בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

פנטזיה - פרק 2 (ואחרון)

לילך29​(אחרת)
לפני 19 שנים • 24 בספט׳ 2005

פנטזיה - פרק 2 (ואחרון)

לילך29​(אחרת) • 24 בספט׳ 2005
חיכוך גרונה נשמע מבעל למכשיר הטלפון, קולה רועד קמעה , אומרת שלום.

ענה בשלום ושתק, מחייך לעצמו, יודע איך קולו נשמע ומה היא חשה כשהיא שומעת אותו לראשונה.
ידע שהיא תתקשר, ידע שמתוך כל גברברי הכלוב המחזרים הוא ינצנץ באור שונה, יכבוש את תשומת ליבה . "מה שלומך ילדה"?
"ילדה" אומרת בליבה, איך ידע שכך אוהבת שקוראים לה? אף פעם לא פרסמה זאת בשום בלוג. מחייכת. משהו בקולו היה נינוח, והקרין בטחון. השיחה זרמה למחוזות שונים, אף כלל לא נוגעים בעולם ה- BDSM, למרות שסקרנותה הייתה רבה לגבי שהותו באתר, ניסיונו, ומהם ציפיותיו, נמנעה מלשאול, והוא אף לא גלש לכיוון זה.
איכשהו איבדה בכלל את נקודת הפתיחה של השיחה, ובכלל באם לא הייתה נעצרת אחרי זמן ושואלת את עצמה " עם מי אני משוחחת בעצם?", היה נדמה כי זוהי הכרות מתוך אתר להיכרויות רציניות ווניליות לחלוטין.
.
הוא ידע להשתמש בחוש ההומור שלו , בדרך שגרמה לה לצחוק מתגלגל שכזה, משהו משחרר שידעה רק לעיתים רחוקות. הוא כבר ידע שהיא שלו.
ידע שהיא מסרה לידיו את ההובלה, זה לא נאמר בקול רם, זה נאמר במוזיקה של המילים. ואמר "אני יודע שאת אוהבת קפה. "ארומה", רמת גן, ליד הבורסה, שבע בערב, אל תאחרי". ידע שתשאל איך תזהה אותו ואמר "אל תדאגי, אזהה אותך".
צליל ניתוק נשמע מבעד לטלפון.

מניחה את השפופרת, מנסה להבין מה קרה שם בכלל? מיהו? מהיכן הביטחון העצום שלו?
השעות חולפות כאשר לרגע מחליטה ללכת ורגע לאחר מכן מבטלת לעצמה, לא יודעת מה לעשות.
השעה שש וחצי, שוב התחושה הזאת שהכירה לא מזמן עוטפת אותה, הצורך בלגעת בפחד, הפלירט עם הסכנה, הרי הוא באמת יכול להתגלות כמטורף, מי יושב וקורא אותה באמת?
אבל זה חזק ממנה, ג'ינס, גופיה לבנה, נעלי עקב שחורים, תיק, לא מאופרת, שיער אסוף לאחור עם ג'יל, יורדת במדרגות במהירות, הדופק מואץ לא בגלל הפעילות הגופנית בדרכה למטה, אלא מפחד.
נכנסת לרכב, זיעה קלה ניגרת ממצחה, מנגבת קלות, מתבוננת במראה, "אני נראית זוועה" אומרת לעצמה, חבל שלא עשיתי פן, התאפרתי, אולי הייתי לובשת משהו יותר סקסי, אבל נו טוב, אין זמן, חייבת להספיק להגיע טרם ילך.
בשעה זו הפקקים באיילון כה רבים, כל פעם שרכבה עוצר מלנוע, מרגישה איך רוצה לפגוש אותו יותר ויותר, דואגת שמא ילך, נמנעת מלהתקשר, כאילו רוצה לבחון באם ימתין לה.
השעה 19:30 כבר, עוד רחוק בכ – 15 דקות ממקום חפצה. ועוד לחשוב שיש צורך במציאת חניה, הוא לבטח ילך, "אולי אתקשר, אולי אודיע שאני בדרך", אומרת לעצמה, אבל משהו מנע ממנה... כאילו רצתה להשאיר את מעטה המסתורין תקף.

למרות האיחור החליט להמתין, הייתה בו תחושה שמשהו שלא תלוי בה מעכב אותה. ואז ראה אותה. זיהה אותה לפי המבט המחפש, הלא בטוח. קם ממקומו, ראה שהיא מסתכלת והנהן קלות בראשו. זה הספיק, היא ראתה אותו.
מגיחה לדלת הכניסה, גבר חסון, יפה מראה, יושב שם, חולצה כחולה, נראה מטופח ומושקע לערב רומנטי, והיא חשה לרגע תסכול רב על לבושה, על כך שהחליטה להגיע כך. היא מתקרבת והוא קולט את ההיסוס בגופה, מחייך אליה חיוך רחב שיודע משכבר כממגנט בחורות.

מה תרצי לשתות, שואל, "לטה בבקשה", אומרת, הוא רואה אותה נבוכה, מהוססת, מבויישת.
וזה רק מעורר את יצריו יותר.
מסיימים את הקפה, ובלי שאלות מקדימות, אומר: "בואי איתי"!.
היא שתמיד צריכה להיות בשליטה, מחליטה שלא הפעם, סקרנית מאד לאן ייקח אותה, הפחד מחלחל שם מהול בהנאת מסתורין. הנאה שפעם הייתה זורקת מעליה והורסת כל דבר יצירתי תוך כדי שדורשת לפרטי פרטים מה יהא על גורלה, והפעם... כלום... פשוט הולכת בעקבותיו... אחריו.
פותח את דלת רכבו, ומזמין אותה להיכנס, מבטיהם מצטלבים, כאילו נאמר הכל דרך המבט.
הוא ראה בעיניה את הפחד, את הסקרנות, את ההתלבטות ועם זאת את הצורך את הכמיהה להתמסר לו, להתנסות עימו במשהו חדש לה, אחר.

נכנסת למכונית , רואה כיסוי עיניים מצוי על המושב, כאילו אין צורך לבקש, למרות שמעולם לא כיסתה את עיניה, עוטה את כיסוי העיניים ומתיישבת.
הנסיעה עורכת כשעה שלמה, מוזיקה לא מתנגנת, גם השיח נעלם לו, ודממה השתררה במכונית. דממה כאילו מבוקשת, ממכרת, כאילו אף אחד אינו מעוניין לחתוך אותה, או להרגיע את הרהורי ליבו של האחר. השקט הזה מעלה תהיות כה רבות, לא פעם הוא רואה מן הצד את קמטוטי מצחה החושב, החרד, ולרגע אף את שפתיה מתכווצות כאילו רוצות לומר "לאן?". או "אני חוזרת בי", אך עם זאת רואה את אומץ ליבה ומחייך לעצמו, כבר מכיר אותה, מכיר את עצמו, את היכולות שלו, שלעיתים מתבטאות רק במבט רך שמעורר אמון ותחושת קרבה אצל האחר.
הוא אף פעם לא קרא לעצמו שולט, או דום ,או אדון, אבל ידע שהינו כזה עוד מימי ילדותו. שם היה גורם למורות לחבב אותו , להעריך אותו ולקבל מהם ערך מוסף מעבר לציונים הגבוהים בהם התברך.

הכביש החל מתעקל לו לדרך צדדית, חשוכה, אורות הכבישים העירוניים כבר נעלמו, רק פנסי המכונית מאירים קלות את צידי הכביש, כמעט ולא ניתן להבחין בדבר, היא כבר מזמן איבדה כושר התמצאות, העלטה בה שרויה כבר כשעה, גרמה לה לניתוק קל מעצמה.

הרכב נעצר, יוצא מן הרכב, היא רק שומעת את הדלת נפתחת ונטרקת, אינה יודעת מה מצפה לה, או בכלל היכן מצויה. מחשבות על הגרוע מכל רוקחות כעת במוחה, זהו, "זה היום האחרון שלה עלי אדמות, מי הוא בכלל האיש הזה? איך הצליח להביא אותה הנה?, מה הוא מתכנן לעשות לה? לאנוס אותה?, לפגוע בה? והרי שכחה בכלל להודיע למישהו שהיא הולכת לפגישה עיוורת ועוד עם מישהו מבאי הכלוב הידועים כסוטים".. עוד מחשבות מגיחות וממלאות את מוחה באפלוליות שלא ידעה כמותן, מחשבות על חייה עוברות לנגד עיניה, כאילו אינה יודעת באם תחזור, ומה עם הקרובים אליה, מה יהא עליהם..
אוייש.. מוחה כבד ממחשבות, הפחד עוטף את גופה, פעימות ליבה החלו שוב במרוץ אחת אחרי השנייה, כאילו לא שומרות מרחק ביניהן וכל אחת מנסה להקדים את האחרת.
רוצה להוציא מילה מפיה, אך נמנעת, משהו בפחד הזה גם מגרה אותה, היא מגלה שגופה דרוך וחשה ברטיבות מוזרה שעל פניו הייתה אמורה להיחסך במתכונת הנוכחית.
מחליטה להתמסר לחוויה, להתמסר לפחד, לראות אותו בעיניים ואפילו לפלרטט עימו קמעה.

אינה יודעת כמה זמן עבר מאז שנטש אותה במכונית, אך נראה כי לזמן כבר אין ערך, כבר מזמן איבדה כל קשר עם העולם החיצון, כל שיודעת שהיא כעת תחת חסותו של אדם אחר , שאינו יודעת עליו מהומה.

הדלת שליד מושבה נפתחת, יד חמימה ומרגיעה מושטת לעברה, עוזרת לה להתרומם ממושבה, מובילה בצעדים קטנים קדימה, הדלת נטרקת מאחור. השקט חזק מידיי, רק קול הצרצרים בוקע מתוך העלטה.
ריח עז של דשא ירוק המפיח את ריחו בשעות הערב המוקדמים מגיח לתוך אפה, היא אוהבת את הריח הזה, יש בריח הזה משהו שמזכיר לה התחדשות, רעננות, ואפילו חיות.
מרגישה שחושיה האחרים מחודדים לאין שעור, דברים שמעולם לא שמה לב אליהם לפתע מתנגנים אחרת, מריחים אחרת.
דלת נפתחת, הוא עדין מוביל אותה, צמוד אליה שלא תמעד, תחושת בטחון מתחילה לחלחל לעבר מחשבות הפחד, מרגיעות אותו, ואפילו מזמינות אותו יחד עימה לחוויה החדשה.

שתיקה ארוכה שכזו מעולם לא חוותה, תמיד ידועה בקשקשנות בלתי נדלית על כל נושא בעולם, תמיד יש לה מה לומר ומתי, תמיד יכולה להתנגד לדעותיו של האחר או להסכים עם זה.. ולפתע בשתיקה הזו מבינה שהכל הבל הבלים, דיבורים דיבורים מעולם לא גרמו לה לעוצמה רגשית שכזו... כמו השתיקה הנוכחית– כמו השקט החזק הזה שמשתלט על מוחה.

משיל את בגדיה, חלק אחר חלק, נעליים, ג'ינס, גופיה, תחתונים, חזייה, ערומה עומדת לפניו.
נדהם למראה עיניו המלבב, לא ידע כמה יפה היא, כמה נשית, כמה אוהב אותה באמת.
כעת היה בטוח שהיא שלו, שהוא רוכש אותה לעצמו בלבד, מחשבות על קנאה באם יגע אחר ברכושו החלו מבצבצות.. כאילו מצא יהלום יקר מפז ואין רוצה לחלוק אותו עם איש. יודע שאוהב אותה, את אישיותה, את גופה, את פניה, את כל כולה. מחייך לעברה, אך היא אינה רואה את מבטיו הזוהרים. עסוקה היא בעולם הפנטזיה שלה, בסקרנות שלה, בפלירט עם הפחד שלה...
וכל שהוא היה רוצה כעת .. זה לחבק אותה ולנשק אותה ברוך ובעדינות, לנשום אותה אליו, ולישון לצידה. אך לא יכול לעשות זאת, היא כאן, נמצאת בתוך הפנטזיה שלה, הוא צריך להגשים לה אותה.

הוא מתבונן בה מן הצד, תמהה על מחשבותיה, יודע שיום לאחר החוויה הזאת תעלה הכל על הכתוב, זה מרגש אותו לדעת שמחר הוא ידע את כל הרהורי ליבה לפני ואחרי.
מעמיד אותה בצמוד לעמוד קיר ומעביר יד מלטפת על כתפה, אינו מעז לומר מילה, רק מלטף ומרגיע.
היא חשה את הקיר הקר עוטף את גופה, הקיר מרגיע קמעה, מאפשר לה להישען ולא לחוש שהקרקע נשמטת מרגליה.

ידיה מורמות מעלה , נקשרות ונתמכות גבוה, תחושה של מתח קל עובר בגופה, גבה נזקף, קושר גם את רגליה בפיסוק שכמעט ועוטף את עמוד הקיר, מרגישה את החבל מתהדק על קרסוליה.
רעד החל בגופה לשרור, הוא מחייך, "הלוואי ויכולתי לעצור הכל ולחבק אותה" אומר לעצמו... "היא כמו ילדה קטנה שאיבדה את אימה בקניון, רועדת כולה".

זקופת קומה, מתוחה לאין שעור, ניצבת מולו, ערומה, פניה מורכנות מטה כאילו מחפשות מקלט.
אצבע נוגעת בסנטרה, מעלה את פניה מעלה, מלטפת, מטיילת על הגוף, אף במקומות מוצנעים.
רטיבות מתפשטת ניגרת על ירכיה, אנחות כבדות ניתזות מרגישה איך כל שרירי גופה רפויים הם, נתמכים על החבלים בלבד, קשה לה, מרגישה צורך לחזור לשליטה, אינה יכולה לשאת את ההנאה הלא מבוקרת הזו, תמיד הייתה אחראית על ההנאה המינית וגם על האורגזמות שלה, קשה לה, אבל אינה יכולה להחזיר לעצמה את השליטה, הגוף כבר עייף, כבד, המחשבות נעתקות משם, הכל ריק, שקט, הגוף כבר לא בשליטתה, הרטיבות כבר לא באחריותה, שום דבר אינו מזכיר לה משהו שידעה עד היום, המגע הוא אחר, רך לרגע- מלטף, ואז הופך אגרסיבי, צובט, נושך, אינה יכולה לאמוד מה תחוש כעת, האם כאב, או ליטוף, אי הידיעה מרגשת אותה עוד יותר, כל ליטוף שחשה מרגישה אושר עילאי שעוטף אותה, רוצה להוקיר תודה, ולאחריו הכאב החד של שיניו גורמות לתחושת כעס ולרגע שונאת אותו, רוצה לצעוק, אך המילים נעתקות מפיה.

משיל את בגדיו, מגלה את אברו ניצב לרשותה משחרר את קרסוליה הקשורות ונצמד אליה, מרים את רגליה ועוטף עימם את גופו. חודר אליה באחת, היא מתכווצת, נוזלת, שוב מתכווצת, נוזלת..
אנחות כבדות פורצות החוצה קולות שניהם מתערבבים בחדר.
רפויים, תלויים, נתמכים בעמוד הקיר.

משחרר את ידיה, ולוקח אותה על ידיו ומשכיב אותה על מיטה רכה, היא חשה בכיסויי המיטה העדינים מלטפים את גופה, עדין לא מסיר את כיסוי העיניים. עדיין לא פותח בשיח. רק מחבק אותה חזק חזק. והיא כל שרוצה להתכרבל בתוכו, לעצור את הזמן מלכת.


סוף

לילך
electro-z
לפני 19 שנים • 24 בספט׳ 2005
electro-z • 24 בספט׳ 2005
אהבתי את המתח ההולך ומתגבר, את השחרור הפחד, עודנו שם אך נתחם, נשלט.

המבוכה והתהיה האלה שנתקלות ברצון העז להתמסר. הרוך והעוצמה המבלבלים כשאר הם באים בכפיפה אחת.

כמעט והרגשתי כמו האיש ההוא icon_smile.gif
מאלף סוררות​(שולט)
לפני 19 שנים • 24 בספט׳ 2005

הרומן הרומנטי....

מאלף סוררות​(שולט) • 24 בספט׳ 2005
לילך29 כתב/ה:


משיל את בגדיו, מגלה את אברו ניצב לרשותה משחרר את קרסוליה הקשורות ונצמד אליה,
סוף

לילך


חמודה, קרסול זה זכר, מכאן שאומרים קרסוליה הקשורים ולא הקשורות.
שימי לב לפרטים.

icon_twisted.gif
OMEN{בובת זונה}
לפני 19 שנים • 26 בספט׳ 2005

למה.?

OMEN{בובת זונה} • 26 בספט׳ 2005
אני לא מצליח להבין, אולי מישהו יכול לעזור לי? אולי....?
פעם אחר פעם אני רואה את חוסר הפירגון המשווע ושובר את ראשי בניסיון להבין!

מאלף סוררות כתב:
"חמודה, קרסול זה זכר, מכאן שאומרים קרסוליה הקשורים ולא הקשורות.
שימי לב לפרטים."

ואני שואל:
זה מה שלקחת מהסיפור?
בלי כוונה לפגוע, לא מצאתי את התגובה הזו כתגובה עניינית. לא אהבת את הסיפור? אין שום חובה להגיב. נכון, קרסול זה זכר, אבל הבחורה כתבה פה פנטסיה שלה ואני לא מצליח להבין (נראה לי שכבר כתבתי את זה פעם..) למה ההתייחסות הביקורתית.

אולי תשתף אותנו מה חשבת על הסיפור, אם כסיפור ואם כפנטסיה? אם אני הייתי יוצר הסיפור אני בטוח שזה היה מעניין אותי הרבה יותר מאשר דעתך על השגיאות התחביריות.
אל תבין אותי לא נכון, איני בא לתקוף אותך - אין בעיה להעיר הערות מתקנות משום סוג, גם על הקרסול הקשור אם זה באמת כ"כ מציק לך, אבל אני בטוח שאת הכותבת מעניין הרבה יותר (וגם אותי, אגב) מה דעתך על הרגשות שהיא מעלה על הכתב, על החששות ועל התשוקות.


לילך, לעניינינו, כי לי יש כמה דברים לומר על הפנטסיה שלך:
מאוד אהבתי את הרעיון שאת מתארת בו את נותנת לעצמך להיסחף אחרי הלא מוכר , אחרי המסוכן. אכן פחד הוא דבר שאנו נמשכים אליו בו זמנית שבורחים ממנו. יש משהו מאוד מסתורי בדרך בה תיארת את הבחור, ואת הסיטואציה כולה. מסתורי עד מסוכן - וכאן זריך להיזהר, אם זו אכן פנטסיה אמיתית שלך.

לדעתי אין בעיה לנסות ולהגשים פנטסיה שכזו , במידה ובאמת מוצאים את הפארטנר המתאים, שמתחברים אליו כפי שתיארת. עם זאת, לדעתי דווקא בסיטואציה כזו חובה להקפיד על כללי הזהירות אשר מתוארים בסיפורך כפחות חשובים לגיבורה הראשית.
אני חש צורך לומר זאת כי הגבר בסיפור עורר בי רתיעה עם הרגשתו ש"אוהב" עוד לפני שבאמת הכירו וחששתי שיתגלה כמטריד אובססיבי או קקה אחר.

בגדול הסיפור ריגש אותי, בעיקר סופו העדין והמפתיע .ציפיתי שיהיה סשן קשה יותר, אולי דווקא בגלל שיצרת אפקט של חשש מן הלא מודע, ומהתלות בסטיות הלא מוכרות של איש זר. היה נעים לקרוא את העדינות הלא צפויה הזו.

תמשיכי לכתוב!
(רק הקפידי על עניין הקרסוליים icon_wink.gif )
לילך29​(אחרת)
לפני 19 שנים • 26 בספט׳ 2005

אלקטרו יקיר....

לילך29​(אחרת) • 26 בספט׳ 2005
תודה על תגובתך... לפחות שמחה שהייתה הראשונה... טרם העברת הביקורת מפי מאלף הסוררות...


לילך
לילך29​(אחרת)
לפני 19 שנים • 26 בספט׳ 2005

מאלף הסוררות...

לילך29​(אחרת) • 26 בספט׳ 2005
המממ....

אני חושבת שאת תגובתי לך שלחתי בהודעה אדומה....
ברגע שחשה צורך לבקר על מישהו או על משהו.. נוהגת לעשות זאת בצנעה...
אשמח אם תלמד לעשות כן גם אתה... בעיקר בדברים שאמורים להיות חסרי עמדה כזו או אחרת וכל שתפקידם זה להנעים את שהותך באתר.....


ובכל זאת.. תודה... למדתי שקרסול - זכר ועל כן ברבים , קרסוליים קשורים וחס וחס שלא קשורות...
מקווה שהאל ירחם!!!!

לילך
לילך29​(אחרת)
לפני 19 שנים • 26 בספט׳ 2005

דניו...

לילך29​(אחרת) • 26 בספט׳ 2005
ראשית
תודה על התגובה הכל כך מושקעת וארוכה... ושלא כאחרים כאן.. מאד עיניינית...!!!!

ובאשר לסיפור...
זהו סיפור - פרי דמיוני.... שזור באלמנטים שונים... ובהחלט מסוכנים!!!!
ברור לי שפנטזיה כזו אחת לאחת לא יכולה להתקיים..... למרות הפילרט הקסום עם הפחד....
תודה על דאגתך הרבה...!!!!
ושמחה שנהנית.

מחבקת
לילך
קליבר​(שולט)
לפני 19 שנים • 28 בספט׳ 2005

למה זה פרק אחרון ?

קליבר​(שולט) • 28 בספט׳ 2005
חייבים להיות עוד פרקים ..
חייבים !!!
להבה חשופה
לפני 19 שנים • 28 בספט׳ 2005

לי לך פנטזיה !@!@!@?@?@?@

להבה חשופה • 28 בספט׳ 2005
לילך יקרה !@!@ icon_biggrin.gif

כל כך אהבתי את סיפורך , כתוב מדהים, היו רגעים שעצמתי עיניי ופינטזתי , icon_rolleyes.gif

כותבת את בצורה מדהימה , בונה את המתח לאט ובבטחה , פשוט אלופה !@!@

וכן כתב שולט אחד שכל מה שמצא והבין מסיפורך הקסום, שכתבת עם שגיאה ,

מילה אחת בודדה , ועל כך תלה יהבו . נו באמת , WDF

מצפה בכליון נפש למצוא עןד מסיפורייך המדהימים. כן קראתי גם את דמעות של מלאכים !@!@!@

אהבתי לילך אהבתי מאוד. תודה לך . icon_biggrin.gif
לי7777​(נשלטת)
לפני 19 שנים • 29 בספט׳ 2005

מהמם

לי7777​(נשלטת) • 29 בספט׳ 2005
לילך נהנתי כל כך
עוצר נשימה

תודה icon_biggrin.gif