נוריתE
|
לפני 18 שנים •
17 בדצמ׳ 2005
פנטום האופרה. -שליטה מנטלית?
היא היתה השפחה שלו באיזו שהיא צורה??
שפחת אהבתו?? היא ברחה ממנו אבל הוא שחרר אותה בסוף. מי שלא ראה את הסרט בהוט ויאודי חייב. |
|
|
אמילי קייג'(אחרת)
|
לפני 18 שנים •
17 בדצמ׳ 2005
ובכן...
האם לא כל הנשים בצורה כזו או אחרת הינן שפחות האהבה?
|
|
|
open-mind
|
לפני 18 שנים •
17 בדצמ׳ 2005
נכון
אמילי שאלה שאלה לעניין....
זה באמת לא ככה ? |
|
|
| HotQueen(שולטת){תחת השמש} |
לפני 18 שנים •
17 בדצמ׳ 2005
זה שאנחנו אוהבות, מראות ומשקיעות באהבה שלנו
עושה אותנו ל"שפחות אהבה"? אני לא מסכימה עם זה! ודרך אגב, למה ההכללה היא רק לנשים??? H.Q |
|
|
melody
|
לפני 18 שנים •
17 בדצמ׳ 2005
ציטוט: זה שאנחנו אוהבות, מראות ומשקיעות באהבה שלנו
עושה אותנו ל"שפחות אהבה"? במידה מסוימת, זו מטאפורה . והיא יפה בעיני . |
|
|
נתנאלה(לא בעסק)
|
לפני 18 שנים •
17 בדצמ׳ 2005
הורד על הקבר...
היא הייתה שלו
והוא מעולם לא שיחרר אותה והיא מעולם לא הלכה הקיום, הנאמנות, הכל, תמיד נשאר, תמיד היה שם ועל הרוח הזאת אני תמיד מדברת... |
|
|
|
venus in our blood(שולטת)
|
לפני 18 שנים •
17 בדצמ׳ 2005
מבחינתי ובעיני רוחי, פאנטום - האופרה הוא מורה- הדרך הגברי האולטימטיבי המושלם , ``האדון `` ``הדום `` , ה מאסטר ! התגלמות המוזיקה והאהבה הטוטאלית .
לפני הכל, הוא מלאך המוזיקה. הוא יוצר , קומפוזיטור, מוזיקאי מחונן וגאון. ובכך ראשית גדולתו. הוא פורש את כנפיו על כריסטין מגיל רך בשנים, מאז היותה בת 7, אבל למעשה...גורלה קשור בגורלו עוד הרבה קודם לכן. בהיותה ילדה, ופני שהתייתמה מהוריה, היה לה את השיר הקטן הזה שלה, `` ומלאך המוזיקה שר שירים בראשי...ומלאך המוזיקה שר שירים בראשי...`` היא הכירה זאת, ברמה המיסטית משהו עוד בשחר ילדותה, ואפילו ראול זכר זאת. על ערש דווי, על מותו, הבטיח לה אביה שישלח אליה את מלאך המוזיקה. באיזהשהוא אופן, כריסטין הייתה שייכת למלאך המוזיקה מגיל צעיר מאוד, ללא פחד, בהבנה, באהבה, מה גם שהייתה קשורה מאוד לאביה, שהיה כנר בעצמו, ומן הסתם , גדלה על ברכי המוזיקה מגיל אפס... מלאך המוזיקה המיסתורי מפתח את כישוריה של כריסטין , היא איננה יודעת את זהותו והוא מנסה לקדם אותה בכל דרך אפשרית, גם במחיר של רצח.. היא גדלה בחיקו, בצלו, תחת כנפיו , כאשר הוא זה שחי בין הצללים..היא גדלה בחיק אהבתו ובחיק המוזיקה הניפלאה . בזכותו היא הופכת להיות הטובה ביותר. בפרוש עליה את כנפיו, הוא מעניק לה למעשה, את כל הטוב הגלום בה : הוא עוזר לה להעצים ולממש את הפוטנציאל הענק שלה. והוא עושה ה כ ל , כדי שתצליח. הוא שומר ומדריך ומגן.. הוא נמצא בין הצללים, אבל כריסטין יודעת שהוא תמיד שם, באהבתו, בעוצמתו, ובכוח המוזיקה שהוא יוצר. מלאך המוזיקה מוביל אותה קדימה אל ההצלחה והתהילה , ומוביל אותה אליו, צעד אחר צעד. למרות שאין היא יודעת מיהו, איננה פוחדת. יש בה יראת כבוד עצומה כלפיו , אהוב ניסתר שקיים בשורש נישמתה. באחד מרגעי הכאב הגדולים שלו, בו הוא עד בסתר לסצינת האהבה שלה ושל ראול , כאשר כריסטין בוחרת בראול , הוא ספק זועק, ספק בוכה, ספק נשבע לנקום : `` את תקללי את היום שבו לא הסכמת לעשות כל מה שהפאנטום הורה לך ! ``. הוא לא מסוגל לקבל את בגידתה. הוא זה שהוביל אותה , כל השנים, כל הדרך, הוא זה שטיפח אותה , והוא זה שאהב אותה באופן כה טוטאלי . מבחינה זו, הוא מגלה פן של מאסטר קלאסי מובהק : הוא מוביל אותה בדרך מסויימת. הדרך שהוא רוצה, שהוא מכוון, הדרך אל המוזיקה ש ה ו א יוצר ,והוא אף אומר לה שהביא אותה ``אל כס המוזיקה המתוקה `` למטרה אחת בלבד : שתשרת אותו, לצידו, שתעשה איתו את מוזיקת הלילה, כי רק היא יכולה לתת לשיריו מעוף ... אבל הוא יודע, שבדרך זו , כריסטין גם מממשת את עצמה. הם מאוחדים ``בקול וברוח `` . היופי הוא, שהוא היה שם בשבילה ועבורה מאז שהייתה ילדה ( או....ברמה המיסטית..מאז ומעולם..? )וגידל וטיפח אותה אל תוך המוזיקה ( ששניהם כה אוהבים וזקוקים לה ) , אל תוך הדרך שהוא ניתב, הוביל, בחר וכיוון. ואמנם, הוא כביכול מסתתר בין הצללים , אבל למעשה מנווט, מתפעל ומפעיל את כולם, למען הצלחתה של כריסטין, למען המוזיקה שלו. באהבתו הכה טוטאלית כלפיה לא נראים גוונים של אפור. או גווני רקע. הכל שחור או לבן..או אדום כאש..אדום כלהט אהבתו, כלהט זעמו, כלהט תשוקתו, אדום כמו הורד הבודד שהיא מקבלת ממנו בכל פעם בסרט שחור... מבחינתו , כריסטין שייכת לו, ולו בלבד. הוא דורש ממנה בלעדיות, נאמנות, התמסרות מלאה, וטוטאליות זהה לזו שהוא מעניק לה. הוא רואה בעצמו ובכריסטין התמזגות של מוזיקה, עוצמה ואהבה, כוח וחולשה. `` the phantom of the opera is there inside my mind `` אחד המאפיינים הבולטים שלו כמאסטר , - היא אף פעם לא מצליחה לעקור אותו מתוכה. הוא תמיד, אבל תמיד שם. ואפילו ראול, שעמו בחרה לחלוק את חייה , יודע זאת, כל השנים, מסתבר... על קיברה, הוא מביא לה את תיבת- הנגינה של פאנטום האופרה...תיבת נגינה שלא ראה מעולם, ורכש במכירה פומבית, לאחר מותה. התיבה הייתה שייכת לפאנטום האופרה. כשהוא מניח את תיבת- הנגינה, הוא מוצא על קיברה פרח אדום בודד ויחיד, כרוך בסרט שחור ובטבעת... פאנטום האופרה תמיד שם... תמיד היה... היא לא הצליחה לברוח ממנו בעצם, מעולם. לא במחשבותיה, לא בנישואיה לגבר אחר ( שהבין שהיא , בעומקי נישמתה לא שייכת לו....), מלאך המוזיקה נשאר שם תמיד...``ומלאך המוזיקה שר שירים בראשי ...`` זה אחד הניגודים המעניינים והבולטים- מצד אחד, הוא כביכול מסתתר כל חייו בי הצללים , ומצד שני, הוא נמצא תמיד בתוכה והיא לא יכולה לברוח. אהבתו הטוטאלית, למרות הזעם שבו, מאפשרת לו לשחרר אותה ולהשלים עם בחירותיה . נוכחותו חקוקה בה לעולמי עד, אבל... את חייה המשיכה עם גבר אחר. שהעניק לה ביטחון, יציבות, רוגע, שלווה. 2 גברים שאהבו אותה וחיו בכאב עם הידיעה, ההכרה וההבנה שאת שניהם היא אוהבת, אלא שכל אחד מהם התמודד בדרך אחרת... ראול נשא אותה לרעייתו החוקית ואם ילדיו. ו...חי בידיעה שמלאך המוזיקה חקוק בנישמתה. מלאך המוזיקה אהב אותה כל השנים מרחוק. והפסיק ליצור, כשבחרה לעזוב `` זה הסוף של מוזיקת הלילה....רק את יכולה להעניק לשיריי מעוף...`` האדם היחיד עלי אדמות שמלאך המוזיקה אהב אי פעם, הייתה כריסטין. גם אחרי מותה. כריסטין הייתה מבולבלת אולי...מכושפת ומהופנטת מהמלאך האפל, הטבוע בה, מפחדת מעצמה, ממנו, מההרס שבו, וביכרה את הרוגע הנקי של הרוזן ה- וייקונט דה שאניי( ראול ) . יחסה, הן כלפי עצמה, והן כלפי המלאך שלה , היה אמביוולנטי לחלוטין... והמלאך העצוב, היפה, המוזר, האפל, מלאך המוזיקה אהב אותה עד תום, כי נישמתו הייתה קשורה בשלה גם במותה, כשאותו ורד אדום, קשור בסרט שחור מונח לו על קיברה והוא `` ילד של הרוח, למד להיות בודד ``, חי את הבדידות ואת האהבה... ______________________________________________________________________- את הדברים האלו, כתבתי פעם... את הסרט אני ממליצה לראות כמה פעמים...(רצוי בפול ווליום  )
אני חושבת שהאלמנטים החזקים של השליטה המנטאלית קצת מתעתעים כאן, אם כי- זה בדיוק כל היופי- על כל יצירה אנו יכולים להביט מאינספור זוויות. שליטה מנטאלית- הייתה שם, ללא ספק. הורד על הקבר, וזו דעתי הסובייקטיבית לחלוטין, הוא סימבול עמוק לאהבתו כלפיה. '' if u love somebody - set him free '' מה שהחל כיחסי מאסטר-שיפחה , במשקפיים האלו, המשיך, הסתיים,- ואולי בעצם היה שם תמיד- אהבה. הוא אהב אותה בטוטאליות. אהב אותה מספיק כדי להבין שאת חייה בחרה לחיות במחיצת גבר אחר. כן, היא הייתה שלו כשם שהוא היה שלה. אבל, לא בהכרח ביחסים המדוברים. אולי...רמה או קצת יותר מעל. ''מאוחדים ברוח ובקול '' חיבור נישמתי משהו. גם התהליכים שכריסטין עוברת במהלך העלילה, מבת-חסותו, מהאיש אשר הגשים ומימש את כל הפוטנציאל העצום שבה, והוציא אותו מן הכל אל הפועל, אותם תהליכים משפיעים גם עליו. '' את בלבד תוכלי לתת לשיריי מעוף- זה נגמר כעת, מוזיקת-הלילה '' התלות שלו בה, כמי שיצר אותה והפך אותה ל מה שהיא אך, מעל לכל, אהבתו אליה, הטוטאלית , ניצחו גם אותו. ויותר משהיא אהבה אותו, היא חשה הערכה, כאב כלפיו לא אהבת אשה לגבר כמעט.. מהערצת אין קץ , דרך אותו חיבור נישמתי, היא עוברת תהליכי גדילה וצמיחה. היא לא ראתה בו אהוב כי אם, מלאך מגן ושומר מורה הדרך אשר ליווה אותה משחר ילדותה אב רוחני וכן, אותו חיבור נישמתי, שלא הפריד ביניהם מעולם , ברמה המנטאלית אבל, את בחירתה היא עשתה. מתוך כאב. מתוך רצון. אהבתה לויקונט דה-שאניי הייתה אהבת אשה לגבר. היא בחרה לחיות את חייה עמו, ועל הקבר , '' הרוזנת דה-שאניי , אם ורעייה אהובה ''. היא חיה חיים שלמים עם הוויקונט, חיים שהיא עצמה בחרה ומתוך הכרה, בחירה , בגרות והבנה. שיפחת אהבה זה מונח כה קסום, אך לעניות דעתי הוא רחוק מלצייר את קווי דמותה של כריסטין. גם המראה הויזואלי, של שניהם, משתנה במהלך העלילה ואולי זה עוד סימבול לשינויים שעוברים שניהם. הפאנטום אכן היה מאסטר. מורה-דרך. אבל, מעל ולפני הכל הוא אהב את כריסטין אהבת גבר לאשה. היא סירבה לחיזיון , לרצון העמוק ביותר שלו- לקשור את חייה בשלו. אני חושבת שמהערצה אינסופית כלפיו, היא הולכת ומשתנה במהלך העלילה, גדלה להיות אשה ,המודעת היטב אל בחירותיה. ובחירתה, כך או אחרת, הייתה לקשור את חייה בחייו של אהוב-ילדותה , הוויקונט. כשנאלצה, בעל כורחה , לבחור בין פאנטום לבין הוויקונט, היא נפרדה מפאנטום ובחרה בוויקונט. רגשותיה, עמוקים , עזים ועצומים ככל שהיו, היו למעשה אפלטוניים כלפיו ואולי זו אחת הרמות הגבוהות ביותר של האהבה... הורד על הקבר , בשילוב עם הטבעת- כן, היא נשארה שלו בנישמתה. לא ב- חייה. תיבת-הנגינה , שהביא הוייקונט אל קיברה של כריסטין, מעידה על הבנתו, עד כמה החיבור בינה לבין אליל-המוזיקה היה עמוק. תהליכי הגדילה שכריסטין עוברת, נשזרים בד בבד עם פגיעותו הנחשפת של פאנטום. תמיד בין הצללים... תמיד שנוא.. ותמיד- בודד . כל חייו. הרבה פחות ''חזק'' ,הרבה יותר פגיע , ככל שכריסטין הולכת וגדלה. החיבור הנישמתי היה קיים ביניהם תמיד, עוד בטרם כריסטין הכירה אותו, עוד בטרם הגיעה אל בית-האופרה '' מה שלוטי הקטנה הכי אוהבת הוא לשכב במיטתה, ומלאך המוזיקה שר שירים בראשי'' את זאת ידע גם אהוב ילדותה, הוויקונט. ויותר משכריסטין נזקקה לפאנטום, זה הוא שהיה זקוק לה. אהב אותה נואשות. ואולם, עד כמה שאהבתו כלפיה הייתה עמוקה וחסרת גבולותהוא לא באמת הצליח לקבל את אהבתה. בנשיקת-הפרידה האחרונה שלהם, הוא משחרר אותה, בוכה, לא עוד אליל מוזיקה '' מלאך-השאול'' האם פאנטום, שמילדות ידע התעללות, תיעוב וניכור היה יכול באמת להכיל ולקבל את אהבתה? האם לא הייתה היא, -דרך משקפי הבדס''מ- מלכתו ואלילתו? כל מה שהיה זקוק לו- מעט חום ממנה. כל כך מעט, תמורת כל כך הרבה שהעניק לה. אני רואה בעלילה המדהימה הזו, מעבר לאלמנטים של שליטה מנטאלית רוחנית מעבר להגשמה ויצירה מעבר למוזיקה הנפלאה אני רואה בכך סיפור אהבה מסוג מיוחד . אהבה שמנצחת זמן ומקום אהבה שהשליטה והכניעה בה, הן כאין וכאפס לעומת אותו חיבור-על חיבור נשמתי. ונקודה נוספת, אמנם מרכז העלילה- הם שני גיבוריה, הפאנטום וכריסטין. אולם, 2 גברים אהבו אותה. הוויקונט ש-לו היא בחרה לחיות את חייה, להינשא לו, ללדת לו ילדים, אותו ויקונט שהיה אהוב ילדותה '' שם, בבית על שפת הים'' איך הרגיש הוא, שידע והכיר בחיבור-העל הזה? הלא הוא אהב אותה לא פחות.. 2 גברים.. שהייתה שייכת לשניהם, לאחד ברובד הגבוה ביותר לשני באהבת אשה לגבר את מי היא בעצם אהבה? למי היא הייתה 'שייכת' רגשית, לאיש שהעניק השראה לקולה, לאיש שהיה לה עמו חיבור-על או שמא לאיש עמו בחרה לחיות את כל חייה? כל אחד מהם, הן הוויקונט והן הפאנטום, הכירו בתחושותיה כלפי האחר... איך זה מרגיש, בעצם? לחיות חיים שלמים בידיעה שהאשה שאיתך איננה בעצם שלך? או, לחלופין, שהאשה שאותה הערצת, אהבת בטירוף ויצרת, הייתה מחוברת בעמקי נשמתה לגבר אחר? למי באמת הייתה כריסטין נאמנה , ב-כ-ל הרבדים והמשמעויות? למי היא עצמה הייתה שייכת, במלוא מובן המילה, אם לא לה עצמה, למרות ובגלל הקריעה הרגשית בין שניהם? כריסטין, בעיניי, היא לא שפחת-אהבה. היא אשה שלפני וככלות הכל , הייתה אולי שייכת לעצמה. |
|
|
|
venus in our blood(שולטת)
|
לפני 18 שנים •
19 בדצמ׳ 2005
אם כבר...
''אנקת-גבהים ''
הית'קליף וקתרין- מאסטר ושיפחת אהבה סוררת ובוגדת או...? מה דעתכם\ן ? |
|
|