G-O-L-D(שולט) |
לפני 18 שנים •
29 בדצמ׳ 2005
נר חמישי.
לפני 18 שנים •
29 בדצמ׳ 2005
G-O-L-D(שולט) • 29 בדצמ׳ 2005
יש אנשים שיודעים לספר על מקרים שקרו לאחרים.
ויש אנשים שיודעים לספר על מקרים ששמעו שקרו לאחרים. יש אנשים שיודעים לספר על מקרים שקרו להם. ויש אנשים שיודעים לספר על מה שמעולם לא קרה. יש כל מיני אנשים שיודעים לספר כל מיני דברים, אבל משום מה הכי קשה להם לספר על מה שקורה להם. אדם, אחרי שהוא מת, מותיר בלכתו את דבריו בפיותיהם של אחרים. הם כנראה מעולם לא יגידו לך מה חשב המת, אבל הם יגידו את מה הם חושבים מבלי להבין, שמה שהם חושבים, הוא מה שהשכין בפיהם אותו המת. לפעמים, בין המילים, אתה יכול לשמוע את האבל האמיתי. שם, בהבעות של הפנים, אתה מגלה עד כמה מעולם לא הכרת את המת, ועד כמה למעשה הוא מעולם לא הכיר אותך. עכשיו תחייה עם זה. * זה החנוכה הכי מסריח שהיה לי בחיים. הוא התחיל עקום, ממשיך עקום, וכנראה יסגר כשם שהתחיל, עקום. פעם, כשהייתי קטן, חנוכה היה החג. אב כל החגים. אני אישית אהבתי אותו יותר מפורים או פסח. חנוכה היה החג שבו סבא שלי היה מלטף אותי במתנות, מטעמים של סבתי, ודמי חנוכה שהספיקו עד פסח. פעם חנוכה היה חג שהייתי נהנה לטבוע בתוך ריבת הסופגניה ולהתענג על ביס אמיתי חסר מעצורים לבריאות או חזות. פעם חנוכה היה חג שנרותיו היו ענקים שלא חדלים לדלוק ותמיד הייתי נרדם לפני שנכבו. פעם חנוכה היה חג שהחנוכיה היתה כבדה וענקית ותמיד הייתי נעזר בשתי הידיים בכדי להוציא אותה ממקומה מעלה האבק. פעם חנוכה היה חג. היום הוא מועד. ניסיון כושל להחיות את העבר. אני לא יודע למה, אבל היום, היום חוויתי משהו שהוא בגדר זעזוע עבורי. משהו שניער אותי לקדושת החג הזה, לנרות הללו שהם "קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד". נרות שהייתי מחזיק את נשמתי לכשהייתי הייתי עובר על פניהם בילדותי, ונחרד שמשב צעדי על פניהם היה מניד את להבותם. היום, לאחר שהדליק הרב את הנרות ובירך עליהם, ולאחר שדלקו החמישה בחנוכיית הבית, בא בנה של דודתי ובנשיפה אחת כיבה את הנרות, אחז בחנוכיה ואמר: "נגמר". קשה לי להסביר את זה, אבל התחושה שעלתה בי לאותו המעשה, היתה כמו שמישהו נשף ומחק גם חלק מילדותי. נר חמישי. |
|
לילך 29 |
לפני 18 שנים •
30 בדצמ׳ 2005
עצוב...
לפני 18 שנים •
30 בדצמ׳ 2005
לילך 29 • 30 בדצמ׳ 2005
אני משערת שכשגדלים הכל נראה אחרת, הנרות, החנוכיה, אפילו הטעם של ריבת הסופגניה.
כל מעטה הקסם של החג, כל המחשבות הגרנדיוזיות שמאפיינות את ילדותנו הולכות ומתנפצות להן אט אט. עם זאת נר שישי - היום, מקווה שתוכל לראות מעט אופטימיות בניגוד לשאר הנרות עליהם כתבת. כי היום לא רק שישה נרות ושמש כי עם יש עוד שני נרות נוספים של שבת. שיהיה לך ולבני ביתך רק טוב והמון אור! לילך |
|
nerissa(אחרת) |
לפני 18 שנים •
30 בדצמ׳ 2005
לפני 18 שנים •
30 בדצמ׳ 2005
nerissa(אחרת) • 30 בדצמ׳ 2005
מצאתי עצמי מהנהנת כאן. המון. כמעט עם כל שורה של "פעם".
אבל אני מוצאת עצמי חיה את זה שוב. מחדש. דרך הילדים.. |
|
מאי |
לפני 18 שנים •
30 בדצמ׳ 2005
לפני 18 שנים •
30 בדצמ׳ 2005
מאי • 30 בדצמ׳ 2005
ילד מעצבן
|
|
temperance |
לפני 18 שנים •
30 בדצמ׳ 2005
:(
לפני 18 שנים •
30 בדצמ׳ 2005
temperance • 30 בדצמ׳ 2005
מאוד קשה לנחם אבלים, הרי נחמתם טמונה בהשבת המת לחיים.
יש הרבה מאוד דברים שבמעבר בין ילדות לבגרות אובדים לנו. אחד הגדולים הוא נס החג, או החגים. חוויות טובות תמיד טובעות בנו חותם מסויים, בעוד חוויות רעות מעכירות זכרונות. מותה של דודתך יאיב תמיד על שמחת החג. אולם, תחת זכרונות כואבים אנו יוצרים חדשים, שמחים יותר ומלאי חיים. אנו החיים נושאים בחובנו את זכרונם של המתים ומותירים אותם בתודעה האנושית. אנו ואושרנו צוואתם. זו משימה גדולה מאוד, אך היא מזכירה שכל עוד אתה כאן - היא פה איתך. נוצרים את העבר. יוצרים את העתיד. מאחלת לך חגים שמחים מחג זה, ושלא תדע עוד צער. לוליטה. |
|