T O M(שולט)
|
לפני 18 שנים •
11 בינו׳ 2006
מוסר השכל
אחד הדברים שאני אוהב לקרוא זה סיפורים עם מוסר השכל.
לא כולם טובים אבל אלה השווים - פשוט אוצר כאן כל אחד יוכל להביא סיפורים עם מוסר השכל או כל מיני מאמרים והגיגים שגורמים לנו לחשוב ולבחון את חיינו בזווית קצת אחרת. עד שיהיה פה אוסף גדול של סיפורים שכל אחד יוכל לקרוא להנאתו ואפילו להשכיל קצת. גם שירים באותו סגנון יתקבלו בברכה. * ישנם גם סיפורים יפים שהופיעו פה בעבר. המטרה לאסוף גם אותם לפה. אז מי שפירסם בעבר מוזמן להעלות זאת שוב. סיפורים טובים לא נמאסים. |
|
|
|
T O M(שולט)
|
לפני 18 שנים •
11 בינו׳ 2006
לפני שנים רבות, היה אי ובו שכנו כל הרגשות: שמחה, עצבות, ידע וכל השאר -
ביניהם, גם אהבה. באחד הימים, הודיעו לכל הרגשות, שהאי עומד לשקוע. כל הרגשות החלו בהכנות נמרצות לקראת העזיבה: הם תיקנו סירותיהם, ארזו חפציהם ולאחר שהכל היה מוכן, הם החלו לנטוש את האי אחד אחרי השני. כולם, מלבד אהבה, שסירבה לעזוב את האי והחליטה להישאר עד הרגע האחרון. כשהאי כמעט שקע, החלה אהבה לקרוא לעזרה. היא ראתה את עושר, ששט בסביבה על ספינת הפאר המוזהבת שלו, וקראה לו: "עושר, האם אתה יכול לקחתני עמך?" "לא, אינני יכול. ספינתי מלאה בזהב, כסף ויהלומים, אין מקום פנוי עבורך", השיב עושר. אהבה החליטה לבקש עזרה מגאווה, שגם היא שטה לה להנאתה אל מול חופי האי, בסירה יפהפייה: "גאווה, בבקשה עזרי לי!" , התחננה אהבה, אך גאווה השיבה: "אני לא יכולה לעזור לך. את רטובה כולך, ואת עלולה לגרום נזק לסירתי". עצבות הייתה אף היא בסביבה ואהבה קראה לה: "עצבות, תני לי לבוא עמך!" אך עצבות השיבה "אהבה, אני מצטערת, אך אני כל-כך עצובה ואני רוצה להיות לבדי". גם שמחה חלפה על פני אהבה, אולם היא הייתה כל-כך מאושרת ושמחה, שהיא אפילו לא שמה לב לקריאתה הנואשת של אהבה... לפתע נשמע קול: "בואי אהבה, אני אקח אותך". היה זה מישהו קשיש. אהבה הרגישה כה מבורכת ונרגשת, שהיא אפילו שכחה לשאול את שמו. כאשר הם הגיעו לאדמה יבשה, הקשיש פנה לדרכו. אהבה, שהבינה כמה אהבה שוכנת בקשיש, שאלה את ידע, קשיש אף הוא, מי היה זה שעזר לה. "היה זה זמן", השיב ידע. "זמן?" שאלה אהבה. "אבל מדוע שדווקא זמן יעזור לי? ידע חייך בתבונה ואמר "מכיוון שרק הזמן מסוגל להעריך את גדולתה של האהבה" |
|
|
|
T O M(שולט)
|
לפני 18 שנים •
11 בינו׳ 2006
גנב העוגיות
--------- לילה אחד, בשדה תעופה הומה אדם היא הבינה שהגיעה יותר מדי מוקדם. בחנות הספרים מצאה לעצמה איזה ספר מותח ובמעדנייה, קנתה שקית עוגיות מדיפות ריח. חפשה מקום לשבת בו כמה שעות עד הטיסה מצאה פינה והתיישבה והכרטיס בכיסה. היא הייתה מאוד מרוכזת בספר שבידה כשבזוית עינה הבחינה , בגבר שהתיישב לידה, היא לא הייתה שמה לב אליו בכלל, אבל, בחוצפתו העיז המנוול, לשלוח יד אל שקית העוגיות שבינהם הייתה מונחת, וכבתוך שלו הרשה לעצמו עוגיות לקחת. היא החלטה להתעלם מהחוצפה והגסות. לא לעשות סקנדל, אולי תיפסק העזות. וכך היא נשנשה, בעודה מביטה בשעון שעל הקיר וגנב העוגיות מחסל לה את המלאי בקצב מהיר. על כל עוגיה שהוא לקח, היא גם לקחה אחת לפה חושבת לעצמה, בטח הבוטה יבקש גם כוס קפה. כשנשארה רק עוגיה אחת, היא תהתה מה יעשה עכשיו. והוא ביד רועדת חיוך מבוייש על פניו, לקח את העוגיה האחרונה וחלק אותה לשניים, חצי הוא הציע לה בעוד החצי השני, כבר היה לו בין השיניים. בעצבנות גוברת ועם מחצית עוגיה בידה חשבה לעצמה, הוא גם גנב וגם חצוף, אפילו לא אמר תודה. כשהוכרז בקול שהגיע מועד הטיסה, חשה הקלה, אספה את חפציה ולעבר שער היציאה התנהלה. בלי להסתכל אחורה על גנב העוגיות וגסותו המעצבנת, הלכה במהירות, קדימה מתבוננת. היא עלתה למטוס וצנחה אל מושבה, והחליטה לחזור אל הספר שאת ליבה שבה. בעודה מפשפשת בתיק אחר הספר בידיה הייתה שם שקית עוגיות מלאה, מול עיניה. המומה ומופתעת היא הבינה, איך לא, העוגיות האחרות היו פשוט שלו, הוא חלק אותן עימה ולא אמר לה די, ולדאבונה להתנצל כבר מאוחר מדי. בעצב היא הבינה שהגסות הייתה שלה, היא הגנב , ואת העוגיות שלו בעצם היא אכלה. *** כמה פעמים בחיינו אנחנו לגמרי בטוחים שאנחנו יודעים משהו בודאות מלאה, ואז מגלים מאוחר יותר או מאוחר מדי שמה שהאמנו בו, שמה שחשבנו שהוא האמת הצרופה, בעצם איננו כך. לא הכל בחיים הוא שחור או לבן, יש גוונים של אפור. כדאי תמיד לשמור על לב פתוח ותמיד לשאול את עצמנו, אם אנחנו לא אוכלים את העוגיות של מישהו אחר. |
|
|
|
T O M(שולט)
|
לפני 18 שנים •
11 בינו׳ 2006
מתנת העלבון
------------ פעם אחת חי לוחם גדול. למרות שהיה זקן למדי, הוא עדיין הצליח להכניע את כל הקורא עליו תגר. המוניטין שלו יצא למרחוק ותלמידים רבים התקבצו כדי ללמוד ממנו. פעם אחת לוחם צעיר וידוע לשמצה הגיע לכפר. הוא היה נחוש בדעתו להיות האדם הראשון שיביס את המאסטר הגדול. בנוסף לכוחו, היתה לו יכולת על-טבעית לזהות ולנצל כל חולשה של יריבו. הוא היה מחכה עד שיריבו יעשה את הצעד הראשון, וכך חושף חולשה כלשהי, ואז מכה ללא רחמים ובמהירות רבה. אף אחד מעולם לא החזיק מעמד מולו מעבר לצעד הראשון. למרות עצתם של תלמידיו המודאגים, המאסטר הזקן הסכים בשמחה לאתגר שהציב בפניו הלוחם הצעיר. בעוד השניים מתכוננים לקרב, הלוחם הצעיר התחיל להטיח קללות בפני המאסטר הזקן. הוא השליך עליו עפר וירק בפניו. במשך שעות הוא תקף אותו מילולית באמצעות כל קללה העלבה הידועה לאנושות. אך הלוחם הזקן פשוט עמד שם ללא תנועה, רגוע. לבסוף, הלוחם הצעיר התיש את עצמו. ביודעו כי הובס, הוא עזב בבושה. מאוכזבים במקצת על כך שלא נלחם בצעיר המעליב, התלמידים נאספו מסביב למאסטר הזקן ושאלו אותו שאלות. "איך יכולת לסבול השפלה כזו? איך שכנעת אותו לעזוב?" "אם מישהו בא ומביא לי מתנה אך אינני מקבל אותה," ענה המאסטר, "למי המתנה שייכת?" |
|
|