זוועה אמיתית

רפאל • 17 בספט׳ 2005

קטנטונת,

לאורך כל ההיסטוריה כולה, תמיד נמצאו אלו שהלכו ראשונים לכיכר העיר כדי לחזות בהוצאה להורג. תמיד נמצאו אלו שהרימו ראשונים אבן כדי לסקול בה את העבריין, את החוטא ואת הפושע. תמיד נמצאו אלו לעשות ראשונים מאדם חולה נפש ולשולחו לאשפוז בכפייה. תמיד נמצאו אלו שבמופעי הגלדיאטורים קמו ראשונים להכריז "מוות". וגם כאן, יש את אלו שהם ראשונים תמיד לפרסם כל "שערורייה מינית", אלו שהם ראשונים להזדעזע עמוקות והזדעזעות היא אומנותם, אלו שהם ראשונים להציע מוות וסירוס, ואלו שהם ראשונים לנדב את הכישורים האנטי-סוציאליים שלהם לפעולה בשרותו של "הצדק".

שני טיפוסים אנטי-סוציאליים בעולם. זה שמתממש מחוץ למסגרת החוק, וזה שמתממש באמצעותו של החוק. זה שמתעלל מינית ורוצח בדרך של פשע, וזה העושה מן החוק קרדום לחפור בו, וצד באמצעותו פושעים שאפשר לסרס או להוציא להורג. אלו האחרונים מדברים תמיד בשם המוסר ואהבת אדם, אבל המוסר רחוק מהם עד מאוד, ואהבת האדם – עוד יותר. תגובותיהם, כמעט לעולם אינן תגובות של חמלה, עצב, כאב ודאגה. לא אדם הפגוע מעסיקם. תגובותיהם הן תגובות של כעס, עצבים וזעזוע עמוק. תאוות הנקם היא זו המניעה אותם. הפושע הוא האדם שמעסיקם. אינם רוצים לעזור, או למצוא פתרונות. הם רוצים להעניש ולנקום.

מי שמונע בכוחה של אמפתיה – כל כאב אנושי, באשר הוא כאב, נוגע ללבו. הוא פתוח לדעות אחרות, והוא קשוב לביקורת – כי הוא מעוניין בשינוי של המצב ובמציאה של פתרון. מי שמונע בכוחה של תאוות נקם – אינו מסוגל לקיים דיון, וכל הודעותיו שברי מילים הדומות לקול הסתערות של טורף. שינוי ופתרון אינם מעניינו. להפך – אלו מאיימים עליו. הם מאיימים על הדרך החוקית והצדקנית שהוא מצא כדי לממש בה את נטיותיו האנטי-סוציאליות. הם מאיימים עליו שמא ייטלו ממנו את ארוחת הצהרים שלו.

ואם זה עוד לא ברור, קטנטונת, לא על הפדופיליה כשלעצמה אני כותב כאן, לא על המורכבות שלה, לא על הבעייתיות שבה, ולא על סוגי הכאב הכרוכים בה. אני כותב על השרשור הזה כתופעה. על הנטייה בכלוב לחזור ולהזדעזע עמוקות משערוריות מיניות ופשעים מיניים. איש לא יזדעזע כאן מניצול של פועלים שכירים, או ממצבה העגום של מערכת החינוך בארץ. הרי זה בבחינת off topic. אבל להזדעזע מפדופיליה – זה הפך כאן לתחביב. אלו הם אותם אנשים שחוזרים ואוסרים עלינו להשוות פדופיליה לבדס"מ שעושים מן הכלוב במה להזדעזעות תמידית ממעשי פדופיליה. שרשורים שכותרתם "זוועה", "זעזוע", "פדופיליה", "זואופיליה", "אונס", "אדון מסוכן", ושתוכנם מוסר, צדקנות וגינויים – אלו הם גם השרשורים עם שעור הצפיות הגבוהה ביותר בכלוב. וחשוב לשאול, לדעתי, מדוע זה כך. מדוע דווקא השרשורים האלו, שמכמה בחינות גובלים בסנאפ, נעשו הפורנוגרפיה המועדפת בכלוב? מדוע הם חוזרים ונשנים? מדוע אנשים מסוימים חוזרים ומקפיצים שרשורים מהסוג הזה, באמצעות הודעות של שנאה וזעזוע, ומסרבים לאפשר להם לשקוע? --- בדבר אחד אני משוכנע, והוא שהסיבה לכל אלו אינה חוש מוסרי מפותח, או חשיבה ביקורתית מפותחת.

Re: רפאל,

Yosefus​(שולט) • 17 בספט׳ 2005

נדמה לי שבדיוק לשם כך קיים "השילוש הקדוש" של SSC ובדיוק מהסיבות הללו הוא אכן קדוש (ולא כהתבטאות צינית). צריך לדעת להעביר את הגבול בין מה שהאדם (והחברה) מוכנים לקבל ובין מה שהוא מעבר לגבול שעליו לא ניתן לעבור לסדר היום, או להניד את הראש בסלחנות.
פרשנותו של הכלל SSC היא גמישה ותלויית אדם ותרבות (ולכן הויכוחים הנצחיים על מקומו של הגבול) אבל נדמה לי שישנם מעשים שכולם יסכימו שהם מעבר לגבול.
מי זה "כולם" ? והרי תמיד יהיו חריגים, לחברה השמרנית "כולם" זה 65% ולכן BDSM מחוץ לגדר, עבור אחרים "כולם" זה 80%, אצלי "כולם" זה 95% וכנראה שאצל אליאס "כולם" זה 99.9% .
יגדיר כל אחד לעצמו את גבולותיו ואת החברה בה הוא רוצה למצוא את עצמו ויחיה בה, אבל למה לאכוף על החברה היותר שמרנית ערכי מוסר וגבולות מתירניים יותר ? "איש באמונתו יחיה" פועל לשני הכיוונים...
יוספוס
(איפה קיחוט כשצריך אותו)

en1 • 17 בספט׳ 2005

רפאל,
הציטוט קולע.
והרעיון מאחוריו מרתק.
גורם לי לחשוב.
תודה.

T O M​(שולט) • 17 בספט׳ 2005

רפאל,

בדבריך האחרונים יש הגיון והם ברובם נכונים אולם לקחת את הנושא צעד אחד קדימה ונתת
נקודת מבט ופרשנות מטיפנית משהו על סיטואציה שלא קרתה פה.

התגובות של אנשים פה היו אמוציונאליות.
ברגע שאתה רואה או חווה מקרה שפוגע/מזעזע אותך אישית, אחת התגובות היא כעס.
וזה לגיטימי לחלוטין לפלוט קללה או לתאר מה היית עושה לאותו אדם שפשע.
לגיטימי לכעוס, לכאוב ולהרגיש תאוות נקם מול מעשים כאלה.
אלה מחשבות בלבד, הבאים לידי ביטוי על הכתב.
אף אחד לא בא ויישם אותם עדיין.

אנחנו מדינה שיש בה חוק ואף אחד מהמגיבים פה (או כמעט כולם, כך אני מקווה לטובתם)
לא באמת יקח את החוק לידיו ויהרוג את האדם המדובר.
לחשוב ולבצע הן שתי דברים שונים והמרחק ביניהם גדול.

בסך הכל מה שקרה בשירשור הזה הוא שאנשים פרקו את הכעס והתיסכול שלהם
לנוכח הזוועה שקראו.
פרקו אותו בצורה וירטואלית בלי לגרום נזק לאף אחד.
ומה רע בכך?

אם אכן אותם אנשים המגיבים פה היו יוצאים לרחוב ותופסים את הבן אדם והורגים אותו,
אז ההשוואה שלך על האנטי-סוציאלים משני הצדדים הייתה רלוונטית לנושא ונכונה
לסיטואציה.




זה ממש לא נכון.
גם בלי להכיר את כל הנפשות הפועלות כאן, אני בטוח שיש הרבה שגם הנושאים האלה
מטרידים אותם לא פחות.
במיוחד להורים לילדים (מערכת החינוך).

למה זה לא מוזכר הרבה?
דבר ראשון זה מוזכר בכל מקום.
בכל מדיה שתרצה שתי הנושאים האלה מוזכרים. כל הזמן.
אלה בעיות יומיומיות ואולי זאת הסיבה שפה פחות נוטים לדבר על כך.
אם יש בכל מקום אז למה גם פה?
ולמרות זאת, כשכן עולה דיון בנושאים כאלה פה בשיחות וירטואליות, זה לא פחות אמוציונאלי.


בנוסף יש גם עוד הרבה דברים לא בסדר. אתה רוצה התייחסות שווה פה לכל נושא כזה?
ואם מישהו היה פותח שירשור על זה היה קם אדם ואומר למה לא מדברים על מצוקה אחרת...

Tame • 17 בספט׳ 2005

רפאל, אני דווקא מסכים עם מה שכתבת הפעם בקשר לפשע ועונשו והשימוש שנעשה בכך בחברות אנושיות.

אבל היית רוצה לדעת האם לדעתך קיום מגע מיני עם תינוק בן 11 חודשים מוצדק באופן מוסרי (וכשאני אומר מוצדק באופן מוסרי אני מתכוון שהוא לא מהווה פגיעה באף אחד) ?

נוריתE • 17 בספט׳ 2005

היסטרקטמיה.
עיקור בלתי הפיך
כאלו חוזרות על עצמן.
ולהחזיר לה את הילד????
מישהו בכלל חושב עלזה??
לא

רפאל • 17 בספט׳ 2005

... אולם... אולם... אולם... כל דבריך נעים בין אי-הבנה של דברי לאי-הסכמה עמם.


לגיטימי?
אולי זה לא פלילי, אבל זה אלים מאוד.
קישור לכתבה רדודה וצהובה בוואלה - ולפתע מתעוררים יצרים קדמוניים של תאוות רצח ונקמה. אנשים מפליגים בתיאורים של דם ואכזריות. הרבה מאוד אלימות. לא מדובר באירוע שהאנשים קשורים אליו באופן אישי, ולפיכך יאמר "אין אדם נתפס בשעת צערו". מדובר במקרה שאינו נוגע לאיש. אז מה העניין לתגובה אומוציונלית של תאוות נקמה? בשם מי הם תובעים נקמה? בשם אלוהי הצדק והמוסר? - אני בספק.
אינך תוהה מהיכן מגיעה כל האלימות הזו? היכן היא היתה דקה לפני שניתן הקישור לאותה כתבה בוואלה?


אל תמעיט בחשיבותן של מילים. זהו פורום. וכולו מילים. כל ההתרחשיות פה הן מילים. אנשים שמחים פה וכואבים פה מילים. מילים מכוננות תרבות, נורמות חברתיות וערכים. מילים מחלחלות. מילים משפיעות.


לא הבנת. לא מדובר בנטייה לעברינות. מדובר בדיוק באותן נטיות אנטי-סוציאליות שמתממשות במסגרת החוק. מי שצופה במופע גלדיאטורים וצועק "מוות" אינו לוקח את החוק לידיו. גם זה שסוקל ראשון את העבריין באבנים - גם הוא אינו לוקח את החוק לידיו. אדרבא, הוא מצא דרך להיות בה איש הגון ושומר חוק, ובאותה העת - גם לממש את תאוותו לאורגיות של דם.


בסך הכל פרקו כעס ותסכול?
בעיניי זה לא ראוי. הכלוב אינו צריך להיות מקום לפורקן של יצרים אלימים. לפחות לא בדרך הזו. הדרך הזו מעכירה. היא מדבקת. והיא עושה רע על הנשמה.
וזה עושה נזק רב בעיני. אלו תגובות של ברות, ושל תרבות דיון רדודה ואלימה. אלו תגובות המשרישות דעות קדומות, ונותנות דרור לנטיות אנטי-סוציאליות. שום דבר טוב לא צומח מהן, אבל הרבה מאוד חרב.


נו, באמת. זו לא דמגוגיה. בכלוב שערוריות מין נעשו הפורנוגרפיה המבוקשת ביותר. זה פשוט כך. יש פה תאווה ל"סנאפ" שמקבלת היתר בשמה של צדקנות מוסרית.