| Adonasuy(שולט) |
לפני 19 שנים •
12 באוק׳ 2005
כיפור.
"אם כולם קיבלו תפוזים ואתה לימון, תהפוך אותו ללימונדה" נהגה הסבתא החכמה שלי להגיד לי בכל פעם שהתמרמרתי על גורלי המר בפניה.
נזכרתי באמרה שלה כשקיבלתי את הלימון החמוץ מכל, ריתוק של 30 יום קצת לפני תקופת החגים. וואלה, הגיע לי עונש- סך הכל לא ציפיתי שהאיחור שלי בחזרה לבסיס, איחור בן יממה שנבע מבילוי שבת פרוע במיוחד, יעבור בשקט, אבל 30 יום? ראש השנה עבר בשקט יחסי, למרות המתח בצמרת הפיקוד שחששו מהתקפות על הבסיס המבודד שלנו. עד ערב יום כיפור שקק הבסיס חיים, אבל בבוקר החלה היציאה הביתה ובבסיס הושארה כיתת כוננות שהורכבה משני מילואימניקים קשישים (בערך בגילי היום...), סג"מ שכונה על ידינו "חצ'קוני" בגלל מראהו ותכונות האופי המוגלתיות שלו, אני, שחיוכי ההשתתפות בצערי לא ממש ניחמו אותי, ושרינה. אוי, שרינה.... הפקידה הפלוגתית, שושנת המדבר, מושא הפנטזיות של כל בחורי הבסיס. "רכושו של המ"פ", כך ריכלו הלשונות הרעות ואמרו המבטים שננעצו בה כשהיתה יורדת איתו בג'יפ אל שטחי האימונים. "הזונה הפרטית שלו". "בטח טוחן לה את הצורה כל הזמן", פינטזנו אל תוך שקי השינה בשעות המועטות שבילינו בתוכם. ממרחק הזמן שעבר חייבים להודות- לא היה בה שום דבר מיוחד. בחורה סתמית ושמנמונת. בעצם, משהו אחד כן זכור- לעיסת המסטיק התמידית שלה, תוך ניפוח בלונים ופיצוצם.... ועם שרינה זו נפל בחלקי להעביר את יום הכיפורים. עד היום אינני יודע מה עשתה היא שניטל עליה להשאר בבסיס- האם כעונש על מציצה כושלת למ"פ, כפי שריננו החברה, או סתם תורנות אקראית? מכל מקום, ההכרה במציאות הזו הביאה איתה גם את התובנה על הלימונדה שאני הולך ללגום... בלי להשתהות, רגע אחרי שננעלו שערי הבסיס בגמר התדרוך, נכנסתי לאוהל המפקדה. היא ישבה שם על מיטת שדה עם עיתון ביד והרימה מבט מופתע כשנכנסתי בבטחון של מג"ד. "לחניכים אסור להיות פה, יודע?!" אמרה ומייד ניפחה בלון מסטיק ורוד. "עכשיו אני על תקן מפקד תורן, לא חניך, יודעת?!" יריתי תשובה בוטחת (וכוזבת לחלוטין) לכיוונה. "אז מה זה אומר?" הנמיכה את טון הדיבור שלה. עוד בלון ורדרד התנפח מעל שפתיה. סגרתי את המרחק בינינו בשני צעדים. אצבעי נשלחה לפנים, דוקרת את הבלון ומפוצצת אותו כך שיריעת גומי דביקה נמרחה על פניה. "זה אומר שקודם כל תכיני לי קפה, אחר כך נדבר". "יא בן זו... ! תראה מה עשית!" צעקה, מקלפת את המסטיק המרוח. "עוד קללה אחת את חוטפת סטירה" עניתי לה, בטון ששאלתי מנהג היחידה. היא השתתקה, נושאת עיניים מופתעות, הסתובבה והלכה לכיוון מטבחון הסגל הקטן. "כל חייל נושא בתרמילו את מטה הגנרל", אמר נפוליאון. כשהתיישבתי על המיטה ברגע שהיא קמה, הרהרתי שגם בלי תרמיל, עם בטחון עצמי מופרז ומושחז, אולי ה"מטה" שלי יקבל טיפול גנרלי... כשחזרה עם הקפה, הבטתי בה ואמרתי – "יש לנו שתי אפשרויות. להחזיק כוננות כמו שנאמר בתדריך, שזה אומר שאנחנו מתחלפים במשמרות, או לעשות משמרת ארוכה יחד ואז לתת לשני הזקנים לשמור את השאר וללכת למעיין". "המעיין". רק מכתיבת המילה הזו צפים בי הזכרונות על אותה פינת חמד מוקפת דקלים, קנים וגומא. נווה מדבר קטן, בריכה בנויה מאבנים שנבנתה וודאי על ידי רועים קדומים... ביום יום לא זכינו להגיע לשם וגם בשבתות בהן נשארנו חל איסור על הליכה למעיין. זכות שהיתה שמורה לסגל הפיקוד שלנו.... "ומה עם החצ'קון?" פלטה, מביטה בי. "יהיה בסדר" אמרתי, תוך ידיעה וודאית ש"בסדר" לא יהיה.... את המשמרת העברנו יחד, צועדים סביב הגדר ההיקפית, משוחחים. שמונה שעות של דיבור שהחל בסתמיות ונגמר בגילויי לב מפתיעים.. כשזרחה השמש כבר ידעתי עליה המון. ישבנו ליד מאגר הדלק, על חומת שקי החול הנמוכה. צינת האשמורת האחרונה העבירה בה צמרמורת. "רוצה שאחמם אותך?" ,הצעתי. היא הנהנה. שלחתי את היד לעברה אבל במקום ללטף, תפסתי את שערה האסוף ומשכתי. היא פלטה צעקה, מופתעת. מנצל את אלמנט ההפתעה, השלמתי את המשיכה כשאני משכיב אותה על ברכי, ישבנה כלפי מעלה. "מה אתה עושה?" ציחקקה מלמטה ושוב פלטה צווחה מופתעת כשידי עלתה וירדה על ישבנה הדשן. "מחמם אותך..." עניתי והמשכתי להניף ולהוריד את ידי על התחת שלה, מרגיש את החום דרך מכנסי החאקי.... "איייייי" עלה קול אנחותיה מלמטה.... הרגשתי את אצבעותיה מתהדקות על השוק שלי, את לחיה המצודה לרגלי דרך הדגמ"ח. "איייייייייי." "להפסיק?" שאלתי אחרי כעשרים הצלפות.... היא לא ענתה... ואז ראיתי את ראשה נע ימינה ושמאלה. לא. המשכתי. רגליה התפשקו מאליהן. כתם של רטיבות ניכר על מכנסיה, במקום בו נגעו במפשעתה. ידי נשלחה כמאליה לשם, חופנת את הכתם ואז מועכת בכוח, לשה את ערוותה מבעד לבד הלח.... היא נאנחה בקול, אנחת כאב ועונג... המשכתי כך עד שהרגשתי אותה מתכווצת וננעלת כשיבבה חרישית של אורגזמה מתנגנת לה מכיוון ירכי השמאלית. "קומי". היא קמה, סמוקה כולה. גלגל החמה כבר הסתמן מעל האופק במזרח. "כבר חם לך?" שאלתי והיא ענתה "לוהט"... מצעפת מבט לכיווני. שתיקה של כמה שניות ואז "למה הפסקת?". "כי אנחנו עוד צריכים להגיע למעיין, שכחת?" הערתי את הקשישים שרטנו כל הדרך לשוקת ששימשה ככיור באמבט השדה. כשהחליפו אותנו, צעדתי לאוהל, אספתי כמה חפצים לתרמיל ופסעתי לשער. היא כבר חיכתה לי שם, עם תרמיל משלה... את הדרך למעיין העברנו בשתיקה. חצי שעה של הליכה מתונה תחת השמש שהחלה לקפוח, גרמה למים בבריכה להראות קורצים ומפתים מתמיד... התפשטתי בזריזות, ונכנסתי למים הקרירים, שואג כשגופי הצטמרר מהם. תוך שניות שרינה היתה לידי, עירומה גם היא. התזתי עליה קצת מים, מתגרה בה, וכשהתחילה להחזיר, צימצמתי את המרחק בינינו ושלחתי יד לפטמות שלה , הזקורות מקור והתרגשות, צובט אותן , מועך... "שוב את רטובה למטה?" סנטתי בה, נהנה מהסומק שפשה שוב בלחייה... היא נשענה על גדת הבריכה, מפנה את אחוריה אלי ואמרה- "תזיין אותי. פשוט תזיין אותי..." רמזים כאלה אני מבין. למרות הקור , עמד לי כלולב בטרם הושענה, ואני זיינתי אותה מאחור, אוחז במותניה, סוטר ללחיי ישבנה. בשלב מסויים שלחתי אצבע לחור ישבנה הקורץ והחדרתי אותה פנימה, סוחט ממנה אנחה מופתעת והתכווצות ואגינלית. דפקתי אותה כך, זין בקוס ואצבע בתחת, וכשתכפו ההתכווצויות שלה יצאתי וגמרתי בכמה פעימות על גבה וחריץ ישבנה..... אחרי שנחנו מעט בחוץ, על שמיכה שהביאה איתה, הוצאתי מהתרמיל שלי חבלים. "אני עומד לקשור אותך ולהצליף בך שוב. אם את רוצה שאפסיק תגידי...." חיפשתי מילה שתתאים. משהו לא בנאלי. למושג מילת בטחון התוודעתי שנים מאוחר יותר, אבל הרגשתי צורך בכזו כבר אז. ואז צצה המילה - "תגידי חצ'קון!!". היא ציחקקה ואני הוריתי לה לעמוד בין שני דקלים שגזעיהם הסמוכים צמחו במקביל זה לזה. קשרתי אותה בפישוט איברים, יוצר מגופה איקס אנושי, והחלתי להצליף בה עם מגבת צבאית מגולגלת, הצלפות מכוונות לתחת הדשן שהאדים מולי שוב... כל כך הייתי שקוע במלאכה, עד שכמעט פיספסתי את הלחישה שלה- "חצ'קון!" הופתעתי. עד לאותו רגע היא הגירה נוזלים ונאנחה מעונג, מה קרה? "חצ'קון! הוא פה!" לחשה. הבטתי לכיוון שאליה הורתה עם סנטרה, תוך שאני מתיר אותה בזריזות מהחבלים. אי אפשר היה לטעות. הראש המחוטט של הסג"מ המאוס נראה מעל חומת הקנים שצמחה לאורך שביל הגישה. בצמוד לו היה ראש אחר , של אחד המילואימניקים... נראה היה שלא הבחינו בנו, ואני מיהרתי לאסוף את כל חפצינו, נתתי לה יד ומשכתי אותה לתוך שיח עבות שצמח לידנו, מסתיר אותנו מהאנשים הקרבים. דקה לאחר מכן צפיתי בסג"מ ובמילואימניק מגיעים לבריכה. הם נראו קצת מתוחים והביטו מסביב... "בטוח שזה בטוח?" שמעתי את המילואימניק שואל ואת הפצעון משיב לו "בטח, אף אחד לא מגיע הנה". הם התפשטו שניהם, מול עינינו המשתאות, ונכנסו לבריכה. ההמשך הפתיע עוד יותר. ברבע השעה הקרובה חזינו בהם מוצצים זה לזה על גדת הבריכה... אחרי רבע שעה, כשהסג"מ היה בתנוחה ששרינה היתה בה קודם, ישבנו מפולח על ידי המילואימניק והוא זועק באקסטזה, החלטתי להתגלות לפניו, יוצא מהסנה הלא בוער שלי.. הבעת הפנים שלו כשנעמדתי שני מטרים ממנו, חיוך לעגני על פני, היתה משהו שלא אשכח לעולם... לקח לו קצת זמן להתעשת לפני שפלט "מה אתה עושה פה?!" "חיים, כמעט כמוך" עניתי, מסמן לשרינה לצאת ולחבור אלי. "אבל אל תדאג. אם אתה לא תגלה, גם שפתי יישארו חתומות" ובמילים אלו הסתובבתי, אחזתי את שרינה העירומה בזרועה והחלתי לצעוד עימה לכיוון המחנה... "כשהחיים מזמנים לך לימון, תכין ממנו לימונדה". חתימה טובה לכולם. |
|
|
קליבר(שולט)
|
לפני 19 שנים •
12 באוק׳ 2005
אחלה לימונדה
|
|
|
חתולת הלילה
|
לפני 19 שנים •
12 באוק׳ 2005
זה הפרוש שלך ל"ועיניתם מאוד את נפשותיכם"?
אני חושבת שאלוהים יזמן לך מועד ב'... |
|
|
זרה מוכרת
|
לפני 19 שנים •
12 באוק׳ 2005
ליבה כתב/ה: זה הפרוש שלך ל"ועיניתם מאוד את נפשותיכם"?
אני חושבת שאלוהים יזמן לך מועד ב'... תומכת בדברייך ומוסיפה... ומועד ג' וד'... עד מועד ז' קרוב לודאי שתפנים את המושג - ועיניתם לנפשותיכם ! גח"ט 
|
|
|