GOLD
|
לפני 20 שנים •
25 באוג׳ 2003
כמה זמן...לקצרי הרוח שביניכם, -טקסט ארוך-. כמה זמן. כמה זמן. כמה זמן לוקח לו לגמור... אלוהים כמה זמן. את כבר חשה בצריבה בוערת בין רגלייך. גופך נוטף זיעה. הוא מעליך גונח. הבל נשימתו מעלה בך חלחלה. חודר נכנס בועל קורע. כאב. כאב עמוק צורב מעיק... די. אלוהים די. שיגמור ינוח. לו רק תוכלי לקום לפסוע אט אט אל חדר האמבט, להתנקות. איבר קשה, ארור, פולש אל בין רגליך. ואת? את מייחלת כבר לסוף. הנה אוחז הוא בשערך. צועק, מכה פניך. הנה יורק הוא כחייה. הנה זו את שרועה תחת גופה של השררה. מכה ועוד מכה ועוד... דמעות. כמה דמעות היו רוצות לצאת את זוג עינייך. איה אימך? איה חום ליטופה הרך. איה הוא קול אביך המנחם... הנה זו את שכובה פרוצה. שכובה פרוצה ומייחלת לסיומו של הריקוד... הנה נפשך בוערת... צועקת מכאב. אלוהים די. די... אך " מי זונה מי???? ", קולה של החייה צורח. " אני... מלכי... אני. אני זונה, אני זונה כלבה, עשה בי כשלך...", קול את גופך בוקע. זו לא את, לא את, זו היא. היא הזקוקה למנת ההשפלה. היא הזקוקה לדעת כאב ושפל. היא הזקוקה בתחושת האין גבול... הנה זממו בוער, גואה, עולה אל על. הנה מחדיר את זכרותו אל פיך. " למצוץ זונה שיפחה, למצוץ...", קולו מלא סיפוק, יורק הוא בפניך. ואת? את רק רוצה לבכות. והיא? היא מחייכת מעונגת, מלקקת. איבר בשרי נכנס יוצא... גורנך בחנק. עד כמה היית רוצה לפלוט בפניו את מיצי קיבתך. שילמד, שידע עד כמה קשה היא התחושה... והוא? חודר, נכנס, אוחז גרון, בועל את נשמתך... גופך בחנק. מכה הוא אחוריך, מכה משפיל, צובט, יורק, צועק, חיה. חיית טרף ארורה. חיית טרף חסרת רסן ורחם. חודר נכנס, אינו גומר, לא מסיים, כן רק ממשיך הוא בשלו, ממשיך במחול השד. כמה את מייחלת לסיומו של זה האקט. כמה את מתחננת לנפשך... בתוך תוכך דמעות עולות. כאב צורב. כאב דמעות ועצב. האם את כאן בכוונה? האם מסקרנות? עד לאן לקחה אותך אותה הארורה? הנה את כאן גופו חונק כבד עליך. הנה כורע אל מול פניך... הנה מפריח נפיחה. הנה צחוקו רועם. גופך קשור, כאבי מתכת על פרקי ידייך. " אני גומר זונה אני גומר...", קולו גובר ברעד. שוב יורק הוא בפניך שוב מכה מכה. הנה אוחז ידו בכוס זכוכית את זכרותו מחדיר אל פנים. הנה צועק, הנה פניו ריכוז, עיניו עוצם ואת זרעו, את פרקנו אל בין דפנות זכוכית פולט גונח. עיניו פקוחות, חיוך עולה מביט בך. שרועה את על מיטה ידיך כפותות. הנה אוחז בזכרותו, ואת נוזלי גופו הוא מרוקן בכוס. הנה זיעה ושתן, רוק וזרע מתערבבים בכוס זכוכית. מכה הוא בפניך. הנה קללה. עוד יריקה. מושך בשערך ומקרב את כוס הזכוכית אל פיך. הנה הכוס אל בין שפתיך, יורק הוא שוב פעם בפניך. "תשתי זונה, שיפחה, כלבה, תשתי!!! ", קולו ציווי. הנה זורם נחל צואה אל תוך גרונך. גופך צמרמורת. דמעות שוב בעיניה אך כבר אין ביכולתך מלעצור את הדמעות והן פורצות... כן, הן פרצו את שערי נפשך... שותה ומייבבת, דמעות עולות ללא הרף. צוחק הוא, הנה צוחק. קול צעקה עולה יוצא בטנה – גרונה. "תשחרר!!! ". פניו בתדהמה, מביט, אינו מבין. "תשחרר אותי!!! ", שוב היא צועקת. "כן... כן... ", הוא ממלא את הציווי וחש וממהר את אזיקי ידיך להתיר. את? היא, אחז בה הטירוף. קמה חיש מהר עומדת על רגליה. בפניו את מלוא פיה יורקת. אוחזת בבגדיה ואת דלת החדר את פתחה. הנה ריחו של השחרור... הנה ריחו של זה החופש. עירום מלא היא רצה אל עבר פתח ביתו אל דלת הכניסה. הנה עברת את זו הדלת, הנה יורדת אצה חיש מהר בגרם המדרגות. הנה יוצאת את אל הרחוב, הנה היא רצה על הכביש. הנה אורות כחולים ניידת. הנה עוצרים. רצים הם אחריך, עוצרים הם בעדך. קול צעקה שוב את בטנה פורצת. אחוזים הם בך. גופך... שוב הם אוחזים בך באותו הכוח. חיות, חיות אדם טרפים, טורפים... הנה נוסעים... הנה הרוח בשערך. הנה חיוך עולה בך. הנה דמעות. שוב הדמעות עולות יוצאות. לוא רק היית שומעת לעצמך. לוא רק לא היית מתנסה בכל איסור. לוא רק... הנה יוצאים את הניידת. הנה קולות... את? כלל לא מבחינה. הנה הכלוב. הנה זורקים גופך הם פנימה. כן, שוב אוחזים הם בך, שוב. הנה צרחות עולות בך, ושוב שתיקה. קולות... את כלל וכלל לא מבחינה. הנה באים לבוש לבן. הנה ליטוף... הנה חיבוק... היא מחייכת. פוסעת לצדם. מלווים הם את נפשך אל פנים רכבם. כן, שוב נוסעים... הנה רוח בשערך. הנה חיוך. הנה דמעות כן, שוב דמעות. עולות יוצאות את חריצי עינייך. עוצרים... הנה יוצאים את זה הרכב. פוסעים, הנה עוד שכמותם לובשים לבן. הנה חיוך... ליטוף... חיבוק וחום. הנה הגעת... הנה הגיע יום... הנה מיטה... הנה לבוש... הנה כוס מים וכדור. הנה את לבדך, חשוך... שמיכה... הנה שינה... כל יום תתעוררי מבלי לדעת היכן את מצויה. הנה ברחת את הבריחה. הנה את כבר חופשייה. הנה נכלאת בכלוב חייך... הנה לחיות נועדת כחיה. רצית ללמוד לדעת, גם למוחך יש גבול, יש סף, ישנה יכולת. הנה ילדה, לכי לישון, לכי לישון ילדה של אמא, אהובה. הנה תם לו המסע... בכבוד רב GOLD. |
|
|
| Adonasuy(שולט) |
לפני 20 שנים •
25 באוג׳ 2003
מה בין זה לבדס"מ?
אונס שהעונש עליו בית משוגעים?
לא מובן לי. לא מדבר אלי. |
|
|
| ניקול(לא בעסק) |
לפני 20 שנים •
25 באוג׳ 2003
אז ככה ...
ההתחלה נפלאה
ממש הצלחת להעביר את ההתלבטות של כל סאבית ברגעים קשים "מה אני עושה פה לעזאזל? מי זו שנהנת פה ?" ההמשך לא לטעמי למרות שכתיבתך מדהימה בסגנונה לא הבנתי איך מלברוח מהדום היא הגיעה לאן שהגיעה |
|
|
|
nerissa(אחרת)
|
לפני 20 שנים •
25 באוג׳ 2003
מהמם, גולד.
אגרוף לבטן.. כתבתי בעצמי על המלחמות הפנימיות האלה. של בין אהבה לשנאה, בין עונג לכאב.. ואתה חידדת עד הקצה טירוף דומיננטי, לצד טירוף סאבי.. ואיך השניים מובילים אל האבדון. אתה יודע מה, גולד? קל מאוד לצייר את קצה השפיות ומעבר אצל הסאבית. אני סקרנית לגבי מה שלא כתוב. לגבי קצה הטירוף של הדומיננט.. ומעבר לו. מה זה יהיה? רצח? אני רואה משהו קיצוני הרבה יותר. קאניבליות. ההטמעה האולטימטיבית. עיכול הסאבית. נזכרת בסופו של הסרט "אימפריית החושים".. סתם הרהורים על הצללים של הצד האפל.. |
|
|
מלכת הלילי(אחר)
|
לפני 20 שנים •
25 באוג׳ 2003
כתיבה שנונה..פשוט כתוב ניפלא..
ובהחלט מעורר מחשבה.. |
|
|