צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

על שליטה, שחזור והתעללות

DOM Perignon​(שולט)
לפני 18 שנים • 2 בינו׳ 2006

מדוע לשחזר פגיעה?

DOM Perignon​(שולט) • 2 בינו׳ 2006
פגיעה ישנה שנתפסה בשעתה כמסכנת את חייו או שלמותו של הנפגע. גורמת לחקיקת זיכרון טראומטי במוחו. מכאן והלאה בכל פעם שהנפגע יהיה בסיטואציה שתזכיר ולו במשהו את הסיטואציה שבה ארעה הפגיעה יחוש הנפגע מצוקה כאילו הוא נמצא שוב בסכנה שבה היה כשאירע אותו אירוע או אירועים מסַכנים. זוהי פגיעה נוראה באיכות החיים. מה גם שאותן תחושות נוראות כשהן עולות שוב ושוב יוצרות ספיראלה יורדת שמביא את הנפגע למצב שבו הוא נמצא תמיד בתחושה של חוסר ערך עצמי, דימוי עצמי נמוך ותחושת קרבן כפי שתיארה ביושר כל כך נחרץ DearPrudence. הנכונות של מי שסבל מפגיעות כאלו, לספוג כאב, השפלה ופגיעה נובעת לא פעם מהרצון לזכות בקמצוץ האהבה - של מה שמכונה במקומותינו אפטר קייר.

לא אכנס כאן לתיאור מבנה המוח כדי להסביר מדוע הדרך היחידה לצאת מהמעגל המרושע הזה היא לשחזר את החוויה בתנאים מבוקרים. (מי שרוצה את הפירוט הזה יכול לקרוא את הספר "אינטלגנציה רגשית" מאת ד"ר דניאל גולמן בהוצאת מטר עמ' 18-43) אבל הדרך היחידה היא ללמד את המוח מחדש שניתן להימצא בסיטואציות דומות, (התהליך הנכון הוא להתקרב כל פעם יותר ויותר אל הסיטואציה המקורית ולא ליפול אל תוכה בבת אחת) בלי שייגרם כל נזק, איום או סכנה. כך לומד המוח הפגוע לוותר על ה"הגנות" בהן נקט כל השנים.

מקובל לחשוב שרק "אנשים מקצועיים" יכולים להוביל תהליך כזה. אולם האמת הפרוזאית היא שעדיף על "איש מקצוע" אדם שהנפגע נותן בו אמון ובוטח בכוונתו הטובה ובאהבתו. כל מה שנדרש מה"מטפל" הוא להיות קשוב ואמפטי ולתת את תמיכתו ואהבתו למי שנפגע בעת שהוא הולך לפגוש את האימה שאצורה במקום הפגוע. לא יותר מזה. רק לתת מקום בטוח שבו אפשר לגעת באימה בלי פחד. הנפגע ידע לבד עד כמה הוא יכול להעיז ללכת אל תוך המאפליה. כל מה שהוא צריך שם זה יד תומכת שהוא יודע שאפשר לסמוך עליה. לא שום דבר מעבר לכך.

אז כן בליסנדה לשאלתך. עודדי את ידידתך להעיז ללכת למקום הפגוע. כדבריה, ושימי לב שהיא אומרת כמעט בדיוק את מה שאני אמרתי לשחזר את מה שהיא עברה. לא שיחזור מדוייק אבל שיחזור של הניצול שהיא עברה. כך היא אומרת לך. והיא מספרת שמפחיד לה ללכת לשם. כן זה מפחיד. אבל חשוב לזכור שהפחד הוא לא סכנה, הוא רק פחד מפני הסכנה. הסכנה כבר לא קיימת למען האמת. היא נמצאת עם אדון שאוהב אותה והיא יקרה לו, לא עם מי שפגע בה. נותר רק הפחד. ועל הפחד ניתן להתגבר אם הולכים אליו ופוגשים אותו כשיש יד נאמנה ותומכת.
מUחדת
לפני 18 שנים • 2 בינו׳ 2006

Re: רגעעעע

מUחדת • 2 בינו׳ 2006
Belisana כתב/ה:
הדברים הוצאו לגמרי מהקשרם ואולי אני לא הסברתי מספיק טוב.
נתחיל מההתחלה:

חברתי עברה אונס כשהיא היתה ילדה. היא עברה טיפול פסיכולוגי ואמנם לא ניתן לומר שנרפאה, אבל היא בהחלט טיפלה עמוקות בבעיה ולדבריה, האונס הזה לא כבר לא מפריע לה בתפקוד בחיי היום יום.

היא לא רוצה לשחזר עם אדונה אונס, להפך. היא אומרת שהיא רואה בזה חוויה מתקנת וזה מה שמחרמן אותה: לראות באדונה גבר מבוגר ובה ילדה, שהוא לא אונס אלא מפתה בדרכי נועם, באהבה, משכנע אותה לשכב איתו וכו'. אף אלמנט ממעשה האונס המקורי לא משוחזר - לא האלימות, לא הניצול, לא ההשפלה. הדבר היחיד שכן משוחזר הוא התחושה שהיא ילדה ולא בוגרת שוות ערך אלא שהפעם, בניגוד למה שקרה בעברה - היא אהובה, מחוזרת וכן רוצה.

הקשר שלה ושל אדונה הוא קשר אהבה אמיתי. הם חיים בזוגיות. הם מעניקים אחד לשני, הם מאושרים יחד. עד כה היא ביקשה ממנו לשחק שהיא בת 15-17 וההתלבטות שלה היא אם לבקש ממנו לשחק ילדה קטנה יותר, כי זה מה שמגרה אותה ועושה לה טוב. כשהיא לא משחקת את זה איתו היא מרגישה שהיא לא מתמסרת לו עד הסוף ושהיא לא חושפת את עצמה עד הסוף. היא לא מצפה שיהיה הפסיכולוג שלה ושיטפל בה, היא חושבת שזה יעשה לה מחרמן וטוב והיא מתביישת בזה גם מולו - מה דעתכם לגבי המקרה הספציפי הזה?


יודעת בליס, אחרי שקראתי הן את השאלה המקורית והן את ההרחבה שהבאת, אני לא רואה בכך "שחזור" אלא כמו שאמרו לפני [לא סגורה על זה או על מי...סורי]- חוויה מתקנת.
יכולה להבין אותה מאוד.
לדעתי שלי- יותר משהיא חוששת לספר על הפנטזייה לאדונה היא חוששת מעצמה. כאילו לא יודעת בעצמה איך לאכול את הרצון הזה להיות, ולו לרגע, ילדה קטנה ומפותה [גם אם הפעם ממקום בוחר, בוגר, שאינו מנוצל ושאינו מושפל].
זה לא דומה בעיניי לשיחזור. ולא קרוב לזה אפילו.
venus in our blood​(שולטת)
לפני 18 שנים • 2 בינו׳ 2006
venus in our blood​(שולטת) • 2 בינו׳ 2006
גם בזוגיות ונילית אנו מוצאים את עצמנו , לפעמים, ''מרפאים'' בעצם האהבה ויכולת ההכלה טראומות מהעבר, אז הרעש והצילצולים על רעיון השיחזור לא ניראה לי נורא כל כך. בעיקר אם מדובר, כמתואר, בזוגיות אוהבת, בעיקר אם היא מרשה לעצמה להניח את פחדיה ותשוקותיה העמוקים בפניו. נכון, שולט\ת אינם מטפלים מיקצועיים ואין תחליף לטיפול מיקצועי, אבל לעיתים זוגיות משולבת בבדס''מ יכולה לחולל פלאים(לטוב ולרע)

הצורה שבה היא עצמה בחרה , באופן עצמאי לחלוטין לעבור את החווייה המתקנת שלה, לעניות דעתי, היא היכולת האישית שלה להתחזק , להתחשל ולצמוח מתוך הטראומות שלה.
כשם שאין אנו אנשי מיקצוע, אין בידינו את הסמכות לקבוע מה נכון ומה לא נכון או, חלילה, לשפוט.
בתוך זוגיות ושליטה יש מקום לכל כך הרבה דברים. ועומק האינטימיות כה גדול. מי אנו כי נשפוט?

הבחירה היא ש ל ה ושל אדונה איך לעבור את החווייה המתקנת שלה.

דבר אחד בלבד צרם לי בכל זה,

''הקשר שלה ושל אדונה הוא קשר אהבה אמיתי. הם חיים בזוגיות. הם מעניקים אחד לשני, הם מאושרים יחד. עד כה היא ביקשה ממנו לשחק שהיא בת 15-17 וההתלבטות שלה היא אם לבקש ממנו לשחק ילדה קטנה יותר, כי זה מה שמגרה אותה ועושה לה טוב. כשהיא לא משחקת את זה איתו היא מרגישה שהיא לא מתמסרת לו עד הסוף ושהיא לא חושפת את עצמה עד הסוף. היא לא מצפה שיהיה הפסיכולוג שלה ושיטפל בה, היא חושבת שזה יעשה לה מחרמן וטוב והיא מתביישת בזה גם מולו ''

באם הקשר ביניהם כה אינטימי, עמוק ופתוח כפי שתיארת , הם חיים בקשר אהבה זוגי והיא נחשפה מולו ברבדים רבים,
האם מה שמפריע לה, בתוך קשר כה עמוקואינטימי , זו הבושה?
היא הלכה איתו עד הסוף בחוויות המתקנות שלה, בבחירותיה, בתשוקותיה העזות, בפחדיה העמוקים,
וכעת היא מתביישת?

לי זה נשמע תמוה משהו.
l.w
l.w
לפני 18 שנים • 2 בינו׳ 2006

בושה.

l.w • 2 בינו׳ 2006
הבושה היא ערמומית מאוד.
בכל סדק קטן היא יכולה להכנס.

כפי שאני רואה את זה, כפי שאני חווה את זה.
הבושה היא בפני העצמי, קשה לה להודות בצורך הזה מול עצמה.
להוציא את הצורך הזה החוצה מול מישהו שעימו ניתן לממש אותו,
הופך את הרצון לעובדה, למשהו ממשי שקשה להתחמק מקיומו.

וגם בקשרים אוהבים ואינטימיים ככל שרבדים מעמיקים מוצאים עוד ניירות בושה לקיפול.
אם מקפלים נכון אפשר לעוף איתן.
Dan_Kap​(שולט){f,yt,D,תכ}
לפני 18 שנים • 3 בינו׳ 2006

בושה היא סוג של רגש

Dan_Kap​(שולט){f,yt,D,תכ} • 3 בינו׳ 2006
בושה היא סוג של רגש שמאחוריו יכולים לשבת הרבה מאד דברים:
מוסכמות חברתיות, מודלים נלמדים, דפוסי התנהגות, חשש מהלא-מוכר וכן - גם פגיעות (בשורוק).

במקרה שחשים בושה לגבי פעילות בדסמית, כדאי לבדוק מה יושב אצל מי שחש אותה מתחת לאותו רגש של בושה.

לפעמים מוצאים שם זהב שכדאי לעבוד עליו, לפעמים מוצאים משהו שעבור הצד השני קל מאד לפתור - כמו שיחה על חששות וחרדות לתיאום ציפיות לפני סשן.

כדאי להתמודד עם הבושה - וחשוב לא להיפגע בגלל שמתביישים לדבר על זה...

וכאן בא גם התפקיד של השותפ/ה כמי שצריך לבנות ולהבנות אוירה שתאפשר שיחה כנה.

בהצלחה!