קטינות

התבגרות.

מUחדת • 14 בינו׳ 2006

ספק אישה. ספק ילדה. בילבול ביחס לגיבוש זהות שלמה, מיניות מעורפלת מחד ומתפרצת מאידך.
רצון לשבור מסגרות, להתמרד, להיות גדול יותר ומבין יותר. להיות גדול. ללמוד על כוחה של המיניות. תסביכי גוף. רצון עז להשתייך למשהו גדול, אחר. לגדולים. מצבי רוח. יחסים סבוכים עם דמויות מפתח. כר נירחב הרבה יותר מכל גיל אחר למניפולציות. גיל של חרדות, דיכאונות, לחץ חברתי. מי אני? מה אני? והכי חשוב- זוכרים שבגיל הזה "אף אחד לא מבין אותי"?

גיל התבגרות {ברוב המקרים} הוא גיל קשה. הוא תקופת ביניים ארוכה ולא פעם מעיקה. שלא לומר קשה מנשוא. הכל שברירי. מפגש סתמי יכול להרים אותך בגיל הזה לגבהים של התרגשות, מילה אחת יכולה להוריד אותך למקום נמוך ורע כל כך.

על פניו- הגיל הזה הוא ה-גיל להתחיל בפעילות בדס"מית, לא? מישהו שיבוא, יתישב על הנקודה הזו- המתגבשת ויעצב אותה כרצונו. היא נשמעת בוגרת, היא ניראת בוגרת- אבל היא ילדה שמעצבת לעצמה חיים, אישיות.
אבל לבדס"מ אתה חייב לבוא עם מוכנות בסיסית. עם אישיות מעוצבת פחות או יותר. ממקום בוחר- כזה שהתנסה בכל הפעולות ה"רגילות" כדי לבחור את הדרך האחרת.
לא מדובר פה בסקס. מדובר במערכת יחסים מאוד מסויימת.

אמרה יפה גרניקה- מדובר בציצי זקוף, עור מתוח וגם רצון גדול להתמסר ולהיות שייכת {למשהו}, אבל חסרה הבגרות, נסיון החיים, הקונטרה המחשבתית, האישיות. וכן- גם אני הייתי בת 16 בוגרת, שעשתה, התנסתה בהרבה יותר מדי דברים של "גדולים". במבט לאחור היו דברים שנעשו בצורה הלא נכונה ובזמנים הלא נכונים. קשה מאוד לתקן אחר כך. יש חוויות שלא תהיינה להן חוויה מתקנת לעולם.

וכן- יש כאן עניין לאחריות של הגדולים. לא להעיף את הנערים והנערות האלו ולהגיד להם לשוב בגיל המתאים. אלא להסביר- שלמקום הזה, הבדס"מי, מגיעים אחרי התנסויות רגילות, אחרי הגילויים הראשוניים. ההכרחיים.
והם הכרחיים.

Jake​(שולט) • 14 בינו׳ 2006

אני ממשיך לקרוא את התגובות הן מכיוון שמדובר בפוסט "רציני" של יוספוס והן מכיוון שהנושא הוא אכן סנסציוני.

מה שמפריע לי אינו דעה זו או אחרת אלא הצורך של המגיבים כי דעתם תתקבל על הרוב.

את דעתי בעניין אמרתי - שאני מקבל על עצמי את קביעת הדין/החוק וזאת לא בגלל שאני חושב שזה אכן הגיל שמתאים לכל בחורה/אישה באופן אוניברסלי - אלא כי הדבר פוטר אותי מנטיל סיכון כי אענש על מעשיי.

לא לכל אחת מתאים לקיים יחסי מין בגיל 17, לא לכל אחת מתאים להכנס למערכת יחסים בדס"מית בגיל 17 ולא לכל אחת מתאים להפוך לאם בגיל 17, אך אם היא בחרה לעשות כן - אין לה על מי להלין אלא על עצמה.

איני נוטל אחריות על איש/ה או על מעשיו. אם אותו/ה בחור/ה בחר/ה להתחיל בפעילות בדס"מית איני רואה עצמי אחראי להחלטתה - מלבד האחריות בגין פעולותיי הישירות. אני לא האנסטנציה לבחינת התאמת גיל בן/ת זוגי/תי לפעילות זו, ואם אטעה בהערכת בגרותו/ה של בן/ת זוגי/תי לא אכה על חטא - אלא אנסה ללמוד מנסיוני.

הדבר נכון לגיל 17 כמו לגיל 27 לדעתי.

מכל מקום, איני רואה עצמי מחויב ליתן דין וחשבון לאיש. מי שחושב אחרת חופשי לפעול אחרת.

רפאל • 14 בינו׳ 2006

- כיצד משיבים לגבר שהתנסה בקשר מיני הומוסקסואלי, ובדיעבד הדבר היה לו לטראומה?
- כיצד משיבים לאישה שבילדותה הזניחה את צחצוח השניים, ובבגרותה היא סובלת מבעיות שיניים קשות, ונוטרות להוריה שלא הכריחו אותה לשמור על שיניה?
- כיצד משיבים לגבר שבילדותו אמא שלו אהבה להאכילו, והוא השמין, ובבית-הספר צחקו עליו, והוא סוחב מאז תסביכים לאין-סוף?
- כיצד משיבים לאישה שבנעוריה הזניחה את לימודיה, נטשה את הבגרויות, ובדיעבד היתה לדבר השפעה עצומת ממדים על עתידה? במקום להיעשות פרופסור היא נעשתה עובדת שכירה במשרד משמים וכל הפוטנציאל שלה דוכא.

במילים אחרות: לכולנו הרביצו כשהיינו ילדים. או שהדוד הטריד אותנו מינית. או שההורים נטשו אותנו. או שהם לא הפגינו מספיק אהבה. או שהם שדיכאו את ההתפתחות שלנו. או שהם לא אמרו לנו את המילה הנכונה ברגע המכריע של החיים. או שקיפחו אותנו בבית הספר. את כולנו דפקו. כולנו סוחבים טראומה כלשהי. כלונו התבגרנו עם הטראומות, למרות הטראומות, ובזכות הטראומות.

רק בממלכת המוות אין טראומות ואין נזקים. כי רק שם הכל כבר מת ואין למה להזיק.

אז מה עושים בכל המצבים הללו? - עוזרים זה לזה. אוהבים. תומכים. מרפאים. וכו. איכשהו אנחנו מסתדרים במרבית המקרים גם מבלי שנזדקק לחקיקה.

מעניין לשאול, לדעתי: מדוע אנחנו רגישים במיוחד לכל מה שקשור במין? מדוע כאן נדמה לנו שדברים הם "אחרים", וצריכים לתת דין וחשבון שהוא "אחר"? מדוע כאן אנחנו זקוקים לחקיקה ברורה ומוחלטת שתגדיר לנו את המותר ואת האסור? מדוע כאן אנחנו מחפשים אשמים ועונשים? ולסיכום: מדוע בעניין של מין וקטינים מרבים לשאול את השאלות ששאלת, ובנושאים אחרים אין הן עולות כלל?

אינני מאמין שהדרך להתמודד עם הצרות שנובעות מן המין (ויש כאלו לפעמים) היא משטר של מותר ואסור. האם זהו המסלול לגאולה ולאחרית הימים? - נראה לי שלא. אבל אני בהחלט נוטה להאמין שמרבית החקיקות שקשורות במין אינן מוסיפות לרווחה של הפרטים בחברה, ושבוודאי לא מהן תבוא הגאולה.

Tame • 14 בינו׳ 2006

דווקא לתשובה הזו כלל לא ציפיתי...

אז אתה אומר שאין טעם לנסות למנוע את הפגיעה באחר אלא להתרכז בלעזור לו אחרי שיפגע (והוא הרי יפגע כי זוהי ברירת המחדל לכל יצור חי)?
האם אתה מבדיל בין בעיות שיניים לבין אונס מבחינת גודל הטראומה? (אני יודע שאתה מודע לחומרה השונה של שני המקרים אבל האם אתה מבדיל ביניהם במישור הפילוסופי של "כורח המציאות" שאתה מייחס לטראומה. האם נכון להגיד שאתה מייחס את אותו "כורח המציאות" שאתה מייחס לילדות לא מושלמת הכוללת לעג, חוסר הגשמת פוטנציאל, חבלות פיזיות קלות וכו' לאונס?)

גלתיאה • 14 בינו׳ 2006

בדסמ זה לא רק מין. אנחנו לא מדברים רק על מין. בדסמ זה גם לגעת בנפש ובמוח.

מישהו כאן חושב שיש לו כלים או את הזכות לגעת בתהליכים נפשיים שנערות צעירות עוברות בגיל ההתבגרות? התערבות של בדסמ בשלב הזה זה כמו להכניס אצבעות לתוך משהו שאתה בכלל לא מבין. מי יכול להבטיח שמה שאתה עושה, אתה לא גורם נזק לאותה נערה בעתיד הרחוק שלה? מישהו כאן מוכן לקחת על עצמו את האחריות הזו? ומי שכן מעז לקחת כזו אחריות על עצמו
הוא אדם שגורם נזק וחושב רק על עצמו ועל הצרכים שלו.


גם אם החוק היה מתיר התעסקות עם קטינים, אני עדיין הייתי יוצאת חוצץ נגד התופעה.

מאי • 14 בינו׳ 2006

אני חושבת שבבדס"מ ניתן להתעסק רק מגיל 20 ומעלה. זו דעתי.