שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

היה והותקפת

עוגיעוגי​(לא בעסק)
לפני 18 שנים • 6 בדצמ׳ 2005

היה והותקפת

עוגיעוגי​(לא בעסק) • 6 בדצמ׳ 2005
זה קרה, למרות שנזהרת ושמרת על כל ההקפדות האפשריות, עדיין איזה טינופת הצליח לעשות לך את זה – את לא אשמה! בתקיפה מינית יש אשם אחד בלבד, התוקף!
זה קרה, אז נכון שלא ידעת ולא כל כך נזהרת, עדיין – לאף אחד אין זכות לעשות לך את זה, גם אם תלכי ברחובות ותצעקי "יאללה בואו" – לשום טינופת אסור לעשות לך את זה – את לא אשמה! בתקיפה מינית יש אשם אחד בלבד, התוקף!

אז מה עכשיו?
לפני הכל הכי חשוב להבין שאונס לא הולך לשום מקום, זה לא משהו שעובר. בדיוק כמו פציעה אחרי תאונה, צריך ללמוד לחיות עם נכות ועם צלקות כי הדברים לא יחזרו להיות מה שהם היו וצריך להבין ולקבל את זה ובעיקר ללמוד לחיות עם זה – הדחקה לא תעזור ותופעות הלוואי של פוסט טראומה יופיעו גם אם את בטוחה שמחקת ושזה לא נגע בך.
העצה הטובה ביותר היא לטפל ולהתמודד עם מה שקרה, זו הדרך המהירה ביותר להחלמה ושיקום.

איך עושים את זה?
אין מתכון בטוח או משהו שמתאים לכולן, כל אחת והחיבור שלה למקום שנוח לה ולכן אפרט את האופציות הקיימות.

המרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית, הקו החם – 1202
התפקיד של המרכז לסיוע הוא להיות שם בשבילך בכל מצב ולכן יש אופציות לכולן. הכי חשוב, המרכז לסיוע הוא הגוף שלעולם לא ישפוט, לעולם לא יעביר ביקורת, מישהו שיהיה במיליון אחוז בשבילך, כמו אמא טובה ומפנקת, כזו שחלמת עליה תמיד.
במרכז לסיוע יש קו חם, 24 שעות ביממה יש מישהי שתענה ותקשיב, אין צורך לתת פרטים מזהים או להיחשף, אפשר רק לבכות ולדעת שיש שם מישהי שאכפת לה מאד.
אם יש לך צורך בדברים נוספים היא תיתן לך את כל האפשרויות. חשוב לדעת שבשום אופן לא ילחצו עליך לעשות כך או אחרת, אם תבקשי יפרשו בפניך את האפשרויות, לא יגידו שעדיף כך או אחרת, התפקיד הוא תמיכה מוחלטת בנפגעות ולא שום דבר אחר.

*מאחר והמרכז לסיוע מתפרש על המון תחומים אני אחזור אליו שוב כמה וכמה פעמים בהמשך, לאינפורמציה נוספת אפשר להציץ באתר:
http://www.1202.org.il/


טיפול נפשי
יש כמובן המון סוגים של טיפול ואני ממש לא מתיימרת להיות מומחית אבל יש כמה דברים שחשוב לדעת.

ישנן מטפלות שמתמחות בנפגעות תקיפה מינית ועדיף להגיע אליהן, אפשר לברר דרך פסיכולוגים שמכירים או דרך המרכז לסיוע, יש להן רשימות מסודרות.

אחת הבעיות העיקריות היא שטראומה כזו נופלת הרבה פעמים במקומות מאד בעיתיים בחיים, בייחוד מבחינת מצב כלכלי ויש הרבה שלא יכולות להרשות לעצמן טיפול ומוותרות מראש. מה שלא כל כך ידוע בציבור הוא שיש טיפולים מסובסדים. במרכז לסיוע של כל עיר יש רשימה של כל האופציות הללו, מי שלא רוצה לפנות אליהן יכולה לברר בכמה מקומות:
- דרך קופת חולים, אפשר לקבל הפניה מרופא משפחה, הוא/היא לא יחקור ויציק בשאלות מביכות אלא אם תרצי לדבר. ההנחיות של רופאים במקרים כאלה היא להקשיב בעיקר למה שאת צריכה, אם זה הפניה לטיפול נפשי או כדורי שינה כדי שהגוף יוכל לפני הכל להחלים (רצוי מאד), או כל דבר אחר שתבקשי.
אפשר חד פעמית ללכת לרופא משפחה שאת לא מכירה אם מביך אותך ללכת לרופא הקבוע שלך, לא ישאלו אותך למה את עוברת.
- לכל עירייה יש מרכז בריאות נפש וגם שם הטיפול במחיר מסובסד. זמן ההמתנה די ארוך, עד חודש לפעמים אבל זו גם אופציה זולה יחסית.
- אחד היתרונות שבמדינה שלנו הוא שהיא מוכרת כמדינת נפגעי טרור וככזו יש בערים "מוכות גורל" מרכזים לטיפול בנפגעי טראומה. לכל אזרח יש זכות לעשרה עד שניים עשר מפגשים עם פסיכולוג, מדובר במה שנקרא טיפול במשבר, משהו שנועד לטפל בנקודה בעייתית אחת ולעזור למטופל לחזור לשגרת חיים, לעשות את הדברים הכי בסיסיים ויומיומיים שהופכים בעקבות הפגיעה לקשים עד בלתי נסבלים. הטיפול ניתן בחינם, מדובר במרפאות שמתקיימות מתרומות ורוב המטפלים בהן הם פסיכולוגים נחשבים ביותר שתורמים כמה שעות מזמנם היקר בכל שבוע.

קבוצת תמיכה: המרכז לסיוע מארגן קבוצות כאלה, לא מדובר במשהו שמייד אפשר להתחיל, צריך להירשם וברגע שנפתחת קבוצה חדשה לעבור ראיון כדי לבדוק אם את מתאימה לקבוצה הספציפית. יש קבוצות לנפגעות מגילוי עריות, קבוצות לקטינות וקבוצות לבגירות שעברו תקיפה בגיל מבוגר יחסית.
זמן ההמתנה יכול להיות לפעמים ארוך והמרכז דורש בדרך כלל שהמצטרפות יעברו טיפול נפשי אישי לפני או במקביל לתהליך. (הערה אישית שלי - עברתי כמה טיפולים במקביל וקבוצת התמיכה היתה הדבר שהכי עזר לי לבנות לעצמי את הפיגומים כדי להתחיל חיים חדשים ולראשונה להרגיש שאני לא לבד, לראות עוד נשים כמוני שיודעות בדיוק בדיוק מה אני מרגישה.)

טיפול במגע: מאחר ותקיפה מינית היא פגיעה של גוף ונפש במקביל, המגע הופך לדבר מאד בעייתי ויש הרבה שמחפשות טיפול שישלב את העניין. הבעיה היא שיש המון שרלטנים בתחום הספציפי וחייבים לבחור בזהירות, לקבל המלצות ורצוי בעיקר להימנע מסדנאות המוניות שעוסקות בחיבוקים אינסופיים, זה יכול לעזור לשתי דקות ולהביא לתוצאות הרסניות בשלב מאוחר יותר.
יש אופציות קרובות לעניין אבל שלא מערבות מגע מוחשי, כמו דמיון מודרך או מה שנקרא somatic experience.

*אני בטוחה שיש עוד המון סוגי טיפול שפספסתי, באמת כדאי לבדוק את הנושא לעומק לפי הצרכים האישיים של כל אחת ואחת.

וירטואליה
יש נשים שבשבילן אפילו לומר את הדברים בקול רם, גם מול אדם אנונימי, זה משהו בלתי נתפס לחלוטין, מפחיד ומערער. לעיתים קרובות נשים כאלה יפנו לוירטואליה.
הבעייתיות היא שכאשר אנחנו מרגישות כל כך פגועות וחשופות אנחנו יכולות לפתוח דלת להמון אנשים שרק מחכים לפרצה הזו. נכון שיש המון אנשים טובים אבל לא חסר חארות, בעיקר באתרי בדס"מ שיש כל מיני חלאות שחושבים שבדס"מ זה סתם אישור להתעלל במישהי.
אני יודעת שמאד קשה להתרחק ולפעמים מישהו מהצד השני יכול להישמע מאד אמפטי אבל הרבה פעמים זה מסוכן עוד יותר.
מומלץ מאד לא להכיר אנשים חדשים בתקופה כזו ולהישען על חברים ותיקים שאפשר לסמוך עליהם במיליון אחוז אבל אם הצורך לא עוזב כדאי לדבר בעיקר עם נשים ועוד כאלה שידועות בתור "מבינות", מתנדבות במרכזים לסיוע, נפגעות לשעבר שהשתקמו וכיו"ב.
יש די הרבה נשים בקהילה שלנו שמאד פעילות, יוזמות ותומכות ואפשר ורצוי להיעזר בהן.

האתר הכי יעיל ואינפורמטיבי הוא "מקום". יש שם תשובה כמעט לכל שאלה, בלוגים אישיים, קישורים לאתרים נוספים ולפורומים של נפגעות.
לפעמים קשה עד בלתי נסבל להיכנס לשם ולקרוא את הדברים אבל יש שם באמת ריכוז עצום של אינפורמציה לכל דבר שקשור לתקיפה מינית ומאד מומלץ לשמור אותו במועדפים. תמיד אפשר לחזור ולקרוא כשמרגישים קצת יותר טוב.
http://www.macom.org.il/

הגשת תלונה במשטרה
יותר ויותר נשים מקבלות אומץ ומגישות תלונות בשנים האחרונות, חוץ מכאלה שנפגעו במסגרת בדס"מ.
המערכת המשפטית בארץ מאד שמרנית ומסרבת להתמודד עם העובדה שקיימת בתוכנו קהילה המונה כמה מאות אנשים ושהגוף שלהם הוא סוג של שטח הפקר. עד היום עוד לא הוגש כתב אישום נגד "אנס בדס"מי", לאף אחד אין אומץ כרגע אבל חייבים לזכור שתמיד יש פעם ראשונה לכל דבר ואם הולכים בגישה של "זה אבוד ממילא" אז הרגע הזה לא יגיע לעולם.
יש כאלה שיקראו ויגידו שכשהן פגועות טובת הכלל ממש לא מעניינת אותן וזה סופר-לגיטימי והקטע הנ"ל לא נכתב בשבילן.
מה שכן, תלונה במשטרה לא נועדה אך ורק למען נגיעה בצדק החמקמק.
לנו כנשים קשה לחשוב על עצמנו כעל נוקמות אבל אחרי פגיעה יכול לצוץ ולעלות הרגש הזה וזה הכי בסדר בעולם והכי טבעי והגשת תלונה היא ללא ספק אחת הדרכים לפרוק את הרגש הזה ולהתחיל בתהליך של - לקחת לך את מה שמגיע לך.
הגשת תלונה היא תהליך קשה מנשוא ובהחלט לא מתאים לכל אחת, יש כאלה שהשוו את זה לאונס שני. מצד נוסף יש הרבה דברים לקחת בחשבון במקביל ואלו דברים שפחות מקובל לדבר עליהם וחבל שכך:

- המשטרה של היום זה לא מה שהיה פעם. החוקרים במשטרה עוברים סדנאות והדרכות על ידי המרכז לסיוע וכיום יש הרבה חוקרות, חלקן עובדות סוציאליות והגישה היא מאד אמפטית ותומכת בדרך כלל.

- במרכז לסיוע יש מתאמות קשרי משטרה והן יכולות לחסוך לך הרבה תקשורת מיותרת עם אנשים שאת לא חייבת לתקשר איתם. הן גם יודעות מי מהחוקרות נחשבת להכי עדינה ומתחשבת ולקבוע לך את העדויות לימים שבהן החוקרות הספציפיות נמצאות. במקביל יש צוות מתנדבות שיכולות להתלוות לכל חקירה ודיון בבית משפט, הן נותנות תחושה של "ביחד" ובדרך כלל הרבה יותר יעילות מחברה או מקרובת משפחה.

- חשוב להבין שבכל התהליך הזה, ככל שהוא קשה לנפגעת, התוקף סוף סוף עובר פגיעה גם הוא. גם אם בסופו של דבר לא מוגש כתב אישום או שיש משפט והוא יוצא זכאי, הוא עדיין עובר תהליך ארוך כואב ומשפיל. עוצרים אותו בדרך כלל במקום שיביך אותו מאד כמו באמצע העבודה, ליד השכנים או ליד המשפחה. הוא מבלה בבית מעצר ובבית משפט במשך כמה ימים, עובר חקירות מייגעות וצריך לחשוב הרבה זמן עם עצמו ולתת הרבה מאד תשובות. הוא צריך לפנות לעורך דין פלילי, הוצאה כספית רצינית ולפעמים הוא צריך לבקש עזרה כספית מהמשפחה שלו.
במשך כל הלילות שהנפגעת מחכה לשמוע מה יקרה גם הוא חי בחרדות שאוטוטו יהיה משפט, שהשם שלו יופיע בעיתונים ואף אחד בשכונה/עבודה/משפחה שלו כבר לא יסתכל עליו באותה צורה וכמובן, הפחד של ללכת לכלא.
(שוב בנימה אישית, מבחינתי זה היה פחות עניין של נקמה אלא צורך שהוא ישא בחלק מהמשקל שאני סוחבת ושהתהליך שהוא עובר יקל עליי בסופו של דבר, זה גם משהו לקחת בחשבון).


אני בטוחה שיש עוד דרכים להתמודדות שלא הזכרתי, אם יש מישהו שרוצה להוסיף כאן משהו – יתקבל בברכה. חשוב לי מאד להדגיש שוב את עניין ההתמודדות, לא משנה באיזו צורה היא תעשה, חייבים להבין את זה, בין אם את נפגעת או אם את/ה מקורב/ת למישהו שנפגע.
אל תצפי שזה יעבור לך אם תתעלמי, המחיר כבד מאד ויחזור לך כשהכי לא תצפי לו.
אל תצפו שיעבור לה כבר, קבלו את העובדה שהיא בן אדם אחר עכשיו וכמה זמן שהיא צריכה תנו לה אותו. אל תלחצו, אל תכעסו, רק חבקו ותציפו בחום ואהבה, אלה הדברים הכי חשובים ושהכי עוזרים.

*המאמר אומנם כתוב לנשים אבל חלק מאוכלוסיית הנפגעים הם גברים. כל הדברים שנכתבו רלוונטיים גם להם ובמרכז לסיוע קיים קו לגברים והמתנדבים שם גם הם גברים – 1203.
    התגובה האהובה בשרשור
LaLee 1986
לפני 18 שנים • 6 בדצמ׳ 2005
LaLee 1986 • 6 בדצמ׳ 2005
כל הכבוד לך.
הנמרונת
לפני 18 שנים • 6 בדצמ׳ 2005

כל הכבוד

הנמרונת • 6 בדצמ׳ 2005
אני תמיד אשמח לעזור
גלתיאה
לפני 18 שנים • 6 בדצמ׳ 2005

אכן

גלתיאה • 6 בדצמ׳ 2005
כל הכבוד לעוגי.

כל הכבוד.
ורטיגו
לפני 18 שנים • 9 בדצמ׳ 2005
ורטיגו • 9 בדצמ׳ 2005
אני אוהבת אותך עוגיה }{
מעריצה את החוזק שלך.

כל הכבוד!
משתוממת
לפני 18 שנים • 9 בדצמ׳ 2005

כל הכבוד

משתוממת • 9 בדצמ׳ 2005
כל הכבוד לך על שהקדשת מזמנך ודאגת לכתוב את מה שלא ברור לכולם. icon_smile.gif
דוקטרינה​(שולט)
לפני 18 שנים • 18 ביוני 2006

אני רק שאלה

דוקטרינה​(שולט) • 18 ביוני 2006
יש לי שאלה.

איך יכול להיות שאישה תשווה גניבת עציץ לאונס.

רוחמה אברהם (תפקיד: חברת כנסת) אמרה, כאשר גנבו לה את העציץ מהמשרד שהיא מרגישה שאנסו אותה.

ואני שואל: אם העציץ היה אמיתי ולא קמל, האם זה היה רצח?

זאת איננה ציניות אלא כעס על העובדה שאנשים (נשים) משתמשות בביטוי "אונס" לתיאור חוויות קשות וכואבות (כמו גניבה של עציץ קמל ודהוי). זה לא ציניות אלא כעס.

דוק.
עוגיעוגי​(לא בעסק)
לפני 18 שנים • 15 באוג׳ 2006

והקשר לפוסט הזה הוא???

עוגיעוגי​(לא בעסק) • 15 באוג׳ 2006
כן גם אותי זה מרגיז לאללה אבל אני לא רואה מה הקשר לפוסט הנוכחי.

מצד שני, אם נשים רגע את העציץ הבאמת דבילי בצד,
ונתייחס לזלזול ב"כמות" הפגיעה של כל מיני אנשים כאן בנשים שכביכול לא נאנסו, או "רק סוממו" או "רק עברו התעללות ולא סירבו במשך חודשים" וכיוצא בזה אז הנה לך נושא שבאמת ראוי לפתח...
המפקדת​(לא בעסק)
לפני 18 שנים • 15 באוג׳ 2006

עוגי, כל הכבוד לך !

המפקדת​(לא בעסק) • 15 באוג׳ 2006

עוגי, תודה על ההתייחסות לנושא.

אני שמחה לראות את הנושא מוצג בצורה רצינית.
יותר מזה, אני שמחה לראות שזה לא הופך לעוד שרשור ציני עם תגובות טפשיות !

MORE POWER TO YOU ! ! !