אישה עם ריח של כוס על הידיים

אישה עם ריח של כוס על הידיים

לא דומה • 21 בינו׳ 2006

היא לא אהבה את החיים כפי שארגה סביב עצמה בתנועות מיומנות.
פשוט עד כאב לטוות מרקם הגיוני של הוויה, אבל היא נזקקה לחוסר ההיגיון. לטירוף.

מחסור בבסיס בטוח אז בימים שהיתה רצה ולא הולכת,הוביל אותה לחפש ביטחון ולמכור את כל השאר בשביל פינה להניח בה. ראש.
עדיין לא סלחה לעצמה על אובדן החופש. על הוויתור תמורת נזיד עדשים.
נזיד עדשים... כמה קל להמעיט בערך השפע.
האדם הגבוה שלצידה, הילדים שראתה בעיניהם את כל מה שלא האמינה שקיים עוד.
העבודה שנתנה יותר משלקחה,
החיים.

החיים היו מסלול ברור של אושר. אושר חם מלא רגש ונטול ריגוש. כמו נוסטלגיה. כמו חיים של אחרת.
אבל היו רגעים אחרים בהם הרשתה לדימיונה לשאתה חזרה אל חייה. אל הפרא שבה.
חושקת שפתיים בשירותים מעוצבים בבניין משרדים.
נשענת בגופה על הדלת בעודה כורעת ברגליים פשוקות.
ידה חודרת ובועלת אותה, מושכת ללא רחם בכל פיסת בשר עדינה, ציפורניה מכאיבות, שורטות, רק להרגיש, רק לדעת שאפשר גם אחרת.
אנקותיה עצורות.
רק בביאתה לא עצרה את הזעקה הקטנה.
והאנחה.

תמיד לבשה חצאיות. חצאיות שנצמדו לגיזרתה הנשית והפכו אותה זמינה לייחומה.
ברכבה בדרכה לעוד מקום שלא יהיה אחר, מתחת לשלוחן הישיבות כשעמיתיה לצידה, לעת ערב לאחר שהשכיבה את הילדים, היא נגעה. כדי לחיות.
והריח דבק בידיה. דבק בבגדיה. דבק בישותה.
ריח שהזכיר לה תמידית כי היא חיה.

את זליגתה היא נתנה כמו מתת ריח לכל מי שלחץ את ידה וביקש את עיניה.
האוכל שהכינה לאישה היה מתובל בריח שהוא לעולם לא יעורר בה. במיוחד הבצק שלשה בידיים משתוקקות כל יום שישי.
חלת השבת. קדושת חייה.

היא שתלה צמחים בגינתה, ממוללת אדמה דשנה בין אצבעותיה ומתבוננת באחיהם הבוגרים יותר שצמחו ופרחו כאילו קיבלו מנת דשן מסתורי כל יום.

כל אשר נגעה בו קיבל מעט מחיותה הזולגת.
וחי מעט דרכה.

יום אחד בעודה לוחצת את ידו של עוד אדם שמסלולו הצטלב בשלה, היא הרגישה כפי שמעודה לא ידעה.
החיות זרמה ממנה ואליה חזרה.
בעיניו היא ראתה לפתע את כל המקומות האסורים, להם השתוקקה להאסר בחופש שבה.
הוא הריח אותה וידע.
היא רק התחילה להבין.

מצוין

הוא​(שולט) • 21 בינו׳ 2006

מהנה ביותר

גם בעיניי.

מUחדת • 21 בינו׳ 2006

קטע חזק.

נמש • 21 בינו׳ 2006

חזק ומדהים.

תודה.