הקסמים הזה - הכל כבר ידוע והכל כבר ברור. האינטרנט, סרטי הפורנו וה"קהילה" הרגו לי את הריגוש.

איך לעזאזל מוצאים משהו אמיתי?

אלי

אין כאן בקורת כלשהי מצידי ובטח לא שיפוטיות, אני רק אכתוב את מה שעלה בי למקרא הקטע הזה:

עצוב לי שאת בגיל עשרים מרגישה את מה שתארת. לא יודעת איך ולמה, אבל תחושות מיאוס וחידלון שכאלו לא חוויתי וכולי תקווה שגם לא אחווה( גם בגילי המופלג).

את יודעת, לפעמים כל מה שהגוף מתהווה אליו זו לחמניה פשוטה עם חביתה, לימדי להנות גם מלטיפה קטנה, מחיבוק חם, מחיוך מפציע בפתאומיות - וקיבלת את שכרך.

(אבקש סליחה אם נשמעתי מטיפה או נוזפת, לא זו היתה הכוונה).