עוף חול
|
לפני 18 שנים •
16 באוק׳ 2005
לצאת מהארון!! או לא??
אני פה
אני כל הזמן פה אני רואה אהבה כל כך יפה טהורה מושכת מפתה אז למה אני לא מרגישה שום דבר? למה אני לא אמיתית? למה קשה לי להיפתח? להיות עצמי? למה אני משקרת? לאחרים, לי? למה אני לא אומרת? למה אני לא מודה? מה זה פשע??!?! למה אני לא מודה?! למה אני לא שלמה? איך יגיבו? מה יגידו? איך אמא תגיב?? איך אבא יגיב? מה הם יאמרו על הבת שלהם הקטנה?? את מי הם יאשימו? את עצמם? אותי? אני כל הזמן שואלת שאלות... אבל בעצם אני יודעת את התשובות! ואני לא מסוגלת.. להיות אמיתית... ואני לא מסוגלת להודות... ושוב אני חוזרת... זה יתפוצץ מתישהו ואני לא יוכל לעשות דבר כדי למנוע את זה ואני כל כך מפחדת איך זה יקרה ומתי וחוזרת איך יגיבו מה יגידו?? כי זה יקרה והם יגיבו ויגידו ואני לא יוכל לעשות כלום ואני לא יוכל להתממודד ומה אז ייקרה? אני כל כך מבולבלת אני רוצה שידעו אני לא רוצה שזה יהיה שונה אני רוצה להודות אבל לא רוצה שיגיבו לא רוצה שיגידו אני רוצה אני לא רוצה אני לא יודעת אני מסוגלת אני לא מסוגלת אני רוצה לאמא! אבל היא?? היא תרצה אותי?? מישהו ירצה אותי?? |
|
|
קלייר(נשלטת)
|
לפני 18 שנים •
16 באוק׳ 2005
מתוקה,
את נשמעת כל כך מבולבלת, וזה נורמלי, טבעי לגמרי, אבל לדעתי, לפני שאת נותנת תשובות לעצמך, אל תמהרי לרוץ ולצאת מהארון, ולשים על עצמך סטיגמות (ויהיו). לא קל גם לקרובים אלינו לקבל את השונות שלנו. אני לא בטוחה אם את רוצה לצאת מהארון כלסבית או כסאבית, אבל מהדברים שלך לא ברור אם את יודעת מה את. אני לא יודעת מאיזו משפחה את באה, מה מידת הקירבה שלך עם אמך, אני רק יודעת שיציאה מהארון, מכל ארון, עדיף לעשות ממקום של ביטחון, של חוזק, עדיף של זוגיות שתתמוך בך, ולא ממקום של בילבול ושל לבד. אחרת התהיות שהם יעלו, עשויות לערער אותך עוד יותר. זה מסוכן, זה לא טוב. בני לעצמך קודם כל רשת בטחון. אני לא יודעת מאיזה אזור בארץ את, אבל לסביות ואפילו בדסמיות יש בכל מקום. נסי קודם ליצור לך לפחות חברויות, כאלה שיתמכו בך. לצאת מהארון יש תמיד זמן, וחשוב לעשות זאת ממקום של כוח ולא של חולשה ובלבול. ואם את רוצה או צריכה לדבר, אני פה. אם את רוצה לשוחח במסנג'ר, רק שירקי, ואשלח לך את המספר שלי. אל תישארי לבד בבילבול הקשה הזה. ולשאלתך האחרונה... אין לי ספק שירצו בך 
|
|
|
|
עוף חול
|
לפני 18 שנים •
16 באוק׳ 2005
קלייר
תודה רבה רבה לך...
תהיי בטוחה ששרקתי שריקה גדולה של תסכול... לא כתבתי את זה סתם אני שומרת את זה בבטן המון זמן לא יודעת מה לעשות עם זה.. רוצה שידעו... |
|
|
עינבר
|
לפני 18 שנים •
17 באוק׳ 2005
זה לא קל
זה לא קל לצאת מהארון,
במיוחד שאת עדיים לא שלמה עם עצמך. התגובות של הסביבה יכולות להשפיע עלייך. הפחד שלך סביר. יכול להיות שיקבלו אותך באהבה והבנה, יכול להיות שלא, זה סיכוי וסיכון. אבל גם לא קל להשאר בארון, להרגיש תסכול שאת לא יכולה להיות אמיתית. אפשר לעשות את זה בהדרגה, להחשף כאן, עם אנשים כמוך, זאת התחלה. לדבר עם חבר, אחר כך עם עוד אחד. |
|
|
קליבר(שולט)
|
לפני 18 שנים •
17 באוק׳ 2005
פעם אחת ואולי יחידה
שאני מסכים עם קלייר : אם לצאת אז רק ממקום של כוח ובטחון , בזוגיות , בעצמאות ...
|
|
|
|
קלייר(נשלטת)
|
לפני 18 שנים •
17 באוק׳ 2005
ואוו קליבר,
כולי התרגשות מהמחמאה |
|
|
|
קליבר(שולט)
|
לפני 18 שנים •
17 באוק׳ 2005
מתנצל שגרמתי לך ..
להתרגש ..
בסוף עוד תחזרי בתשובה , ויאשימו אותי . חג שמח גם לך , אגב . |
|
|
פעם פרח(נשלטת)
|
לפני 18 שנים •
18 באוק׳ 2005
גם אני מסכימה עם מה שכתבו לך
אל תצאי מהארון עם הלבטים וחוסר השלמות שלך. רוב האנשים הם לא עד כדי כך פתוחים כדי לקבל בקלות את השינוי, וגם כדי לא להשאיר עלייך תוויות לאחר מכן. אז תחקרי, תגלי, תתנסי ותהני ואם את צריכה לדבר, הגעת למקום הנכון |
|
|
תמימות מטעה
|
לפני 18 שנים •
18 באוק׳ 2005
להתחבא זה נורא
להתחבא זה נורא. יש בזה משהו שמחזק את תחושת האשמה, ואת זה שאת לא בסדר.
יש בזה סוג של הסכמה עם ההורים והסביבה, שעשית משהו רע, ועליך להסתיר אותו. רק שלא עשית שום דבר רע. המיניות שלך, כמו של עוד עשירית מהאוכלוסיה, היא שונה. ככל שמסתירים את הסוד מאמצים את התפיסה של הסביבה שהלסביוּת היא משהו נורא. לצאת מהארון ולהפסיק להסתיר, בסופו של דבר, זה משחרר. אבל עכשיו זה לא הזמן בדיוק בגלל שאת עדיין חשה אשמה, עדיין מסכימה איתם באיזשהו מקום, שאת לא בסדר. שזה אולי כל כך נורא שעליך להסתתר כדי לשמור על בטחונך. עם הזמן, אני מאמינה, את תשלימי לחלוטין עם עצמך ותהיי חזקה מבפנים ותתפסי את המיניות כדבר נהדר ומותר ויפה. כשלא תפחדי ממנה לא תפחדי גם מהם. וזה בטח ייקח זמן. גם כשאת שלמה עם עצמך זה מפחיד ויש חלקים מאד גרועים, אבל אפשר להגיד שתמיד אחרי שיוצאים כיף לדעת שזה מאחורינו ושזה מעולם לא היה גרוע כמו בתסריטים שלנו. אבל לא יוצאים מהמחבוא עד שבטוחים שאין סיבה טובה להסתתר. זה בטוח. תהיי חזקה 
|
|
|
יהלום
|
לפני 18 שנים •
18 באוק׳ 2005
אני זוכרת את התקופה של הבלבול בחיי, מי אני, למה אני ככה ולא אחרת, איך זה יכול להיות בסדר? וכל אותן שאלות טורדניות, שהיו מסתובבות במוח, ועושות אשמה בפנים.
במיוחד כי זה השלב של הכמה זה לא בסדר. אחרי אינספור התלבטויות של חודשים או שנים. נשבר לי מלהתלבט. נמאס לי לנסות לבחור, אני ככה או אחרת. ולהכניס את עצמי לתבנית כזו, או לתבנית אחרת, ולראות איך אני מתאימה ואיך אני לא מתאימה, ושוב פעם: כמה שזה לא בסדר. לי - כבר נמאס, מההתלבטויות של עצמי. כמה בנאדם יכול לטחון לעצמו את השכל, ולא לקבל את עצמו? אחרי שזה הגיע לשיא. פשוט הרפיתי. נתתי לעצמי להיות. בלי להגדיר.בלי לנסות להכנס למסגרת. חברים תמיד היו שם, לצידי, אף פעם לא מצאתי לנכון להסתיר מהם את עצמי. אחרת, לשם מה הם חברים? ומי שהיה לו מוזר נידי, פשוט לא היה חבר מעולם... הורים - להורים זה היה קשה. אבל גם הם שופטים לפי אמות מידה מסויימות. ואי אפשר לשנות את זה. כן הם לא בדיוק אהבו את הרעיון. אבל, זה חלק ממי שאני. אז זה לא ממש תלוי בהם. ובדיוק בשלב הזה שזה לא תלוי בהם, ההרגשה שלי, לגבי איך שאני, אז סיפרתי. ובכל מקרה, אני חושבת, שאם תשאלי אנשים לסיפורי היציאה שלהם מהארון. כל אחד יגיד לך דבר אחר. אני מאמינה, שכשאדם בשל להתמודד עם ההתייחסות של החברה (אבאמא חברים וכו') לשונות שלו, לטוב ולרע, יש סיכוי סביר, שהוא מרשה לעצמו לצאת מהארון. בהצלחה. |
|
|