שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

כיסוי עיניים

זר​(שולט)
לפני 19 שנים • 20 באוק׳ 2005

כיסוי עיניים

זר​(שולט) • 20 באוק׳ 2005
כיסוי עיניים

המונית חיכתה לי בפתח ביתי. הרמתי את מעילי מעל ראשי מפאת הגשם שירד וחציתי בריצה את המדרכה. פתחתי את הדלת האחורית והחלקתי פנימה על המושב. בירכתי ב-"היי" קצר את הנהג שהסתובב אלי והושיט לי חבילה קטנה ארוזה.
"זה בשבילך", פלט קצרות, "אמר שתדעי מה לעשות בזה".

בידיים רועדות קרעתי את נייר העטיפה הצבעוני, ואחר כך את נייר הצלופן השקוף שעטף את כיסוי העיניים השחור. לרגע קט בהיתי במתנה שנמסרה לי, ואחר כך הרכבתי אותה על ראשי. פנסי הרחוב המבליחים מבעד לטיפות הגשם הכבדות נעלמו מעיניי, חושך מבורך ירד עלי.

הנהג שילב הילוך והמכונית יצאה לדרכה. נסיעה של כרבע שעה ברחובות מפותלים. ניסיתי לחשב בראשי את המסלול אבל עד מהרה התבלבלתי. ישבתי בשקט במושב האחורי של המונית, וניסיתי לשחזר בראשי את אירועי השבוע האחרון שעבר עלי.

פגשתי אותו בצ'אט. ניק לא מוכר, חדש.
"אני לא מכאן, אמר לי, אף אחד לא מכיר אותי פה, אני זר."
התחלנו לדבר. לא יודעת למה. תמיד התרחקתי מאנשים בלתי מוכרים, תמיד חששתי מהם, מכוונותיהם הזדוניות. ולא שהייתי סתם פרנואידית אלא שנסיון החיים שלי לימד אותי זאת. דמותו הבלתי מושגת הצטיירה אט אט בדמיוני. לא ידעתי מאומה על מראהו החיצוני, אבל עולמו הפנימי הלך ונחשף בעיניי. ובד בד עם היחשפותו נפתחתי גם אני כלפיו, והרשיתי לעצמי להסיר ולהשיל מעלי את קליפות ההגנה הרבות שבניתי בשנות חיי.

לאחר מספר ימים, כששאל אותי האם אני עדיין חוששת מפניו, עניתי בפשטות:
"לא."
"את סתם מנומסת", השיב לי, "אני אוכיח לך ..."
"איך תוכיח?", התקוממתי מיד.
"אשלח לך מונית, שתאסוף אותך מביתך, ותביא אותך אלי. מרגע כניסתך למונית, ועד הגיעך לביתך, תהיינה עינייך מכוסות בכיסוי בד. מה דעתך?"
"מפחיד", עניתי.
"אמרתי לך", הוא צחק.

למחרת, לאחר ליל נדודים ללא שינה ויום שלם שבו התהלכתי כסהרורית, חיכיתי בקוצר רוח שייכנס. וכשניכנס התנפלתי על הניק שלו, ובחלון הקטן שנפתח הקלדתי:
"כן".
"היי, מה שלומך icon_smile.gif", חייך אלי, "כן, מה?"
"כן, אני מוכנה", השבתי.
"מוכנה למה?"
"למה שהצעת אתמול, מוכנה."
"את בטוחה בזה?", שאל.
"בטוחה במיליון אחוז" הקלדתי מיד.
"אז אם ככה, אני אקשה עלייך עוד קצת"
"מה?"
"אין לך חגורות הגנה, תבואי בלי סלולרי, אף חברה לא תוכל להתקשר אלייך אחרי חצי שעה."
"קטן עלי", השבתי.
"חכי", אמר.
"אין גבולות, אין הגדרות, אין מלת ביטחון. את תצטרכי לתת בי אמון מלא מיד."

איך אני יכולה לתת אמון מלא בבן אדם שאני לא מכירה? חשבתי לעצמי. ובעוד המחשבות ממשיכות להדהד בתוכי, בהיתי במסך. האם אני באמת לא מכירה אותו? נכון, אני לא מכירה את גופו, אבל את אישיותו אני מכירה יותר משהיכרתי כל גבר לפניו. למרות מופרכותה, קיבלתי על עצמי את ההנחה שאישיותו הווירטואלית, המוכרת לי היטב, לא תהיה שונה במאומה מאישיותו הממשית, זאת שתתגלה לי כשאתייצב לפניו.

"מה שתגיד", הקלדתי.
"בעוד שעה תחכה לך מונית בפתח ביתך", כתב.

היום? עכשיו? בעוד שעה? נבהלתי, והמקלדת כמעט נרעדה מעוצמת הדופק שלי. בעוד שעה? איך אספיק להתכונן בכלל? מה אלבש?
"אם יש לך רעיון יותר מוצלח, אני מוכן לשמוע", המשיך וכתב, "אבל אם לא, הייתי רוצה שתתלבשי כמו שאומר לך."
"לא, אין לי רעיון, אני לא יודעת מה ללבוש בכלל."
"טוב, אז תלבשי חולצה מכופתרת לבנה, חצאית שחורה, גרבי ניילון בגלל שקר בחוץ, ונעלי עקב שחורות. אם יש לך מעיל גשם ארוך, זה יהיה מושלם."
"כן, יש לי", עניתי.
"יש לך בדיוק שעה להיות מוכנה. אני יוצא מכאן עכשיו"
"רגע, חכה שניה"
'ההודעה שהקלדת לא הגיעה לנמען מפני שהוא כנראה לא מחובר'

שעה ...
אני חייבת להספיק. טוב שהייתי הבוקר אצל הקוסמטיקאית והסרתי שער. השארתי את המחשב דולק למקרה שהוא יחזור, ורצתי מיד לאמבטיה. מילאתי אותו במים חמים ושפכתי לתוכם מלחי אמבט. לא יהיה לי זמן רב להתפנק, חשבתי, אבל בלי אמבט אי אפשר. התלבטתי בקשר לחפיפת הראש, אבל שפריץ של מים שהרטיב את שערותי פתר עבורי את הקונפליקט. עוד עשר דקות אצטרך לבזבז על פאן. לא נורא.

יצאתי מהאמבטיה כשמגבת גדולה עוטפת את גופי, ועוד אחת סביב שערי הרטוב. עמדתי מול הראי, והבטתי בדמותי. כנראה שיצאתי מדעתי, הודעתי לעצמי. אני הולכת לפגוש מישהו זר. בלי חגורת הגנה, בלי גבולות, בלי הגדרות, בלי מלת ביטחון. בלי כלום. האם זה לא יותר מדי?

הסרתי את המגבת מעל ראשי, ופרעתי את שערי הארוך. ניחנתי בשער חלק כך שבדרך כלל הותרתי אותו להתייבש מעצמו לאחר חפיפה. אבל היום לא היה זמן לכך. ביד מיומנת החלקתי את המברשת ומתחתי את השער, בעוד ידי השניה מכוונת את זרם האוויר החם.

משסיימתי, פשטתי מעלי את מגבת הגוף, וניצבתי עירומה לגמרי מול המראה. אהבתי את מה שראיתי. אהבתי את מראה גופי, את נשיותו, את קימוריו. אהבתי את עורי החלק והנעים למגע. החלקתי בידי האחת על הזרוע השניה, מנסה לנחש את התחושה של ידו מלטפת אותי כך. הבטתי על השעון והתחלחלתי. נותרו לי שבע דקות בלבד.

להתלבש. מיד. פתחתי את מגרות השידה שלי, ושלפתי החוצה חולצה וחצאית כמו שביקש. ממגירה אחרת, הוצאתי סט תואם של חזיה ותחתונים מעוטרי תחרה. גרבי ניילון בצבע עור נזרקו לערמה. מהמגרה התחתונה שלפתי זוג נעלי עקב שחורות והנחתי על הרצפה.

נטלתי לידי את תחתוני התחרה, ודחקתי לתוכם את רגלי. משכתי והעליתי את הבד הנעים ומתחתי אותו על בשרי הרך. משם נפניתי ולקחתי את החזיה. כשקירבתי אותה אל חזי עלתה במוחי מחשבה. הוא לא אמר שום דבר על תחתונים וחזיה. גרביים הוא אמר, תחתונים וחזיה לא אמר. האם שכח? או שמא הוא מצפה ממני לא ללבוש אותם כלל?

ארבע דקות. אין זמן רק להתלבט. תלשתי מגופי את התחתונים וזרקתי על המיטה. רכסתי את חצאית הצמר השחורה וסגרתי את רוכסן הצד. הבד ספק ליטף ספק שרט את עורי החשוף אבל מגע המשי של החולצה על שדי הגלויים היה נעים למדי. מיהרתי לגרוב את הגרביים ולנעול את נעלי העקב. התזתי קצת 'כריסטיאן דיור' על פרקי ידי וצווארי ורצתי אל דלת הכניסה. עוד דקה. מהמתלה הסרתי מעיל גשם ארוך העשוי עור לבן ועטפתי בו את גופי. את השעון הותרתי על שולחן הטלפון הקטן, וסגרתי אחרי את הדלת בטריקה. הבטתי בידי הריקות. בחפזוני שכחתי לקחת מפתח. הידית החיצונית הקבועה לא אפשרה פתיחת הדלת ללא מפתח, כך שהייתי עתה נעולה מחוץ לבית. אין זמן לחשוב. ירדתי במהירות את ארבעים המדרגות ועצרתי את מרוצתי רק לפני דלת הכניסה לבית.

המונית חיכתה לי בפתח ביתי. הרמתי את מעילי מעל ראשי מפאת הגשם שירד וחציתי בריצה את המדרכה. פתחתי את הדלת האחורית והחלקתי פנימה על המושב.

---------------------------------------------------------------------------

המונית האטה את מהירות נסיעתה ופנתה פניה חדה ימינה. סיבוב שמאלה, כמו מסביב לכיכר קטנה. נעצרה. רוח קרירה נשבה פנימה כשהנהג פתח את דלתו ויצא החוצה. רוח מימיני, הדלת שלידי נפתחה. גיששתי בידי וברגלי, ויצאתי החוצה. האוויר היה קר ולח, אבל גשם לא ירד עלי. באינסטינקט הרמתי את ראשי כלפי מעלה, אבל הכיסוי לא איפשר לי לראות מאומה. היסקתי שאנחנו מתחת לגג.

יד אחזה במרפקי:
"מכאן..."
הנחתי ליד להוביל אותי.
"מדרגות ...", אמר הנהג, "עשר מדרגות"
בדממה ספרתי את המדרגות בעודי מובלת מעלה. עוד מספר צעדים קדימה. עצירה. צלצול פעמון הדלת. ליבי הולם בחוזקה. זהו, הגעתי עד כאן. עכשיו כבר אין דרך חזרה.

הדלת נפתחה, ויד אחרת הובילה אותי פנימה. קולות רשרוש של כסף.
"תודה", אמר הנהג.
הדלת נסגרה אחרי. עמדתי לבדי, עדין רועדת מן הקור, מנסה לארגן את מחשבותי. החדר בו עמדתי היה קריר מעט. תחושת ריקנות עצומה מלאה אותי לפתע. הרגשתי נורא לבד. רציתי שידבר אלי, רציתי שיחבק אותי, רציתי להרגיש מוגנת, שייכת, אהובה.

יד חזקה ליטפה ברכות את הלחי שלי. חשתי את חומה עוד בטרם נגעה בי. היד החליקה כלפי מטה, והאצבעות רפרפו על הלחי עד שנעלמו בהגיען לקו הלסת התחתונה.
"את כל כך יפה", אמר.

הסמקתי. חשתי אש ולהבה אוחזים בלחיי. הוא צחק.
"את יכולה לפשוט את המעיל עכשיו", הציע לי.
פרמתי את שני הכפתורים והיתרתי את קשר החגורה. הוא עזר לי לצאת מתוך המעיל ולקח אותו מידי. תחושת קור עטפה אותי. הרמתי את יד ימין וקיפלתי אותה לרוחב חזי, מניחה את כף היד על הזרוע השמאלית.
"בואי, ניכנס לסלון, שם יותר חם."
הושטתי את ידי קדימה כמגששת באפילה. הוא אחז את ידי בידו, והוביל אותי אחריו. שמעתי את צעדיו על רצפת האבן הקרה. שמעתי את צעדי כהד אחריו. לפתע נעלמו צעדיו למרות שלא פסק מלכת. שטיח. הוא עצר.
"אולי כדאי שתחלצי את נעלייך", אמר.
הרמתי רגל וחלצתי נעל בדממה. הגשתי אותה באוויר, והוא קיבל את המנחה. גם את הנעל השניה הגשתי לו באותה צורה.
"הנה, בואי שבי פה", הנחה אותי והושיב אותי בכורסה נוחה.
שמעתי את קול אוויר נדחס החוצה מכריות הישיבה, והנחתי שהתיישב גם הוא מולי. ליטפתי בידי את ריפוד הכורסה בה ישבתי. עור רך, נעים למגע. רציתי להרים את רגלי ולהניחה משולבת על חברתה, אבל משהו בתוכי עצר בי. נותרתי לשבת בברכיים צמודות, והנחתי את ידי על ירכיי.

קול מזיגת מים לכוס. שקשוק כפית. נקישה.
"הושיטי את ידייך קדימה", אמר.
צייתתי בדממה.
"כוס התה חמה, תיזהרי".
"תודה", לחשתי והנחתי לו לשמוע את קולי לראשונה.
גיששתי ואיתרה את ידיו שהחזיקו את הכוס מולי. החלקתי את ידיי על גב כפות ידיו, העור היה חלק ונעים למגע. אחת אחת סילק את ידיו, והותיר את הכוס בידיי. אט אט, נזהרת שלא לטלטל את הכוס יותר מדי, קירבתי אותה אל פניי. המשקה המהביל העלה אדים וחימם את פניי. הרחתי את ריח הנענע הטריה. ידעתי שהתה עדין חם מדי, ולעת עתה התענגתי מהחום המוקרן מתוכו.

ידעתי שהוא צופה בי. מביט בדממה. הייתי אסירת תודה שלא פתח עימי בשיחה. מחשבותי היו כה סוערות, שלבטח לא הייתי מוצאת מה לומר.
לאחר דקותיים, העזתי ללגום בזהירות מהכוס בפעם הראשונה. הנוזל החם שטף את גרוני ואני המשכתי ולגמתי עוד מספר לגימות קטנות. הושטתי את ידי קדימה. והוא הבין את המחווה.
"הזדקפי קדימה, ובזהירות הנמיכי את ידייך", אמר, "ואז הניחי את הכוס על השולחן."
ביצעתי את הנחייתו, והנחתי את הכוס על השולחן הנמוך שעמד בינינו. חשתי את הזכוכית המהווה את המשטח העליון של השולחן, ואת מסגרת המתכת המקיפה אותה.
"את כל כך יפה", חזר ואמר.
"תודה", לחשתי והסמקתי שוב בלי שליטה.
"איך את מרגישה", שאל אותי בקול רך.
"מוזר", עניתי.
"מה מוזר?", שאל.
"לא יודעת. מחשבות מבולבלות, רגשות מעורבים, קשה לי לומר."
"הוכחת לי את מה שהיה עלייך להוכיח", אמר, ושמעתי בקולו את החיוך הקל, ואז הוסיף: "אני יכול להזמין עכשיו מונית שתחזיר אותך הביתה. רוצה?"
הנעתי את ראשי בדממה מצד לצד.

מוזיקה חרישית בקעה ועטפה אותי בתוכה. הבולרו של ראוול. מנגינה שקטה וסוערת בעת ובעונה אחת. הוא קם ממקומו ואחז בידו את אחת מידי:
"בואי, קומי, בבקשה."
קמתי בלי לומר מלה. הוא הוביל אותי מספר צעדים, ואז סב ועמד מאחורי.
"את בטוחה שאת רוצה להישאר כאן?", שאל.
"כן", השבתי בגרון ניחר.
"תעשי כל מה שאגיד לך?"
רציתי לומר כן, אבל אף הגה לא יצא מדל שפתי. הנהנתי בראשי והוא נשק לשערי מאחורי. רעד עבר בגופי כשהתרחק ממני וחזר להתיישב בכורסה.
"קר לך?", שאל.
נדתי בראשי מצד לצד.
"את עומדת על שטיח במרכז החדר", אמר, "מסביבך לפחות מטר וחצי פנויים מכל צד."
ניסיתי לחשוב למה הוא מספר לי כל זאת, אבל התשובה הגיעה מיד.
"השתלבי במוזיקה, תנועי יחד איתה, תרקדי. תני לגופך להשתחרר ולנוע בטבעיות."
שמחתי. אהבתי לרקוד. למעשה הייתי רקדנית די טובה. שמחתי שהמשימה הראשונה שהטיל עלי היתה כזאת שיכולתי להצטיין בה. נעתי מולו, מפתלת את גופי בתנועות קצובות עם הלחן. ידי התפתלו מעלה ומטה, אולם את רגלי הותרתי כל הזמן בתוך מעגל קטן.
"את יודעת לעשות סטריפטיז?", שאל.
"לא יודעת, לא עשיתי אף פעם", עניתי.
"תנסי בשבילי?", שאל.
הבנתי שהשאלה איננה שאלה אלא דרכו לצוות עלי. ידי האחת החליקה על הצוואר שלי, וגלשה אל עבר החזה. אחד אחד פרמתי את כפתורי החולצה, בעוד גופי ממשיך לנוע לקול המוזיקה. פרמתי גם את כפתורי השרוולים, ותנועות גופי גרמו לחולצה להישמט מן הכתף השמאלי שלי. משכתי את ידי השמאלית מתוך השרוול, והעברתי את החולצה ימינה מאחורי גבי.
"יותר לאט", אמר.
ניסיתי לפלרטט עם החולצה שלי. שבתי ומשכתי אותה שמאלה, ודחפתי חזרה את ידי לשרוול פנימה. אבל הפעם שמטתי את החולצה גם מן הכתף הימנית, וכשהעברתי את ידיי אל מאחורי גבי החליק המשי הרך ונותר רק על פרקי ידי. חילצתי יד אחת ומשכתי את החולצה קדימה בשניה. נזכרתי שאני לא לובשת חזיה, ועומדת מולו חשופת שד. כיסיתי את שדי בחולצה.
"את כל כך יפה", שב ואמר, "את עוד יותר יפה בלי החולצה."
הסמקתי, ונתתי לחולצה לנשור לרגלי.

פתחתי את רוכסן החצאית. מתוך ההתרגשות נתלש לי כפתור החגורה שלה, והיא נותרה תלויה באצבעותי. סובבתי אותה סביב מותני, מורידה אותה לאט בתנועות בורג. כשירדה מספר סנטימטרים כלפי מטה, שבתי ומשכתי אותה חזרה למקומה, וחזרתי שוב על בורג ההורדה. אפשר היה לחתוך את האוויר בסכין. שמעתי את נשימתו. פתחתי את אצבעותי. החצאית נשרה לקרסולי. הוצאתי רגל אחת מתוכה, ובשניה סילקתי אותה בבעיטה. המשכתי לנוע מולו לקצב המוזיקה. שום דבר לא קרה. ציפיתי לשמוע את קולו. רציתי שיגיד לי דבר מה.
"בנסיבות הנוכחיות", ציין, "הגרביים נראים לי מיותרים קצת."
אוף, הגרביים. שכחתי מהם בכלל. עצרתי את המחול ונעמדתי ישר. הרמתי רגל אחת בתשעים מעלות כלפי מעלה, וגללתי את הגרב כלפי מטה. קיפלתי את הברך, ומתחתי את כף הרגל בתנועת 'פוינט' כך שהאצבעות היו כלפי הרצפה. העברתי את הגרב מעבר לעקב ולאורך כף הרגל, וסילקתי אותה. הגרב השניה עשתה מסלול דומה, ועתה נותרתי כמעט לגמרי עירומה. רק כיסוי העיניים הסתיר אותי מעינייו.
"את כיסוי העיניים את יכולה להשאיר", אמר.

המוזיקה דעכה, ואני מצאתי את עצמי עומדת על השטיח, רגליי בפישוק קל, ידיי מונחות לצידי גופי.
"צעדי קדימה מספר צעדים", ציווה.
קיוויתי שיעצור אותי לפני שאתנגש בדבר מה.
"די", אמר לפתע ממרחק של פחות מחצי מטר, "הסתובבי בגבך אלי."
הסתובבתי.
"פשקי את רגלייך ... עוד ... עוד קצת ... קצת יותר רחב. עתה, הניחי את ידייך על מתנייך, ולטפי את עצמך כלפי הקרסוליים. לטפי לאט לאט. השאירי את רגלייך מתוחות, אל תקפלי את הברכיים."

עמדתי לפניו כפופה, רגלי פשוקות, וכל איברי הצנועים גלויים לפניו. יד חזקה ליטפה ברכות את לחי הישבן שלי. חשתי את חומה עוד בטרם נגעה בי. היד החליקה כלפי מטה, והאצבעות רפרפו על העכוז עד שנעלמו בהגיען לקו הירך.
"את כל כך יפה", אמר.
רציתי שייגע בי עוד. רציתי שייגע בי בכל מקום. רציתי שייגע בי בנשמה. והוא נגע.

אצבעותיו ליטפו את עורי, חדרו אל תוך גופי, התלחלחו ברטיבות שפשתה בי, התחממו בתוכי, לשו את בשרי, גירו אותי, העבירו גלי רעידות ורטט בכל גופי. אנקות הנאה נפלטו מפי, ועם כל אנקה הוא העמיק את אחיזתו בי. הרגשתי שהשיא עומד בפתח. גם הוא הרגיש בכך.

ריקנות, הוא משך את ידו מתוכי. הותיר אותי בדד, עירומה. רציתי כל כך שישוב לגעת בי. הייתי מוכנה לתת הכל בשביל כך.
"תתיישרי, ותסתובבי אלי", אמר בקול קר. עשיתי כדבריו.
"נעים לך מה שעשיתי לך?", שאל.
"כן", עניתי, "אתה יודע שכן", העזתי לומר.
"את רוצה שאמשיך?"
"כן ...."
"ומה אקבל בתמורה?"
"כל מה שתרצה", אמרתי בחופזה.
"רדי על ברכייך", אמר.
נזכרתי בפסוק מספר בראשית, בקללה שקילל אלהים את חווה: 'ואל אישך תשוקתך', אמר אלהים לחווה, 'ואל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך'. ולא קללה היתה היא אז בעיניי, אלא ברכה גדולה. ירדתי על ברכיי. כמצוותו, הנחתי את כפות ידי על הרצפה זו על גבי זו, ועליהן הנחתי את המצח.
"אני רוצה רק דבר אחד", אמר.
'מה?', שאלתי בדממה.
"אני רוצה רק דבר אחד", חזר ואמר, ואז הוסיף: "... אותך."
"אני שלך", אמרתי, "רק שלך."
"מה את שלי?", שאל.
"הכל, מה שתרצה. מה שתאמר."
"תגידי את."
"שפחה שלך?" הצעתי בטון שאלה.
"רק שפחה?", שאל.
"כל מה שתרצה, שפחה, כלבה, זונה."
"אני רוצה גם משהו אחר", אמר.
"מה?", שאלתי.
"עדין מוקדם לומר."
"כל מה שתרצה", השבתי, "כל מה שתאמר."

אמר לי להתרומם ולהניח את ידי מאחורי גבי. למתוח את כתפי לאחור, לפשק מעט יותר את ברכיי. להרים את הראש, לזקוף את הצוואר.
"אני מקבל אותך להיות שלי", אמר.
זרם חם עטף את גופי מצד אל צד. רעד ורטט אחזו בי, ואלמלא כרעתי לפניו הייתי לבטח מקבלת פיק ברכיים. 'אני מקבל אותך להיות שלי' הוא אמר, וזה היה המשפט הכי מתוק בעולם.

הוא התקרב אלי עוד, ועמד במרחק של פחות מחצי מטר. הורה לי להתכופף קדימה עד ששפתי תיגענה בכף רגלו, ולנשק אותה. ליטפתי בשפתי את גב כף הרגל שלו, וקיוויתי שירשה לי גם ללקק אותה. הוא הרשה.

"למה רצית שאמשיך לגעת בך, מקודם", שאל.
"זה היה לי נעים", אמרתי.
"רצית לגמור?", חקר.
"כן ...", אמרתי.
"למה רצית לגמור?" הקשה עלי, ולא היתה לי תשובה. שתקתי.
"את לא יכולה לגמור סתם ככה, בלי סיבה", אמר לי את מה שיהווה מעתה אחד מחוקי. אבל באותו זמן עדין לא ידעתי איזו סיבה יכולה להיות לי לגמירה.

----------------------------------------------------------------------------

"קומי על רגלייך", אמר. קמתי ונעמדתי על רגליי. הוא קירב אלי מעין ספסל בעל שתי מדרגות מצופות בחומר רך, ופקד עלי לעמוד בברכי על המדרגה התחתונה. את ידיי ציווה להניח מאחורי עורפי ולשלב את אצבעותי. למתוח את המרפקים לאחור בכוח, להתכופף קדימה, ולהניח את בטני על המדרגה העליונה.

חשתי ליטוף בין רגליי. לא היתה זו ידו. הוא ליטף אותי בדבר מה.
"זה הנחש השחור", אמר.
רציתי לזעוק חמס. הוא ידע שקשה לי לסבול כאב. בשיחותינו סיפרתי לו שיותר מכל אני חוששת מהשוט הבודד, הארוך - 'הנחש השחור' כפי שקרא לו. קיוויתי שיחוס עלי, אבל הוא אמר:
"את ואני ... אני ואת ... הפכנו שניים בגלל הנחש הקדמון. רק הנחש ישיב אותנו להיות אחד."
"זה יכאב לי", אמרתי בקול חלוש בפחד.
"כן, זה יכאב", אמר, "בהתחלה קצת, אחר כך יותר, ובסוף לא יכאב בכלל."
"תרחם עלי, בבקשה", ביקשתי.
"זה לא עניין לרחמים", אמר.

ההצלפה הראשונה נחתי על בשרי, וחרצה בו סימן בוער. ההצלפות הבאות הוסיפו סימן על סימן. הוא ספר אותן אחת לאחת, ואני לא ידעתי כמה הצלפות בכוונתו להעניק לי. 'אחת', 'שתים', 'שלוש' ....
בהצלפה הרביעית העוצמה גברה. בחמישית ייללתי בחוזקה. בשישית ביקשתי די. בשביעית בכיתי מרה. בשמינית רציתי לברוח, אבל נותרתי ללא תנועה. בתשיעית כבר לא כאב לי. ואז הוא פסק.

דווקא כשכבר לא כאב לי, דווקא כשכבר יכולתי לספוג עוד הוא פסק. אחר כך הסביר לי שמרגע שהשיג את מטרתו, לא היה טעם להמשיך בכך.

הרגשתי שלו, שייכת לו, מחוברת אליו. הרגשתי שאין יותר הוא ואני, הרגשתי ששנינו יחדיו. הייתי מוכנה לספוג בשבילו עוד תשעים ותשע הצלפות, אם רק היה רוצה בכך.

הוא עזר לי לקום מהספסל והוביל אותי חזרה לכורסה. המתנתי בדממה בעת ששמעתי אותו פושט את בגדיו. אחר כך, הורה לי להתיישב אחורה, על רגליו. הוא חיבק אותי אליו, ובידיו ליטף את הבטן שלי. הישבן שלי דאב מההצלפה אבל אני נצמדתי אליו בחוזקה. חשתי את אונו נלחץ אל גבי התחתון. ידיו מעכו ולשו את שדי, ואצבעותיו מוללו וצבטו את פטמותי.

רציתי לחוש אותו בתוכי, ונלחצתי אליו עוד. שפתיו ליטפו את כתפי וצווארי. ידו סילקה את השער מעורפי, ולשונו ליקקה אותי שם.
"בואי, שפדי את עצמך עלי", אמר.
"כן", אמרתי, "כן ...."
התרוממתי מעט, וכיוונתי את עצמי מעל הזין הזקור שלו, אותו כיוון כלפי מעלה באחת מידיו. תהיתי באיזה חור התכוון שאשתפד, ורציתי לשאול אותו על כך. אבל אצבעותיו גיששו וכיוונו את זקפתו למבוא הקדמי שלי, שהיה עתה רטוב לגמרי. החלקתי את עצמי כלפי מטה, וקצה העטרה שלו נלחץ עמוק אל הרחם שלי. הוא חיבק אותי קרוב קרוב אליו, והתחיל להניע את האגן שלו בתנועות דקירה חזקות כלפי מעלה, כשהוא מקפיץ אותי בכל תנועה.

ידיו ליטפו את הבטן שלי, לשו את השדיים, צבטו את הפטמות, חנקו בעדינות את צווארי, ליטפו את שפתיי, פישקו את שפתיי. קצה אצבעו ליטף את הדגדגן שלי, ואצבעו חרשה את כל התעלה הקדמית שלי עד לפתח הכוס בו היה נעוץ הזין שלו.

גלי הריגוש שבו והציפו את גופי. תנועות גופי השתלבו בתנועות גופו, נענו יחד. רציתי לענג אותו, רציתי לעשות את רצונו, רציתי להיות שלו. חשתי שעוד מעט כבר לא אוכל להתאפק יותר, אבל זכרתי שאסור לי לגמור ללא סיבה. קיוויתי שהוא יידע איך למנוע ממני את הגמירה.
"תגמרי בשבילי, מתוקה", אמר.
הוא נתן לי סיבה. לגמור בשבילו, כדי להעצים את תחושת העונג שלו, כדי לענג אותו, כדי לרצות אותו. גלי רעד רטטו דרך גופי, וזרמים הציפו אותו מכף רגל ועד ראש. פנים הכוס שלי התכווץ מסביב לזין שלו, וסחט אותו בעוויתות של תשוקה. ידו האחת סחטה את אחד משדי, והשניה מעכה ולשה את שפתיי התחתונות ואת הדגדגן. הזין שלו ננעץ עמוק יותר בתוכי, ואז חשתי אותו מזרים את עצמו אל תוכי, מזרים דם מגופו אל תוך האיבר שלו, מזרים מגופו אל גופי חיים.

הוא ואני לא היינו עוד שניים. היינו אחד.

"אני אוהבת אותך", אמרתי לו לאחר שנרגענו שנינו ונשימתנו חזרה לסדרה. ישבתי עדין עליו, ואיברו הנעוץ בי הלך ורפה. ידיו חיבקו אותי קרוב אליו, ושפתיו ליטפו את כתפי בתאווה. המתח שהיה בי עד כה הלך ונפרק, וחשתי משוחררת יותר. משוחררת עד כדי כך, שהעזתי לשאול:
"מקודם, אמרת לי שאתה רוצה עוד משהו, אבל שעדין מוקדם לומר ..."
"כן, אז עוד היה מוקדם לדרוש את זה."
"ועכשיו?"
"עכשיו כבר קיבלתי", השיב לי בחיוך, ונשק קלות את החיבור של כתפי עם הצוואר.
"מה זה?", שאלתי בתימהון.
"מה שאמרת לי מקודם, אהובה שלי, שלוש מלים, המתחילות באלף בלבד".
"אני אוהבת אותך", חזרתי ולחשתי, והוא כהד ענה:
"אני אוהב אותך".

הוא אמר לי להסתובב, ולרכב עליו כשפני מופנות כלפיו. ידיו ליטפו את גופי, עיסו, חשו, לשו, תמכו בי כשנשענתי אחורה זורקת את שערי הארוך אל מאחורי הגב. חיבקתי אותו, נגעתי בו, ליטפתי את פניו, עיסיתי קלות את העורף שלו באצבעותי. שפתותינו נצמדו בנשיקה שארכה נצח.
"איך את מרגישה עכשיו?", שאל.
"שלך", עניתי.
"ואיפה את נמצאת?", שאל.
'אצלך' רציתי להגיד, אבל יצא לי רק "בבית".
"אם ככה", אמר, "הגיעה השעה להסיר מעלייך את כיסוי העיניים."

בעוד ידו אחת מצמידה אותי אליו, ידו האחרת חלצה הסירה את הכיסוי מעל עיניי, והדבר הראשון שראיתי היה האור בעיניו.
מיתוסית​(שולטת)
לפני 19 שנים • 20 באוק׳ 2005
מיתוסית​(שולטת) • 20 באוק׳ 2005
מחרמן נורא, אבל נחמד בתור פנטזיה..
לא משהו שהייתי מעיזה.
אגב, זה רק אני או שתמיד בפגישות מהסוג הזה כשאחד הצדדים פוגש את השני בכיסוי עיניים, הוא לא נבהל אחרי שהוא מוריד אותו ועדיין הכל ורוד?
icon_wink.gif
HARMONY
לפני 19 שנים • 21 באוק׳ 2005

מפרגנת....

HARMONY • 21 באוק׳ 2005
זר
תודה על הסיפור,
היה מיוחד לקרוא !!!


תגובה לכחולית -
למזלי, בשתי הסיטואציות היחידות שבהן הכניסה היתה עם כיסויי עיניים,
אף אחד לא נבהל, והערב המשיך ורוד...


בפעם ראשונה אני זו שנכנסתי מכוסת עיניים.
הוא אמנם נראה ממש טוב, אבל זה התחיל והסתיים בערב נעים ביחד.


בפעם השניה, הבחור (ונילי עד אותו יום, יש לציין) נכנס עם כיסוי העיניים,
נשאר איתו בערך כשעה... (עד שהחלטתי שמספיק לו)
מה שהוביל למס' מפגשים לוהטים, מרגשים ובלתי נשכחים !!


אז... לפעמים חלומות כן מתגשמים icon_wink.gif
ילדה יפה
לפני 19 שנים • 21 באוק׳ 2005
ילדה יפה • 21 באוק׳ 2005
אוףףף נרטבתי. icon_rolleyes.gif
מאלף סוררות​(שולט)
לפני 19 שנים • 21 באוק׳ 2005

"ויחזק ממנה ויענה וישכב אותה"

מאלף סוררות​(שולט) • 21 באוק׳ 2005
זר,
יש פעמים שאני מגיב ומתייחס לתוכן אבל הפעם אני מוצא לנכון להתייחס לקונספט לגביו את כותבת.

ההתמסרות לאלמוני היא פנטזיה ידועה ומוכרת בספרות. עם זאת, אנחנו לא ממש נמצאים בופידון פה אם לא שמת לב.
אני לא מתכוון לבזבז מילים ומשפטים שמתחילים כמו : " לעולם אבל לעולם, XYZ..." אבל אני מציע לך לחפש את המשפטים האלו כאן (הוראות בטיחות) ואם מדובר במציאות אז למלא אחר ההמלצות הללו בדייקנות.

איך אומרים, מומלץ... כדי שלא תמצאי עצמך מורידה כיסוי עיניים רוצה לצרוח ומבינה שאין לך למי.

והנה לך דוגמא קדמונית על טכניקות פיתוי, והתוצאה (הלעיתים עגומה) המתבקשת.

סיפור אונס תמר נפתח כסיפור אהבה: "ולאבשלום בן דוד אחות יפה ושמה תמר ויאהבה אמנון בן דוד" (שמ"ב יג, א), אלא שציון יופיה יש בו כדי להדאיג: יופי, בסיפור המקראי, הוא בבחינת הזמנה לצרות, ודי אם ניזכר במעשה דוד בבת-שבע (שמ"ב יא, ב). לאמנון יועץ, בן דודו יונדב, והוא מדריך את אמנון כיצד לזכות בתמר. אמנון מתחלה – שימוש במוטיו חולי האהבה המוכר משירת האהבה המקראית; ראה לדוגמה: "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני" (שיר-השירים ב,ה) – ומבקש מן המלך כי תמר תאכילהו בלביבות. דומה כי הבחירה בלביבות קשורה אף היא בשירת האהבה, "לבבתני אחותי כלה..." (שם ד,ט). בהיות תמר ואמנון לבדם בבית, היא מסרבת לבקשתו לשכב עמו ואז הוא כופה עצמו עליה: "ויחזק ממנה ויענה וישכב אותה" (פס' יד). אמנון מוסיף חטא על פשע ומשלח אותה לאחר מעשה בגסות רוח מעל פניו. מעשה אמנון בתמר מגלה קירבה ללשון חוק פיתוי הבתולה שבשמות כב, טו-טז וללשון חוק אינוס הבתולה שבדברים כב, כח-כט. אמנון ביקש לפתות את תמר הבתולה; משלא עלה בידו לפתותה, אנסה, ולבסוף אף שילחה מעל פניו (ולא לקחה לו לאשה). המילה "בתולה" (שמ"ב יג, יח) מופיעה בשני החוקים הנזכרים. לדברי תמר "אל תענני" (יג, יב) יש להשוות את הביטוי "תחת אשר עינה" (דברים כב, כט), וטרוניית תמר "אל אודות הרעה הגדולה הזאת מאחרת אשר עשית עמי לשלחני" (יג, טז) מתבארת מלשון אותו חוק "לא יוכל שלחה כל ימיו" (דברים כב, כט). דומה כי המספר עיצב את סיפורו באופן זה כדי שהקורא יחוש בזיקה אל לשון החוקים ויבין כי אמנון חטא ברמיסת שניהם גם יחד.

את אולי לא בתולה אבל אני משוכנע שלא נלהבת להיאנס, שלא לדבר על להיות מנת שווארמה בקערתו של כלב טורף.
~תזהרי~
Aiko​(נשלטת){Jake}
לפני 19 שנים • 21 באוק׳ 2005
Aiko​(נשלטת){Jake} • 21 באוק׳ 2005
כבר אמרתי ואומר - סיפור נהדר. תודה.
ומאלף, אני מבינה את דאגתך, אבל הפעם בחרת להטיף לאיש הלא נכון. מה גם שמדובר, לתשומת לבך, בגבר ולא באישה.
בiני
לפני 19 שנים • 21 באוק׳ 2005
בiני • 21 באוק׳ 2005
וולפית כתב/ה:
כבר אמרתי ואומר - סיפור נהדר. תודה.
ומאלף, אני מבינה את דאגתך, אבל הפעם בחרת להטיף לאיש הלא נכון. מה גם שמדובר, לתשומת לבך, בגבר ולא באישה.


וכל המוסיף גורע!
barbarella
לפני 19 שנים • 23 באוק׳ 2005
barbarella • 23 באוק׳ 2005
זר, כתבת פנטזיה בדחילו ורחימו.
כנראה שהמציאות תלך עימך לעולם שכולו טוב, שם תוכל להתפרע בה ללא סייג.

-אלנה
MISS-X​(שולטת)
לפני 19 שנים • 30 באוק׳ 2005
MISS-X​(שולטת) • 30 באוק׳ 2005
זר
כתיבה מעולה
אבל זה לא חדש לנו.
אהבתי.
עושה חשק לחזור מהר מהחופשה שלקחתי.
תמשיך לענג אותנו בסיפורים שלך.
איקסית
Anubis-Rex​(שולט)
לפני 19 שנים • 30 באוק׳ 2005

מצטרף לתשבוחות

Anubis-Rex​(שולט) • 30 באוק׳ 2005
לא ידעתי שיש לנו כאלה צדיקים כאן ,אז יש לי משפט עבורכם "יודע צדיק נפש בהמתו"
נ.ב אשה שמתארגנת בעשר דקות באמת קיים רק בסיפורים icon_twisted.gif