אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

טוב שמעו סיפור...

עינבר
לפני 18 שנים • 10 בינו׳ 2006

אחלה סיפור

עינבר • 10 בינו׳ 2006
תודה לך icon_redface.gif
T O M​(שולט)
לפני 18 שנים • 10 בינו׳ 2006
T O M​(שולט) • 10 בינו׳ 2006
סיפור מדליק.
וזה שזה אמיתי הופך אותו לעוד יותר יפה ומרגש.

הכימייה שם הייתה מהרגע הראשון והכל זרם בטבעיות.
גינוני היתר ש-פה ושם הופיעו במהלך הסיפור (בכל זאת סיפור פאמדום icon_biggrin.gif )
לא הפריעו לזרימה החלקה של האירועים וההנאה ההדדית.
theslv​(נשלט)
לפני 18 שנים • 10 בינו׳ 2006
theslv​(נשלט) • 10 בינו׳ 2006
מממממממממממממממממממגרה
ומרשיםםםםםםםםםםםםםםםםם !!!
יואב 31​(אחר)
לפני 18 שנים • 10 בינו׳ 2006
יואב 31​(אחר) • 10 בינו׳ 2006
מורטישיה כהרגלך סיפור מחרמן ביותר ....
Morticia
לפני 18 שנים • 10 בינו׳ 2006
Morticia • 10 בינו׳ 2006
וואו, תודה רבה לכל המפרגנים, ממש שמחה שנהנתם!
icon_biggrin.gif
נורא מחמם את הלב לקרוא תגובות כאלה...
flowers2.gif

תום יקירי, כשאתה אומר "גינוני יתר" למה בדיוק אתה מתכוון? icon_rolleyes.gif

זה סיפור שכתבתי לפני למעלה משנה על מאורעות עתיקים שהיו עם אדם יקר שספג ממני את כל האקספרימנטים שלי And then some...
הוא מגיע בשלושה חלקים. זה היה הראשון. השני היה בעצם הראשון שכתבתי, לפני כשנתיים. היום אני הכי פחות מתחברת אליו, הכי רחוקה ממנו. הסדיזם שלי היה אקספרימנט קצר יחסית והוא נעלם ביחד עם המרירות (אצלי, רק אצלי), דברים אחרים מהשליטה נותרו. אני חושבת שאני הכי מחוברת לשלישי. אם תשרדו את הסיפור הפורנוגרפי הזול הזה, גם הוא יבוא... icon_wink.gif

אז כדי לשמור על הרצף, ברשותכם, אני ממשיכה...


מיומני עבדי הנאמן – חלק 2:

העבד הזה לא אהב את הכאב
אבל הוא היה מכור אליו.
העבד הזה האמין שמצא את ניחוח גן העדן ברגליי, את צבעי הקשת בציפורניי, את טעם החיים בהפרשותיי.
הוא היה מכור אלי.
ימים ולילות ארוכים כרע מיילל, מתחנן למלכתו שתאפשר לו עוד רגע של הסנפה, עוד רגע של הצלפה.

ואני, בכל עת שנחתה עלי המוזה, דרכתי על גבו עם עקב נעליי, הכרחתי אותו למצוץ אותן, דרכתי על אבר מינו באמצעותן ורק לאחר שהיה כולו מגורה ומתחנן, הרשתי לו לפתוח את רוכסן מגפיי באמצעות שיניו ולהתקרב לכפות רגליי.
והוא היה מנשק אותן, מלקק אותן, מעסה אותן והתמלא תשוקה כלפיהן ואני מדי פעם דחפתי אותן בפרצופו, אפשרתי לו רגע של הסנפה ומייד בעטתי בו לאחור.
"תתאמץ!", גערתי בו, השפלתי אותו אל הרצפה, "גוש בשר רוטט לרגליי, בדיחה מהלכת בדמות אדם שיש להתאמץ בכדי לאתר את גבריותה, שאני אתאמץ?!?" תהיתי.
התשובה הייתה ברורה ובכל פעם הוא היה כך נזרק אל הרצפה וזוחל על גחונו לרגע נוסף עם רגליה המלכותיות של אלילתו. והוא היה מתאמץ... ולכבוד מאמציו הייתי מאפשרת לו רגעים ארוכים יותר של התייחדות עם כף רגלי בהם היה מוצץ את אצבעות רגלי הימנית וחש באצבעות רגלי השמאלית כרוכה סביב אבר מינו, מטיילת לאורכו.

הוא היה מתחנן כך להמשיך ולנשק את מעלה רגלי, את כל גופי וכדי שאדע עד כמה בער בו הצורך היה עליו ליילל. והוא היה מיילל העבד שלי...

מאחר וגבריותו של העבד השפל שלי הייתה מונחת בספק, אהבתי להפכו לשפחתי. הייתי מאפרת אותו בגוונים של ורוד וכחול ומורחת אודם אדום על שפתיו, מלבישה אותו בגרביון רשת ובחוטיני וכך שולחת אותו לבצע מטלות עבורי בבית.
הוא היה מנקה את הבית כולו, מכין לי קפה ועוגות ומסדר אחריי.
לפעמים הייתי מתרוצצת בכל הבית עם סיגריה ומאפרת לכל עבר והוא היה מייד אחרי, על ארבע לרגליי, מנקה את הלכלוך.
הייתי יורקת מפי את הקפה אם היה קר מדי ועליו היה ללקקו מייד מהרצפה.
ואם היה משתהה, ואם היה מתמהמה, עונש חמור היה צפוי לו.
עבדי הנאמן אף פעם לא ידע לאיזה עונש לצפות ממלכתו. ידע הוא שאכזרית היא מספיק לגרום לו להתחרט חרטת אמת על טעותו אך מעולם לא יכל לצפות את עונשו.
ואכן העונשים היו מרובים, כיוון שאיני מלכה סלחנית כלפי טעויות וצייתנות היא ערך עליון עבורי, וכך הייתי סוגרת אותו בארונות חשוכים, קוברת אותו תחת שולחנות זכוכית, קושרת אותו בפינת החדר בזמן שגברים אחרים היו מענגים את גופי ומכריחה אותו לצפות והייתי מכאיבה לו. אותו כאב שלא אהב, אותו כאב שאליו היה מכור.
כשלא ציית, הייתי מכאיבה לו. ואין אני מדברת על ספנקים קטנטנים בישבן שאותם חיבב והיה מקבל בשמחה ברגעים שהתנהג כראוי.
אם היה מפר את אחד מצווי, אפילו אם היה מאחר להגיב להם, היה נקשר, נצבט, נרמס ונדרך עד שהכאב יביסו, עד שהכאב ילמדו.

עבדי הצייתן למד מהר ומול עונשים קשים מנשוא, ציית, העריץ וזכה להמון נתינה.
כשחשתי שתן בגופי, הייתי ממלאת אותו בפיו והוא היה שותה אותו לרוויה ומתחנן לעוד. הוא היה בולע את כולו ומנגב בלשונו.
"כך מלכתך אוהבת, שתה בהכנעה את מיצי גופי ואמור תודה על הזדמנות פז שכזו לטעום טעמה של מי שעליונה עליך, מי שעליך לעבוד בפרך למענה, מי שרומסת אותך אל העפר ומדגישה את היותך קטן וחסר חשיבות בעולם" הייתי אומרת לו בזמן שהיה שותה לשוכרה.
והוא היה חסר חשיבות, הוא היה חסר משמעות, הוא אהב את מלכתו ועשה הכל למענה.

הוא היה מכור אלי הצייתן שלי ונותר כזה גם ביום שהועף מדירתי בבעיטה.
זו הייתה הפעם האחרונה שחש על ישבנו את כף רגלי הענוגה.

וזהו רק קצה הקרחון של הסיפור ביני לבין עבדי הנאמן שיחיה...
נרמס
לפני 18 שנים • 10 בינו׳ 2006

....

נרמס • 10 בינו׳ 2006
מדהים.
Blondie the good​(מתחלף)
לפני 18 שנים • 10 בינו׳ 2006

אם להיות כן

Blondie the good​(מתחלף) • 10 בינו׳ 2006
אני די מבין למה את כבר לא מתחברת לחלק השני...
אני לא כל כך מתחבר לבדסמ כזה, קצת קיצוני מדי לטעמי, אבל אם נהנת מזה
אז כה לחי ואני שמח בשמחתך

בכל מקרה אני מצפה בקוצר רוח לחלק הבא icon_wink.gif
יואב 31​(אחר)
לפני 18 שנים • 11 בינו׳ 2006
יואב 31​(אחר) • 11 בינו׳ 2006
סיפר מרומם רוח
(עכשיו שאני מסתכל למטה נראה לי שרומם לי עוד כמה דברים) icon_wink.gif
Morticia
לפני 18 שנים • 11 בינו׳ 2006
Morticia • 11 בינו׳ 2006
תודה רבה לכם!
icon_biggrin.gif

בלונדי
Live a little...
(אמרתי שאני אקספרימנטליסטית...)
icon_wink.gif