שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

הוריקן.

Adonasuy​(שולט)
לפני 19 שנים • 5 בספט׳ 2005

הוריקן.

Adonasuy​(שולט) • 5 בספט׳ 2005
מכל הימים שבעולם נחתתי בניו אורלינס דווקא ביום ראשון,25 לפברואר. דווקא אז ודווקא למלון קטן ברובע הצרפתי, לא רחוק מרחוב בורבון.
כשאני מסתכל בערוץ פוקס ומנסה לזהות מתוך קרעי הבתים שהותירה "קתרינה" ההרסנית את הרחובות שוקקי החיים, מתעוררים זכרונות אחרים....
המארדי גרא, יום שלישי השמן, עמד לחול יומיים לאחר מכן. פקיד הקבלה השחום, איש מבוגר ונחמד שכאילו יצא מסרט ג'ז ישן ושתיפקד גם כבארמן בבר הצנוע שבלובי, סיפר לי על תולדות הפסטיבל ואיפה כדאי לעמוד כדי להנות. "יש מרפסות, סיר" אמר בניגון קריאולי "שמוזמנות כבר שנה מראש!!!"
"תן לי קוניאק" ביקשתי , "וקח אחד לעצמך".
העיניים שלו נצצו והחיוך שלו התרחב כששלפתי שני סיגרים והצעתי לו אחד.
לכמה רגעים השתררה דממה , בעודנו שואפים בשקט ונושפים את העשן מעל כוסיות המשקה הכרסתניות.
"קוהיבה?" קרא את חבק הסיגר "סיר, לא חוקי להכניס סיגר קובני הנה..." ושוב חייך..
"יש חוקים שפשוט מצווה לעבור עליהם, לא?" קרצתי לו.
"אתה במקום הנכון, סיר" צהל "במקום הכי נכון..."

יומיים לאחר מכן, אחרי ביקור לילי בפאלם קורט ג'אז קפה, ברחוב דקאטור, מצאתי את עצמי מסתובב ברחוב בתוך המון צוהל. תזמורות כלי נשיפה בכל פינה, זרם בלתי פוסק של אנשים ונשים עטויי תחפושות. היה זה שיאן של החגיגות שהחלו כבר יומיים קודם- לפחות מבחינתי. מרכז העניינים, כך הבנתי, הוא ברובע הצרפתי... בשאר חלקי העיר התהלוכות מהוגנות יותר, פרועות פחות.
על פי עצתו של ג'ונה, אותו פקיד קבלה, הצטיידתי בכמה מחרוזות זולות. ההסבר היה פשוט- יש שני פריטים מבוקשים במיוחד בניו אורלינס במהלך הימים האלה. בראש הרשימה ניצבים אגוזי הקוקוס, שמחלקים הצועדים בתהלוכות. בגלל חלק מן המסורות האפריקניות של הקרנבל הזה נחשבים אגוזי הקוקוס לפרס נחשק במיוחד ומחלקים אותם בכמויות לא גדולות. המשתתפים בתהלוכות, מודעים לכוח שניתן בידיהם, פיתחו שיטה קצת אגרסיבית לחלוקת הפרסים – הם מעניקים אותם בתמורה לחשיפה, ולו רגעית, של שדי הזוכות. צהלות הקהל, הבזקי המצלמות ואדי האלכוהול הפכו את המנהג הזה למוסכמה גורפת. הפרס השני, שגם עבורו מתנהל משא ומתן דומה, הם חרוזי המרדי גרא, אוסף של חרוזים צבעוניים ונחשקים כמעט כמו אגוזי הקוקוס, אם כי קלים בהרבה לנשיאה...

כבר ביציאה לרחוב זכיתי בחשיפה מלאה של זוג עופרים נאים מבלונדינית תוססת וצחקנית שהרימה את שולי גופיית הטי שלה אל הצוואר ובהמשך לתנועה שבה הורידה אותם חזרה משכה מידי את השרשרת ופנתה במהירות לצופה הנלהב הבא...

המרפסות מסביב, כך גיליתי במבט מהיר, היו עמוסות לעייפה בחוגגים ובעיקר בחוגגות במגוון תחפושות ובעירום חלקי, פחות או יותר..
קור? איש לא הרגיש בו, מסתבר.

לאט השתלבתי בזרם האדם ונעתי איתו, נסחף אל תוך הקצב והשמחה...
מהר מאוד אזלו מידי כל המחרוזות ונענדו על צוואריהן של עלמות צעירות, נאות ופורקות עול.
חום הקהל, הרעש והדוחק גרמו לי סחרחורת... הרום הזול ששתיתי תרם לה גם כן, כנראה..
מבט סוקר סביב- ומצאתי את עצמי במן סמטה קטנה ללא מוצא. זרם האדם המשיך ברחוב הראשי ואני נשענתי על קיר בית ולגמתי מאוויר הלילה אל ריאותי..

כשהורדתי את ראשי מצאתי מולי נערה יפיפיה. קריאולית שחומה.
היא חייכה.
"אין לי שרשרת, מיסי" אמרתי לאט.
בלי להגיד מילה , הצביעה עם היד על צווארי. הרמתי יד. שרשרת הזהב הדקה שלי....
"בשביל זו תצטרכי לעשות הרבה יותר מלהרים חולצה" חייכתי בעייפות.
"כל מה שתרצה" אמרה.
"עוד תגלי שאני רוצה יותר ממה שאת מוכנה לתת", עניתי לה והרגשתי את הנמר מתעורר בתוכי.
שתיקה מתוחה. מבטים.
היא הושיטה יד ונטלה את שלי. "בוא איתי" אמרה.
הרציונל התעורר וצעק בראשי- מה אתה עושה? עיר זרה, אשה זרה- עוד תתעורר בתור חלק מכישוף וודו... גרגור התאווה של הנמר השקיט אותו.

פסענו בדממה, ברחובות צדדיים, כשקול החצוצרות והטרומבונים מבקיע אלינו דרך מבין הבניינים.
בסיום טיפוס קצר במדרגות ומעבר בדלת עץ קטנה מצאתי את עצמי בקיטון צר. לאור הנרות שהדליקה בזה אחר זה ראיתי איקונות על הקירות, מיטה קטנה, שולחן וכסא, וילון חרוזים.
"אז מה אתה רוצה, מיסטר?" פנתה אלי, ידיה מאחורי גבה וחזה מובלט בהתגרות כלפי.
"בשר", עניתי לה. "בשר ודם. זה היום האחרון לפני צום הלנט, נכון?"
"יזוס קרייסט!" הרצינה "אתה לא מאלה?!"
על פניה נשפכה הבעה של בהלה אמתית. היא התכווצה לתוך עצמה וחיפשה בעיניה את הדלת...
"מאלה?" שאלתי.
"זומבי!".
"לא זומבי" צחקתי.
"תראה לי!" רשפה.
"איך?"
"לזומבי אין דם".
הבטתי סביב. סכין חד על השולחן. נטלתי אותו אל כף ידי וסגרתי אותה על הלהב שלו. הסתכלתי אל תוך עיניה, עמוק, ומשכתי אותו מתוך כף היד בעודה סגורה, מרגיש כיצד להב המתכת חורץ את העור. פתחתי את כף היד המדממת.
"רואה?"
מהופנטת הביטה בדם.
"תורך" הוריתי.
היא הושיטה לי את ידה. אחזתי בה ומשכתי אלי. שמתי את ידי המדממת על שפתיה. לשונה נשלחה וליקקה את הנוזל הסמיך...
הורדתי ראש אל צווארה החלק. טומן אותו בשקע הצוואר ונושך אותה, בדיוק במקום המפגש...
"קייג'ון מיט" לחשתי, ספק לעצמי, ספק אל אוזנה.
היה לה טעם של פירות טרופיים ואדמת ביצה ומלח ים ואני טרפתי אותה לאט, מפשיט אותה בידי וטועם כל פיסת עור גלויה, רגע עדין, רגע פראי.
התיישבתי על הכסא הבודד ומשכתי אותה אלי.
השכבתי אותה על ברכי ופלטתי לאוויר, ספק אליה – "זה יכאב..." נרעדת , משכה בכתפיה...
נר אדום וריחני בידי, מוטה, נוטף טיפה אחרי טיפה על גבה החשוף. על התחת. מנקד את עורה החלק והשחום. בהתחלה צעקה, מופתעת מהכאב, ובהמשך רק נאנחה בשקט., כמתמכרת לכאב...
שוב שלחתי את היד, לעבר וילון החרוזים. מושך שרשרת חרוזים ארוכה וקורע אותה מהמתלה...
כרכתי את השרשרת סביב צווארה וליפפתי פעמיים. הידקתי מעט, נהנה מהמבט המעט מבוהל שלה..
משכתי את השרשרת כלפי מטה, מעביר בחריץ הישבן, ועם אצבעותי נעצתי אותה פנימה, לקוס הלח שלה..
ליטוף על פנים ירכיה, מלהיט אותה, מחדיר אצבעות ומוציא...מעביר את ידי קדימה ונותן לה לטעום את עצמה, את תאוותה....
שמטה את עצמה מברכי ופתחה את אבזם החגורה, הכפתור והרוכסן...
ראשה התרומם וירד במהירות כשהיא בולעת אל פיה את אברי הזקור, הממתין...
מעלה מטה, בקצב כשיד אחת שלה מלווה את פיה והשניה טמונה בין ירכיה ...
ואז, ביללת תשוקה - קמה, הסתובבה, והתיישבה עלי, טומנת את כולי בקוס שלה, סוערת בסדרת התכווצויות ארוכה ויללות בשפה לא מובנת, קסומה....
מתוך הערפול שלי ראיתי שידי מהודקת על השרשרת וחונקת אותה.. הרפיתי מעט את האחיזה וקמתי על רגלי כשהיא נעוצה עלי...
כשאני עומד, כפות רגליה לא מגיעות לרצפה והיא כמו משופדת עלי, גמאתי את שני הצעדים עד לשולחן והשענתי אותה עליו.
התחלתי לנוע בתוכה כך, והיא מעכסת בישבנה, נותנת קונטרה לתנועתי, מתנשפת.
הרטבתי שתי אצבעות ברוק, מגשש אל חור התחת שלה והחדרתי אותן פנימה בלי הרבה טקס.
היא נצמדה אלי חזק יותר, נותנת לי להתחפר בה.
ובאחת, גמרתי בה, שוטף לתוכה כמו המיסיסיפי...

בבוקר אני מתעורר אל האנג אובר זוועתי, בחדרי שלי.
שטוף זעה אני קם אל חדר האמבטיה הקטן ומביט במראה.
פס לבן שסביבו שיזוף מזכיר לי אצל מי השארתי את השרשרת האחרונה.
חתולת הלילה
לפני 19 שנים • 5 בספט׳ 2005
חתולת הלילה • 5 בספט׳ 2005
זכרון שנשאר לך
מזכרת שנשארה לה
ואחרי - ההוריקן.
Adonasuy​(שולט)
לפני 19 שנים • 6 בספט׳ 2005
Adonasuy​(שולט) • 6 בספט׳ 2005
דנדיליון כתב/ה:
נשוי, נשארתי עם ריח של קוקוס וטעם של דם ורוח שמלטפת את העורף........
עוד.
icon_biggrin.gif


ואני חשבתי שאחרי ההוריקן יבואו ההצפות במקומות הנמוכים..
icon_wink.gif
דנדיליון​(שולטת)
לפני 19 שנים • 6 בספט׳ 2005
דנדיליון​(שולטת) • 6 בספט׳ 2005
Adonasuy כתב/ה:
דנדיליון כתב/ה:
נשוי, נשארתי עם ריח של קוקוס וטעם של דם ורוח שמלטפת את העורף........
עוד.
icon_biggrin.gif


ואני חשבתי שאחרי ההוריקן יבואו ההצפות במקומות הנמוכים..
icon_wink.gif


הקדמתי מכה לתרופה. עשיתי מה שעשו ב"החולה" ובחדרה, נטעתי עץ (ועכשיו אני משקה אותו icon_biggrin.gif icon_eek.gif )
Lilu-FemdoM{Pon}
לפני 19 שנים • 6 בספט׳ 2005
Lilu-FemdoM{Pon} • 6 בספט׳ 2005
מקווה שלא את עץ האקליפטוס .....הוא מייבש icon_biggrin.gif