בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

לי-אן -- פרק י"ג

זר​(שולט)
לפני 18 שנים • 21 בינו׳ 2006

לי-אן -- פרק י"ג

זר​(שולט) • 21 בינו׳ 2006
פרק י"ג

הימים עברו עלינו בשגרה מוזרה. מצד אחד ידענו שהזמן העומד לרשותינו קצוב, ומצד שני, כאילו, לכאורה, לא מיהרנו לשום מקום - כאילו עמד לרשותנו כל הזמן שבעולם. בכל בוקר הייתי מעיר אותה ולוקח אותה איתי למעלה. לאחר הרחצה וארוחת הבוקר, הייתי מחזיר אותה לתאה, שם היתה כותבת לי את המשך סיפורה. בשעת הצהריים הייתי מביא לחדרה מגש עם ארוחת צהריים, והייתי יושב שם איתה עד שתסיים לאכול. לאחר שסיימה הייתי לוקח את המגש הריק ואת הדף שכתבה לי, ושב לחדרי לפענח. בשעת ערב הייתי חוזר לתאה, ולוקח אותה איתי אל המשרד. היא מעולם לא השתמשה בדלי שבתאה, וכך היתה לפעמים מתאפקת שעות ארוכות, עד שאבוא לקחתה. הייתי מאפשר לה להתפנות בשירותים, להתרחץ, ואחר כך היתה אוכלת במשרדי את ארוחת הערב שלה. בסיומה, הייתי מבקש ממנה הבהרות למלים וחלקי משפטים שלא הבנתי ממה שכתבה, והיא היתה מנסה להסביר את כוונתה במלים נרדפות או בניסוחים אחרים של הרעיון שביקשה להביע. אותן שעות ערב שהיינו מבלים כך יחד במשרד, בניסיון לעזור לי לפענח את כתב היד, היה בהן מין קסם מיוחד. הזמן היה נעצר, מחוגי השעון לא נעו. ולעיתים, כשסיימנו, היו הם קופצים קדימה שלוש או ארבע שעות בבת אחת.

ביום שני בערב, כשהבאתי אותה למשרדי, הסרתי מעליה את אזיקי הידיים והרגליים על מנת לאפשר לה להתרחץ ולהחליף תחתונים. היא נכנסה לחדר הרחצה, פתחה את ברז המים על מנת למלא את האמבטיה, והחלה להתפשט. אבל, לאחר כמה שניות, יצאה שוב אל המשרד. חולצתה היתה רכוסה רק בשני כפתורים, וידה היתה מונחת בתוך המכנסיים שלה. היא הפשילה מעט את המכנסיים והתחתונים, על מנת להראות לי את המשולש שמעל ערוותה. עברו ארבעה ימים מאז גילחתי אותה, ועתה היו שם קוצים קטנים. היא הראתה לי את הזיפים, ואחר כך הרימה חזרה את מכנסיה. באצבעות יד אחת גירדה את גב היד האחרת.

קראתי לה לעלות ולשכב על המיטה והורדתי מעט את המכנסיים והתחתונים שלה. היא היתה נקיה לחלוטין ולא היתה כל סיבה רפואית לגירוי שחשה. חשבתי לעצמי שאולי המגע של התחתונים בקוצים הוא הגורם לה את הגירוד. הרמתי חזרה את מכנסיה. לקחתי מפית בד שהיתה מונחת על כיסא, ושפשתי בה את הזיפים שעל לחיי. אחר כך, עשיתי בידיי אותה תנועת גירוד שהיא עשתה. היא הנהנה בהבנה. התיישבה וקמה מהמיטה, ופנתה ללכת אל חדר האמבטיה. כשהגיעה לפתח הסתובבה אלי, והרימה את פניה אלי בשאלה. כשהבחינה שתשומת הלב שלי נתונה לה, איגרפה את ידה כאילו שהיא מחזיקה בידית של מכשיר כלשהו, ואז העבירה את ידה בתנועה חלקה על פני מכנסיה, מעל הערווה שלה. הבנתי שהיא מבקשת ממני את התער, על מנת שתוכל לגלח את עצמה מחדש.

העליתי על פני מבט של חומרה, והנעתי את ראשי מצד לצד. חששתי להפקיד בידיה את התער, לא ידעתי מה היא עלולה לעשות אם יהיה בידה. היא קירבה את כפות ידיה זו לזו במחווה של בקשה, והשפילה את מבטה. אחר כך הצביעה בידה האחת עלי, ובידה האחרת שבה ועשתה את תנועת הגילוח. כמו ביקשה ממני שאני אגלח אותה. קונפליקט נוצר בי - מאז הבדיקה הרפואית שערכתי לה בבואה, לא ראיתי את גופה העירום. זה לא היה נכון, זה לא היה אתי, זה לא היה נאות. אילו רציתי, יכולתי כמובן להרגיל אותה למצב שאני מלווה אותה תמיד לחדר האמבטיה ונשאר שם להשגיח עליה בעת שהתרחצה. אבל השיקול המקצועי שלי גבר, ונמנעתי מכך. והנה, עתה, היא מבקשת ממני לבוא איתה לשם, לראות אותה במערומיה, ואף לגעת בגופה. נכון שעשיתי את זה כבר פעם. אבל אז זה היה שונה, אז זה היה במסגרת מתן טיפול רפואי. עכשיו זה אחרת, עכשיו אין כל הצדקה רפואית לכך. הדחף הגברי שלי מזה והאתיקה המקצועית מזה נטרלו זה את זה, התישו את עצמם בקרב, ונפלו שדודים זה לצד זה. נותרה רק התחינה שלה. חמלתי עליה, לא יכולתי לסרב לבקשתה.

לקחתי בידי את קצף הגילוח שלי, ואת התער, ונכנסתי אחריה לחדר האמבטיה. היא מיהרה להסיר את בגדיה, ונכנסה לאמבטיה שהיתה כבר די מלאה במים. שכבה בתוך המים החמים בעירומה, כשרגליה צמודות זו לזו. התזתי קצף גילוח על גבעת הערווה שלה, נתתי לו להיספג מעט, והתחלתי לגלח אותה. לאחר מספר מועט של משיכות, נדמה היה כי סיימתי את המלאכה. העברתי את קצה אצבעי על עורה החלק, כדי לוודא את התוצאה. למגעי, היא נרעדה, אבל לא נרתעה. הייתי מרוצה מהתוצאה. הפניתי את פני אליה במבט שואל, ובאצבעי סימנתי אל בין רגליה. כשואל אותה, האם את רוצה שאגלח גם שם, בין הרגליים. היא הביטה בי לשניונת קצרה, שלאחריה השפילה מבטה ממני ופישקה את רגליה. מרחתי גם שם קצף גילוח, והחלקתי בעבורה את העור המקיף את שפתיה. נמנעתי ככל שיכולתי מלגעת בה שם באצבעותי. לאחר שסיימתי לגלח בין רגליה היא שמה יד אחת שם ובדקה את התוצאה. נראה שהיתה מרוצה ממנה, כי חייכה. היא הרימה את ידה האחת ובאחת הצביעה בשאלה על בית השחי. הנהנתי בראשי. מרחתי קצף גם שם, וגילחתי. עתה, משנשלמה מלאכתי, קמתי ופניתי לצאת מהחדר.

לי-אן השמיעה קול נאקה קטנה, על מנת להסב את תשומת ליבי אליה. הסתובבתי חזרה, וראיתי שהיא מושיטה לי את ידה. חשבתי שהיא רוצה שאבדוק את ציפורניה. לקחתי את ידה בידי והסתכלתי. ציפורניה היו קצרות, די נאות, אולם ניכר היה שלא היתה לה אפשרות לטפח אותן. רשמתי לעצמי להשיג לה פצירה קטנה לציפורניים. אבל היא, בעדינות רבה, משכה את ידי כלפיה, התרוממה לתנוחת ישיבה, וקירבה את כף ידי לשפתיה. למשך שלוש או ארבע שניות הצמידה את כף היד לשפתיה, לפני שהרפתה. ליטפתי בידי האחרת את שער ראשה הרטוב, והיא הניחה את ראשה בכף ידי. הבנתי שהיא כמהה לקירבה, לאהבה, למגע רך של גבר. מגע שמעולם לא חשה. אבל אני לא יכולתי לאהוב אותה. לי היה תפקיד לבצע. ליטפתי עוד את ראשה ואת לחיה, אבל לא הלכתי מעבר לכך. חשתי כלפיה אמפתיה וחמלה, אבל אסור היה לי לאהוב אותה. היה לי תפקיד לבצע.

על כל פנים, כתוצאה ממה שקרה, לא התביישה יותר ממני. עד אותו יום, היתה מתנגבת בחדר הרחצה ומתלבשת שם, נזהרת לא להרטיב את מכנסיה ברצפה הלחה. ואילו הפעם, בסיום הרחצה יצאה לחדר מיד, כשהמגבת הגדולה עוטפת את גופה. כך, עטופה במגבת שלה ישבה לאכול את ארוחתה, אשר בסיומה, פשטה מעל גופה את המגבת בנוכחותי, ולבשה את בגדיה. חשבתי שהיא חשה שאין לה יותר מה להסתיר ממני. שתוך כדי שהיא חושפת בפני את נפשה בדפים שהיא כותבת, חשפה בפני גם את גופה. עיניי הם המראה האחרון שתראה, לפני שתעצום את עיניה לעולם. לא היה טעם להסתיר את עצמה מהעיניים האלה.
    התגובה האהובה בשרשור
nerissa​(אחרת)
לפני 18 שנים • 21 בינו׳ 2006
nerissa​(אחרת) • 21 בינו׳ 2006
טוב. טוב מאוד..
עוד icon_smile.gif
ענתית
לפני 18 שנים • 25 בפבר׳ 2006
ענתית • 25 בפבר׳ 2006
............................
בל{SK}
לפני 18 שנים • 26 בפבר׳ 2006
בל{SK} • 26 בפבר׳ 2006
...
ענתית
לפני 18 שנים • 26 בפבר׳ 2006
ענתית • 26 בפבר׳ 2006
...