אני - סיפור עצמי בשלושה חלקים (חלק א')

אני - סיפור עצמי בשלושה חלקים (חלק א')

trained_doggie​(נשלט) • 27 בספט׳ 2005

יש משהו מיוחד ברגע הזה שבו אתה מחכה לחוות משהו בפעם הראשונה.
הנה זה בא. לא, לא, ה-נ-ה ז-ה ב-א.
וזו לא רק הראשוניות שמשחקת תפקיד, אלא גם ההמתנה.
הדריכות.
כשאתה מתרגש אתה חי. כשאתה חי בלי להתרגש אתה לא חי. אבל די עם הפילוסופיה.
כשאתה מתרגש מתוך ציפייה, אתה כאילו מחכה לדבר האמיתי, אבל אתה חווה אותו במלוא עוצמתו, ולפעמים אפילו יותר מזה, עוד לפני שהוא מגיע.

כשאתה מצפה מתוך חשש - פחד מהלא ידוע או מהידוע והמאיים-מרגש שיתרגש עליך עוד שנייה - אתה פקעת של חיות חיונית.
אתה חי את ההווה ואת העתיד הקרוב ביחד.
אתה מדמיין ומגלגל בראש תסריט שעוד לא נכתב, אבל הוא כבר חרוט היטב על הפרפורים שמפקיעים את הלב שלך משליטתך.
אתה כוסס ציפורניים בהנאה שרק כסיסת ציפורניים יכולה להעניק לך.
אתה נותן לרגל שלך לרעוד בעצבנות מונוטונית, תיק-תק על הרצפה, תיק-תק בצמוד למיטה, ואתה מקשיב לה נוקשת, ואין מלבדה שום דבר בעולם.

אתה עומד על ארבע, אני עומד על ארבע, על הרצפה. תהייה אני לרגע.
קשרתי לעצמי את העיניים עם חולצה עם שרוולים ארוכים. אני יכול לראות טיפה מהעולם אם אני מתאמץ להביט למטה, אבל למה להתאמץ, הכל אצלי בראש.
הרגל הימנית שלי זזה באופן לא רצוני, לא מנסה להשתלט עליה. לא צריך את זה.
נו, שהיא תגיע כבר.

אני עירום, ככה היא ביקשה. דרשה.
אני סופר שניות בלב, כדי לוודא שהן לא דקות.
אני רוצה שהיא תגיע, אני מפחד מזה שהיא תגיע, אני מפחד ממנה, אני רוצה אותה.
היא לא אמרה לי מה עומד לקרות. למה שתגיד?
אני גאה בעצמי. לא יודע על מה בדיוק. משקשק אבל רוצה לשקשק.
אתה משוגע? כן, אז מה.
מי מכניס את עצמו למצב שבו הוא מאבד שליטה? אבל זה כל העניין. מי שרוצה, מי שצריך את זה.

אני שומע פתיחה וסגירה של דלת.
אני חי.
אני שומע צעדים מתקרבים.
שום מילה לא נאמרת.
אני שומע אותה לידי, זזה.
שתבחן. שלא יעמוד לי. למה? זו פחיתות כבוד? זה חובבני מדי? שתבחן אותי מסביב כמה שמתחשק לה.

רעש של כסא זז, באפלה. זה כמו להגיד רעש של חוסר ודאות.
היא מתיישבת לידי.
תפסיק לספור שניות, הרגע כבר הגיע, אין כבר מה לעשות ספירה לאחור.
אבל אני עדיין מצפה. למה בדיוק? שזה יקרה, שמשהו יקרה. אבל זה קורה, זה בדיוק זה.
בוא איתי. סוף סוף היא אומרת משהו.
אני קם ונותן לה להוביל אותי ביד.

דברנו. די הרבה. בצ'ט, בטלפון, נפגשנו בבית קפה. כמה פעמים.
היא מקסימה. גם חכמה וגם נראית טוב. הייתי יכול להתקשר אליה רגשית בקלות.
אבל צריכים ריחוק כדי לשלוט, היא אמרה לי. היא בטח צודקת.
עכשיו היא בטח עובדת על הריחוק. על קרירות אפילו.
אני דווקא מרגיש קרוב אליה. האחיזה שלה ביד שלי מפיצה בי חום.
השתיקה שלה משתקת אותי. איך אני יכול לפחד ממה שאני רוצה? עובדה.

הדלת נפתחת. היא מוציאה אותי לחדר המדרגות. קומה רביעית, העליונה, בבניין דירות.
תחכה פה, אני סוגרת את הדלת ונכנסת לדירה. כשאני אפתח שוב תכנס פנימה.
אני שומע את הדלת נסגרת.
אני לא רוצה שיראו אותי ככה. מי רוצה דבר כזה בכלל. סיכמנו בפירוש שלא עושים מה שיכול לפגוע, ולפגוע אפשר לא רק באלימות. סיכמנו בלי פומביות. להשתמש במילת הביטחון? כבר עכשיו?! הרי רק התחלנו, בחיים לא.
רעש של דלת נפתחת או נסגרת. מלמטה. מלמטה זה בסדר, אם יהיו צעדים אני אדפוק בדלת כדי שהיא תכניס אותי.

רעש של צעדים. טוב, הם עוד רחוקים. תחכה בסבלנות. אל תהיה רכיכה.
נו מה, היא בוחנת אותי. היא יודעת שזה גבולי, שאני כועס על המתיחה של החבל, היא מחכה לראות איך אני אגיב. אז תתאפק, אל תגיד כלום. תן לה להתגאות בך.
אבל להתגאות על מה? שוב פעם הגאווה נכנסת למקומות שהיא לא נוגעת אליהם? לא איכפת לי, אני רוצה שהיא תהיה גאה בי. אני רוצה לשאוב הנאה מההנאה שלה.
אני לא מחפש היגיון צרוף. תגיד את זה שוב, אני לא מחפש היגיון צרוף. אני רוצה להצליח. עזוב גאווה, אני רוצה להצליח במה שלא ידעתי קודם אם אני מסוגל לעשות.
ואני מסוגל. תצניע את הרצון שלך, שומע?

הדלת נפתחת, אני נכנס פנימה.
תתיר את הקשירה. התרתי.
היא מחייכת אלי. זה לא פייר, אני לא מסוגל לכעוס עליה ככה.
בוא, נתחיל.

דנדיליון​(שולטת) • 27 בספט׳ 2005

לא יכולתי להתאפק ("פויה לי, פויה פויה")

אתה כותב נהדר. העברת כל כך יפה את התחושות שלך, את הציפיה ואת הרצון במשחק השליטה ובמתיחת הגבולות.

כפפה מפוארת השלכת.

מחכה להמשך.

תודה, דנדי.

trained_doggie​(נשלט) • 28 בספט׳ 2005

והמשך בוא יבוא.
(דווקא חשבתי שאת מצטיינת באיפוק, LOL, אבל מי אני שאתלונן).

Queencie​(שולטת) • 29 בספט׳ 2005

אהבתי את כתיבתך דוגי, את התאור הפרטני של התחושות וההתלבטויות, זה היה כמו לשבת עמוק בראש שלך ולהביט משם על המפגש הראשוני שלך על עולם השליטה. ולמרות שאתה מכוסה עיניים, זוית הראיה צלולה וברורה.
המשך לענג אותי בסיפורך ....

*מאלפת הכלבים*​(שולטת) • 29 בספט׳ 2005

כתיבה נפלאה דוגי,אהבתי את ההתפתלויות המחשבתיות כמו תולעת קטנה שיושבת לך בראש בתודעה ומבלבלת,משגעת..
הרעיון,הסגנון מזכיר לי את הספר "גבר עומד מאחורי אישה יושבת " של חנוך לוין..
אתה ללא ספק כשרוני, אני כבר ממהרת לקרוא בציפיה את ההמשך