נר שני

נר שני

G-O-L-D​(שולט) • 27 בדצמ׳ 2005

יש לי דודה שאני מאוד אוהב.
ואני, אני לא אוהב כל אחד או אחת, ממש לא, ההפך, ניתן אפילו להגיד שאני לא אוהב.
אבל אותה אני אוהב.
והיא, היא חולה.
היא חולה על אמת.
זה נקרא סרטן מה שיש לה. וכשיש לך סרטן זה נקרא להיות חולה.
כלומר אתה יכול להיות חולה באלף מחלות, אבל כשזה סרטן אז אתה לא חולה, אתה במחלה.
טוב נו, נכון, יש כל מיני סוגי סרטן ויש סוגים שהם טיול בגן לעומת סוגים אחרים, אבל היא חטפה את האחד היותר קשים שהוא סרטן במעי, מה שגרם לאמא שלי להוציא רגע אחרי שנודע לה על זה שאחותה חלתה בסרטן הקשה הזה, שריקה כזו שהיא היתה נוהגת להוציא רק כששמעה על זרים שחלו. זו סוג של שריקה מוזרה כזו, כמו מטוס צונח וחוצה את האוויר, כמו העלמות עצמית או הוצאת כלל האוויר בריאות כהזדהות עם הכלות ההולך ומעכל את אותו האחד שהנה, דקותיו ספורות כאן.
זה נודע לי אתמול, זה שהיא כל כך חולה, אבל היום הסבירו לי בעדינות יתרה שהיא כנראה לא תשרוד את סוף החג...
כלומר כל יום, או כל נר, הוא כמו נס פח השמן עבורה.
יום, חצי יממה, שעה, דקה, שנייה, שבריר של שנייה, עוד מילה, היאחזות אחרונה שנייה לפני שאותה הלהבה שבה נדמת.
אני אוהב אותה.
באמת.
אני אוהב אותה על מי שהיא ועל איך שהיא היתה או ליתר דיוק, תהיה בראשי ולתמיד, או עד לכתי.
העדינות שבה, הטעם הטוב, הנחמדות, היופי, הרוך, כל אותם הדברים שמבדילים בין אדם אחד לרעהו.
קשה, באמת שקשה לי להסביר את זה, אבל אותה, מבין כל אחיהם ואחיותיהן של הורי משני הצדדים, אותה באמת אהבתי.
אני זוכר פעמים שלא סבלתי אותה על היותה ביקורתית. אני זוכר את זה וזוכר את זה טוב כי אני, הביקורתי שקיבל את זה "מהמשפחה" יודע שרק אדם ביקורתי יכול שלא לסבול אדם ביקורתי אחר ולו רק מפני שהוא אינו סובל את עצמו.
אבל היא, לא רק שהיא היתה ביקורתית, אלא שגם הביקורת שבה היתה מאופקת, בינה לבין עצמה, בהבעות פנים דקות שרק פסיכים כמותי, או "יודעי דבר" היו מבחינים בהן.
צר לי על זה, צר לי על זה שהיא שמרה הכול בבטן ולא הוציאה כי אולי זה מה שעיכל לה את הבטן מבפנים במה שנקרא סרטן.
לשמור בפנים, שלא ידעו, ישמעו, יחשבו.
עיכול איטי, יומיומי, עיכול של מהלך חיים שלמים, של הליכה על חבל דק בין שני עולמות.

*

הבטתי היום בחנוכייה שהדליק אבי, בנרות הצבעוניים והחגיגיים שאני כל כך אוהב, בלהבה שלראשם, באורם שלפתע לא האיר לי באור חם ומלטף אלא לחשש כמו מעין תקתוק "שעון שעוותי", הנה, תראה, עוד נר, היום, מחר, וגופה יקמל כגופי, להבתה תדעך ונשמה תעלה מעלה כעשן דקיק של להבת נר המשאירה לשבריר הרגע, ריח חריף המזכיר כי פעם, פעם דלקה בו להבה...


*

הנה, כשם שבאה, תעזוב. מעולם לא שמעו עליה ורק המקורבים אליה, יחושו באותו ריח חריף...
נר שני של חנוכה.

בשקט​(נשלטת) • 27 בדצמ׳ 2005

עצוב, זהוב, נר עצוב מאד...